לדף ראשי




חובות האבות
על האב לחנך ולהדריך את בניו ובנותיו בדרכי המוסר ולהורות להם התורה והמצווה והמעשה אשר יעשון.
באברהם נאמר:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח י"ט),

ובמשנה תורה:

"ושננתם לבניך (דברים ו' ד); ולמדתם אותם את בניכם" (שם י"א י"ט).

האם עסקה בחינוך בניה, שנאמר:

"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי ב' א')
"אשר יסרתו אמו" (שם ל"א א').

האב חייב לקיים את הבטחותיו לבניו הקטנים, שנאמר "מדבר שקר תרחק".

אמר ר' זירא לא לימא אינש לינוקא מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר "למדו לשונם דבר שקר" (סוכה מ"ו:).

רב הזהיר שלא יפלה אדם לטובה את אחד הבנים. "שבשביל משקל שני סלעים מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י':). האב אינו יכול לבכר בן החביב עליו, ולתת לו פי שנים בירושה, כי משפט הבכורה רק לבכור מלידה (דברים כ"א ט"ו - י"ז).

האב חייב:
למול
ולפדות את בנו (פדיון הבן),
ללמדו תורה
להשיאו אשה
וללמדו אומנות.
וי"א אף להשיטו במים.
וכל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות (ר' יהודה בתוספתא קדושין פ"א, י"א; גמרא כ"ט.).

מזונות הבנים
באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים. אדם שלא רצה לזון את בניו, אמר עליו ר' אילעא "יארוד ילדה ואבני מתא שדיא" (=תנין הוליד והטיל את פרנסת הצאצאים על בני העיר). ר' חסדא אמר, שילך ויכריז על עצמו לפני עם ועדה "עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה". פירוש: הוא אכזרי מעורב, שזן ומפרנס אפרוחיו.
אדם אמיד כופין אותו לזון את בניו ובנותיו (כתובות מ"ט:), אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים עד בני שש שנים (עולא שם ס"ה:) בין זכרים ובין נקבות, ולתת להם כסות וכלי תשמיש ומדור לפי צרכם (רמב"ם, אישות פי"ב; סמ"ג לאוין פ"א; ש"ע סי' ע"א), ומשם ואילך תקנת חכמים לזונם ולהספיק להם כל צרכם עד שיגדילו. ואמרו חז"ל "עושה צדקות בכל עת" זה המפרנס אשתו ובניו.
הרבנות הראשית לישראל תיקנה בשנת תש"ד תקנה שחובה לזון את הילדים עד גיל 17, ולא מדין צדקה כפי הדין המקורי, אלא כחובה ממונית לכל דבר. לתקנה זו משמעות משפטית, כי אי אפשר לכפות אדם לתת צדקה, אבל אפשר לכפות עליו לזון את ילדיו אם זו חובה ממונית רגילה.

קדושין
האב רשאי לקבל כסף קידושין עבור הקטנה.

האב חייב להשיא את בניו וביחוד את בנותיו שנאמר וקחו לבניכם נשים וכו' ואת בנותיכם תנו לאנשים (ירמיה כ"ט, ו'). אדם חייב לספק לבתו בגדים לפי כבודה, ולתת לה נדוניא כדי שירצו לשאתה (קדושין ל': ש"ע אה"ע סי' ע"א), אבל אינו חייב למכור את ביתו וכליו כדי להשיא בתו (שו"ת הרא"ש כלל ח', סי' ד'). לא יקדים להשיא את בנו הקטן מפני שהוא גדול בחכמה, אלא יקדים את בנו הגדול, וכן הדין בבנותיו (ש"ע יו"ד פי' רמ"ד). מקור מנהג זה הוא דברי לבן הארמי "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כ"ט כ"ז).

האב מר את נדרי בתו שנדרה בהיותה בבית אביה בנעוריה (במדבר ל', ד' - ו'.).

אב ואם אין להם חזקה בנכסי בנם, ולא לבן בנכסיהם. כל מה שקנה הבן קנה לעצמו, אבל במציאה תקנו חכמים שתהיה שייכת לאביו אם הבן סמוך על שולחנו, כדי שלא תהא איבה של האב לבנו (ב"מ יב':). ע' שו"ת מהרי"ק שורש קצ"ב; ש"ע ח"מ פי' קמ"ט.

אהבת אבות לבנים
אהבת האב לבנו גדולה מאהבת הבן להאב, והיינו דאמרי אינשי "רחמי דאבא אבני, רחמי דבני אבני" והאהבה לבנים אינה חוזרת לאבותם (סוטה מ"ט.) וידועה אהבת דוד לאבשלום אע"פ שמרד בו. הפסוק "כרחם אב על בנים" (תהילים ק"ג, י"ג) נשנה הרבה פעמים בתפילות.

תארים
אם ואב הם תוארי המעלה, ואין קורין לעבדים אבא פלוני, אמא פלונית (ברכות ט"ז:) רק לנכבדים, וכן קראו הרומיים את זקניהם בשם patres, וגם ראשי עם ישראל נקראו בשם אבות.

התואר "אם" ניתן גם לאומנת. אביי ציטט דברי חכמה ששמע מהאומת שגידלה אותו בשם "אמרה לי אם".
אשה זקנה נקראת בשם "אימא" (נדה ט':). אם האב ואם האם "אימא דאימא" (מ"ק מ':) ואימא דאבא.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן