לדף ראשי




בתלמוד יש דיון אם בני אדם רגילים לשלוח סבלונות רק אחרי הקידושין, או גם לפניהם. לדבר יש משמעות במקרים שספק אם היו קידושין. אם בני אדם רגילים לתת מתנות רק לאחר הקידושין, אם אדם שלח לאשה סבלונות, פירוש הדבר שהוא כבר קידש את האישה קודם לכן. אם רגילים לתת סבלונות גם לפני הקידושין, אין במשלוח הסבלונות כל הוכחה לכך שהשניים מקודשים.

הסבלונות קשורים בעניין נוסף: האם הם עצמם ניתנו לשם קידושין? פעמים החתן טוען כי נתן את המתנות לשם קידושין, ואז יש לברר את שתי השאלות: אם הסבלונות ניתנו לשם קידושין, וכן אם מתן הסיבלונות הוא הוכחה לקידושין שנעשו לפני כן.

כאשר הצמידו את הקידושין לנישואין, משלוח המתנות הוקדם לשלב השידוכין. ולכן אין במשלוח הסבלונות כל הוכחה כי היו קידושין בין בני הזוג. וזה מה שמוסר הריטב"א, שהמנהג הוא לתת את הסבלונות אחרי השידוכין, ולא אחרי הקידושין, שהרי הקידושין הם בזמן החופה.

להלן שתי תשובות על מעמדן של הסבלונות:

שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף קפ
שאלתם:
ראובן שדך בתו לשמעון. וכשנכנסו הקהל לקחת הקניין, היו קהל אנשים ונשים, והכלה יושבת על הכסא לפניהם. ועמד החזן ואמר: "פלוני שידך בתו לפלוני", ולקחו הקניין בפני הכלה. ויצאו קצת מן הקהל, ונשארו מהן קצת. ובפני אותן שנשארו מן הקהל העמידו הכלה בפני החתן, עד שראה אותה הוא ואותן שנשארו מן הקהל. אחר כך לקח המשדך סבלונות, ושם אותה בחיקה, והיא קבלה אותם. ואחר כל זה היה שולח לה בכל יום סבלונות מכסף ומזהב.
אחר כך עלתה קטטה ביניהם, ונשתמד זה המשודך. ועכשיו נשאת לאדם אחר. ואחר שנשאת, בא זה המשומד וטען כי בתורת קדושין נתן לה אותן תכשיטין. והיא אומרת כי לא קבלה אותם כי אם בתורת סבלונות. הדין מהו?

תשובה:
תחלה אקדם לכם עניין ראוי להקדימו. והוא שמקדש את האישה, בשעה שהוא מקדשה צריך לפרש לה כי מה שהוא נותן לה לקידושין הוא נותן לה. שאילו לא פירש לה, אלא שנתן לה סתם, מאין היא יודעת שהוא נותן לה לשם קידושין? שמא לשם מתנה הוא נותן לה, ולא נתרצתה היא לקבל מידו לשם קדושין אלא לשם מתנה.
ומכל מקום, אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה, ונתן לה סתם, ולא פירש - דיו. דתנן: היה מדבר עמה על עסקי גטה וקידושיה, ונתן לה ולא פירש, רבי יוסי הגלילי אומר דיו. ולפיכך מי שנותן בחיק האישה כסף או כלים ותכשיטין סתם, ולא פירש לשם קידושין, כיון שלא פירש אין לו קידושין אלא מתנה. זהו שראיתי להקדים לכם.

ועתה אכתוב לכם מה שנראה לי בעניין השאלה ששאלתם. דעו, כי מי ששולח סבלונות לאישה שנשתדכה לו, דינו תלוי במנהג המקומות: כי יש מקומות שמקדשין תחלה ואחר כך נותנין סבלונות. ויש מקומות שלעולם מי שרוצה לתת סבלונות נותן ואחר כך מקדש. ובאותן המקומות שמקדשין ואחר כך נותנין סבלונות חוששין לסבלונות. ולא שסבלונות אלו הן קידושין, כיון שנתן לה סתם ולא פירש כמו שאמרתי. אלא חוששין שמא קודם ששלח סבלונות אלו כבר קידש, לפי שמנהג המקום הוא לשולחי סבלונות, שאין שולחין אלא אם כן קדשו כבר. והמקומות שלא נהגו לעולם לשלוח סבלונות לאחר הקידושין כי אם קודם הקידושין, אין חוששין לסבלונות כלל.
ולפי העניין הזה, אם מקומכם מקום שלעולם כל משלחי סבלונות הם משלחין קודם הקידושין, אין בדברי האיש הזה כלום. כי מה שהוא טוען שלא נתן סבלונות אלא לשם קדושין, אינו כלום, לפי מה שהקדמתי לכם. שהנותן סתם ולא פירש לשם קידושין, אם אינו מדבר עמה על עסק קידושיה אין חוששין להם. ואין השידוכין כמדבר על עסק קדושיה, כיון שמנהג המקום לשלוח סבלונות ואחר כך מקדשין. גם אין חוששין שמא כבר קידש, כיון שעכשיו שולח סבלונות, שהרי אין מנהג המקום ואפילו למיעוט האנשים להמתין לשלוח סבלונות אחר הקידושין. אלא כל מי שרוצה לשלוח מקדים ושולח קודם שיקדש.

ועוד אני אומר, כי אפילו היה מקומכם מקום שמקצת בני המקום מקדשין ואחר כך שולחין הסבלונות, במעשה איש זה לא נחוש, מפני שכבר אמרתי לכם שאין הסבלונות בעצמן קידושין. וכן אין לחוש שמא זה שנתן סבלונות כבר קידש, שהרי שידך עכשיו בפנינו. ואם מפני התכשיטים ששלח לאחר מכן פעם אחר פעם, אין זה ראיה שכבר קידש, שהרי איש זה כבר ראינוהו שנתן מתחלה סבלונות קודם קידושין. אם כן אין סבלונותיו לעולם ראיה על שכבר קידש. ולפיכך אין חוששין לדבריו כלל וכל שכן לזו שכבר נישאת.

שו"ת הרא"ש^* , כלל לה סימן יב
שאלה:
ראובן שידך רבקה ושלח לה סבלונות; שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות: למי אתם מוליכים אלו הסבלונות? אמרו: לרבקה מאורסת ראובן הנזכר; ויצא לה קול בעיר שהיא ארוסה לו.
ילמדנו רבנו אם הן אלו קדושין, או ספק קידושין, להצריכה גט, כיון שיצא הקול בעיר שהיא ארוסתו.

תשובה:
יראה שאין כאן קול להצריכה גט; דמשום סבלונות אין כאן מיחוש, שנהגו בארץ הזאת דמסבלי והדר מקדשי. ואי משום קול, שהיו הנשים שהם מוליכות הסבלונות לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן, לאו קול הוא להצריכה גט, שכן לשון העולם, לקרות למשודכת ארוסה, ובכל דהו לא מצרכינן גט. כדאיתא בפ' בתרא דגטין (פט): אמר עולא: לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות ואומרות: פלונית נתקדשה היום.
ועוד התם: לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו: פלוני מהיכן שמע, מפלוני ופלוני, והלכו למדינת הים. אלמא בקול כל דהוא לא מצרכינן גט. הלכך אין כאן בית מיחוש להצריכה גט.
אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

ביטול הסבלונות
אם מת הבעל, או מתה האשה - האם חוזרים אליו הסבלונות? אמרו:

השולח סבלונות לבית חמיו שוה מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אין נגבין. לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין. סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין נגבין (משנה ב"ב קמ"ו. עי' לקט הקמח לאה"ע עמ' קכ"ט).

מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מלת, ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו, והוציאו כוס של חמין, ושתה ומת. וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: סבלונות העשוין לבלות (קודם הנישואין) אין נגבין (דהנהו מחולין בסעודת חתן), ושאין עשוין לבלות (כגון תכשיטין זהב וכסף) נגבין (גמרא שם). יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר: בין שמתה היא ובין שמת הוא; הדר הוא סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדר (שם:).

פסק הרמב"ם:

זכייה ומתנה פ"ו כ"א-כ"ג
השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש - יחזרו הסבלונות כולן, חוץ מן המאכל והמשקה. וכל כלים מועטים ששלח לה להשתמש בבית אביה, אם נשתמש בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בב"ד. שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בה, חוזרת הכל, אפילו המאכל והמשקה, ונותנת דמיו בזול, וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי המאכל ומשקה שוה ו' - משלמת ד' אם חזרה בה, שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בה (ועי' ש"ע אה"ע סי' ג' ג').

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן