לדף ראשי



אבות נזיקין - הדברים המזיקים לאיש או לרכושו. העיקרון של הלכות נזיקין הוא ש"על המזיק להרחיק עצמו" (ב"ב י"ח: טוח"מ סי' קנ"ה כ"א). במקביל לאיסור להזיק לאחרים, יש איסור שרכושו של אדם יזיק לאחרים. כלל הוא: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" (ב"ק ט':). פירוש: דבר שאדם חייב לשמור עליו, הוא גם חייב בנזקיו.

מספר אבות הנזיקין רב, ובכל זאת חכמים מנו אותם. ר' אושעיה מנה שלוש עשרה, ור' חייא מנה עשרים וארבע אבות נזיקין. ר' אושעיה מנה אלו שאינם קנס רק ממון ור' חייא מנה גם קנסות. (ע' ב"ק ד':).

אבות נזיקין שנזכרו בתורה:
א) בעלי חיים המזיקים בגלל תכונותיהם. נאמר בשור: "כי יגח שור איש את איש" וגו' "כי יגוף שור איש את שור" וגו' (שמות כ"א, כ"ח-ל"ב). פרשו חז"ל שנגיפה ונגיחה שניהם בנגיחה של קרן.

ב) מבעיר: "כי יבעיר איש שדה או כרם ושלח את בעירו" וגו' (שמות כ"ב, ד'), והוא הנקרא בלשון חכמים "מבעה" (ירושלמי ב"ק פ"א א'; תרגום ירושלמי במדבר כ"ב ד'). שנוי השם "מבעה" במקום "מבעיר" גרם למחלוקת בין רב ושמואל על אב זה, כי יש בו שני מושגים שונים:
א. בעל חי המזיק להנאתו, כשהוא אוכל בשדה. לנזק זה קראו "שן" - שן שיש הנאה להזיקו (ב"ק ג'),
ב. בהמה הולכת בשדה, ודורסת דרך הילוכה בלי כוונה להזיק. היזק זה נקרא "רגל". נזק זה מיוחד בכך שהוא מצוי (שם). כיוון שהנזק מצוי, מוטלת על בעל הבהמה חובת השגחה יתירה. מצד שני קשה לשמור את כל צעדי הבהמה.

ג) "הבער" - "כי תצא אש וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כ"ב ה'). נזק זה הוא מושג כללי לנכסים שאינם בעלי חיים ודרכם להזיק (ב"ק. ב'.)

ד) "בור" - "כי יפתח איש בור" וגו' (שמות כ"א ל"ג). בור הוא שם כללי לדבר שגורם נזק (ב"ק ג': ד').

ואם נדייק יותר נמצא כי שישה הם אבות הנזיקין:
א) קרן,
ב) שן,
ג) רגל,
ד) אדם,
ה) אש,
ו) בור.

ששה אבות נזיקין:
א) קרן - בעל חי ההולך ומזיק בכוונה ממזגו הרע.
התנהגותו זו היא "משונה" כי אין דרך כל השורים ליגח (ב"ק ל"ד.). לכן שור תם שנגח משלם חצי נזק, והתשלום הוא ממכירת השור עצמו ולא מנכסי הבעלים (ב"ק ל"ד.). אם חזר על הנזק שלוש פעמים נעשה השור מועד, והבעלים משלם את כל הנזק מנכסיו. כל זה בבהמות בייתיות שהזיקם נדיר. אבל המגדל זאב וארי ונמר וברדלס ונחש, הם מועדים מתחילת ברייתן להזיק, אפילו הם בני תרבות. לפיכך אם הזיקו חייב נזק שלם אפילו בהיזק ראשון (ב"ק ט"ו: רמב"ם נזקי ממון פ"א ה').
תולדות הקרן: נגיפה (דחיפה בגוף). נשיכה, רביצה, בעיטה (בכונה), והדומה להן (ב"ק ב'; י"ז: רמב"ם שם פ"ב).

ב) שן: בעל חיים המזיק בדבר שיש לו הנאה מן הנזק.
תולדותיו: נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחיכוכה, וכן אם טנפה פירות להנאתה וכדומה.

ג) רגל - היזק שלא בכונה להזיק. הזיקו מצוי.
תולדותיו: הזיקה בגופה או בשערה בדרך הלוכה.

על אבות אלה חייבים לשלם נזק שלם כשהזיקו ברשות הניזק. אם הזיקו ברשות הרבים, מקום שיש למזיק רשות להיות שם, פטור מלשלם, כי על הניזק להזהר שלא יינזק.
יש עוד תולדה לרגל, והיא נקראת "חצי נזק צרורות": בהמה נכנסה לחצר הניזק, ואבנים ניתזו מתחת רגליה ושברו כלים. נזק זה הוא תולדה של "רגל", והלכה למשה מסיני שמשלם חצי נזק (ג', ד, י"ט) וברמב"ם (נזקי ממון פ"ה, ג' ד'). ו

ד) אדם - בר דעת המזיק.
אב = גופו של אדם.
תולדה = כוחו, כמו רוק שירק והזיק (ב"ק ג':). אדם חייב על נזק שגרם בכל מקום, ואפילו ברשותו שלו. כי הוא יכול להוציא את מי שנכנס לרשותו, ולא להזיק לו (שם מ"ח. רמב"ם חובל ומזיק פ"א ט"ז). הזיק כשהוא ישן או שוגג או אנוס – נחשב הנזק ל"אב". (ב"ק כ"ו: תוס' שם ג': ד"ה תולדה). בשאר אבות נזיקין, אין חייבין על האונס.

יש באדם מה שאין בשאר אבות:
אדם שהזיק אדם חייב בארבעה דברים: צער, רפוי, שבת, בושת. אבל ממונו ונכסיו של אדם שהזיקו, חייב רק בתשלום הנזק (רמב"ם נזקי ממון פ"ז ג'). אדם שהזיק אשה הרה והפילה, משלם גם דמי ולדות, משא"כ ממונו ונכסיו (ב"ק פ"ז.).

ה) אש - דבר שאין בו רוח חיים ודרכו לילך ולהזיק.
כח אחר מעורב בו (רוח מצויה), ובדרכו הולך ומזיק (ב"ק ו'). אפילו הדליק אש ברשותו, ועברה ברוח מצויה לרשות חברו והזיקה חייב. אם היו טמונים ברשות חברו דברים שאין דרך להטמינם, מחלוקת תנאים אם חייב על הטמון: ר' יהודה מחייב "נזק טמון באש" וחכמים פוטרים (ב"ק ס"א: רמב"ם נזקי ממון פי"ד).

תולדות: אבנו סכינו ומשאו, שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, והזיקו בדרך נפילתם (ב"ק ו').

ו) בור - תחילת עשייתו לנזק, והזיקו מצוי (שם:).
הבור אינו ברשותו של אדם, אבל עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו (שם כ"ט:), וחייב משום ממונו, ושמירתו עליו.

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

הערות לערך:
שם המעיר: שלמה שטרסברג
הערה: הערך כתוב יפה ובצורה בהירה. לדעתי ישנה טעות בערך בהגדרת מבעיר שבתורה. מחלוקת רב ושמואל היא האם מבעה הוא שן או אדם, כמבואר בגמרא בדף ג: רגל נלמד מהמילים ושילח את בעירו כדברי הגמרא בדף ג. "ושלח זו הרגל, וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור"

כתובתי שלמה שטרסברג חספין 239 ד.נ רמה"ג 12920

מקור ההערה: ב"ק ג. ב"ק ג:

שם המעיר: שלמה שטרסברג חספין 239 ד.נ רמה"ג 12920
הערה: בהגדרות הבור נראה שכדאי להוסיף את העובדה שאין דרכו לילך ולהזיק כי זה המאפין העיקרי של הבור שנכנסים אליו ולא הוא הולך ומזיק ויש כאן חידוש של התורה שעל אף שבד"כ לא מחייבת בנזק של גרמא כאן בבור ישנו חיוב על אף שזו רק גרמא ולעת שמואל אפילו שזה לא ברשותו והפקיר זה עדיין בגדר בור
מקור ההערה: משנה ב"ק ב.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן