לדף ראשי




תולדות חייו
ר' משה אבן עזרא - חכם תורני, פילוסוף, פיטן ומשורר ספרדי, נולד בגרנדה קרוב לשנת 1070; מת אחרי שנת 1138. היה נצר למשפחה רמה שבניה עסקו בתורה ובחכמה. שלושת אחיו: ר' יצחק ור' יוסף ור' זרחיה היו "חכמים ומשכילים בכל חכמה" (יצחק ישראלי, יסוד עולם חלק ד' פ' י"ח). אבותיו חנכוהו על ברכי התורה והמדע וגדולי הדור היו לו למורים. למד מפי ר' יצחק אבן גיאת (ר' סעדיה אבן דנאן בחמדה גנוזה ע' 30) וגם אצל חכמי העמים.

בעודנו צעיר קרהו דבר שמרר את חייו ודכא לעפר נפשו. הוא אהב אהבה עזה את בת ר' יצחק אחיו וגם היא אהבתהו, אך אביה מאן לתתה לו. בלב שבור עזב משה את עיר מולדתו והלך לפורטוגאל ולקשטילא, ובימי נודו הגיעה אליו השמועה כי אהובתו ניתנה לאחיו הצעיר לאשה. היא לא האריכה ימים, ומתה בלדתה בשנת תתע"ה בקורטובה. בהגיע הבשורה הרעה הזאת אל משה קונן עליה קינה (דיואן 177 NO) אשר שלח לאביה, הוא אחיו. הקינה הביאה שלום בין האחים. אז שב הרמב"ע לעיר מולדתו וכנראה נשאר שם כל ימי חייו.

השיר "עד אן בגלות שולחו שלוח רגלי ועוד לא מצאו מנוח"

פעולת משה בשדה הספרות הייתה רחבה. הוא היה פילוסוף, בלשן, ומשורר כביר. ביחוד הצטיין בסליחות הרבות שכתב, בגללן נקרא בשם "הסלח".

את מעלת רמב"ע כמשורר אנו למדים גם מעדותו של ר' יהורה אלחריזי האומר עליו:

"ור' משה בן עזרא מושה הפנינים ממליצת הרעיונים" (תחכמוני שער ג.);
"ושיר ר' משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו, ושירו לבדו קב ונקי, ושירי זולתו מלאו קיא, ולו המחברת היפהפיה. אשר תחילתה נאום טוביה בן צדקיה, הראה בה כל לשון נמרץ, ועל פיה חזון הישר נפרץ ולפניה איש לשונו לא יחרץ" (שם שער י"ח).

ספרו הפילוסופי
חיבורו הפילוסופי היה הספר הערבי "אלחדאיק פי מעאני אלמגאז ואלחקיקה" אשר לקוטים אחדים ממנו תורגמו בעברית בשם "ערוגת הבשם", ושניהם, המקור והתרגום, נמצאים בכ"י בבתי עקד הספרים בס"ט פטרסבורג, המבורג ואוקספורד.

הספר נחלק לשבעה שערים:
(א) הערות כלליות על אלהות, אדם ופילוסופיה;
(ב) באחדות הבורא:
(ג) בשלילת התארים מאת ה';
(ד) בגנות המידה לתת שמות לה';
(ה) בתנועה;
(ו) בטבע;
(ז) בשכל.

בין הפילוסופים והחכמים הנזכרים בו נמצאים הירמיס (אשר הוא חנוך לפי דעת המחבר. ע"ע), סוקראטס, אריסטו, אפלטון, סעדיה גאון ושלמה אבן גבירול. הספר הזה, אף כי נחשב מאוד לא זכה לפרסום רב, ומכל החכמים של הימים ההם ידעיה הבדרשי הוא האחד המזכירו במכתבו להרשב"א ומביא דברים אחדים ממנו.

ספרו על מליצת השיר
יותר מפורסם היה ספרו "אלמחאצרה" ואלמדאכרה" (=השיחה והנזכר; בטעות בתרגום העברית "מושב החכמה וזכרונה") על חכמת המליצה והשיר, הספר הזה הוא האחד והיחיד במקצוע זה בספרות ישראל מימים ההם. המחבר כתב את ספרו להשיב לשמונה שאלות בענייני השירה העברית אשר נשאל מאחד מידידיו.

בארבעה השערים הראשונים עוסק המחבר בביאור המליצה ודרכי השירה, ובתכונת המליצים והמשוררים, גם יחוה דעתו על כשרון השירה הטבעי של הערבים. הוא מסיים את השער הרביעי בהודעה כי לשירי התנ"ך אין לא חרוז ולא משקל.

השער החמישי הוא רב ערך ביותר. בראשיתו הוא מציע לפנינו תולדות התיישבות היהודים בספרד, שלפי דעתו, באו שמה תכף אחרי חורבן בית ראשון, ו"ספרד" הנזכרת בנבואת עובדיה הוא לדעתו ארץ השפנים. אח"כ מתאר בפרוטרוט את תכונת העבודה הספרותית של היהודים בספרד ומזכיר את שמות המחברים והספרים העברים היותר נכבדים בערכם.

השער הששי כולל יסודות כללים ועיקרים שונים, ומתאר את המצב הרוחני של בני דורו ומעמד החכמה והשכל, אשר כנראה לא היו במדרגה גבוהה מאד. הוא מאשים את בני זמנו בשל אדישותם לחכמים ולמשכילים. אדישות זו, הוא אומר, אינה פועלת עליו כלום; לו לא נעשה עול; הוא ראה ימים טובים ורעים גם יחד; רוחו לא תשאף לכבוד ותהילה ובכלל הוא שמח בחלקו וענו ושפל רוח היה מעודו.

בשער השביעי עסוק בדבר השאלה: אם אפשר לחבר שירים בחלום הלילה, כאשר העירו חכמים ומשוררים נאמנים אחדים כי כן עשו.

השער השמיני נחלק לשני חלקים:
בחלק הראשון מבאר המחבר דרכי השיר ומלאכת השירה והמליצה,
והחלק השני, המכיל עשרים סעיפים, כולל תמונת השירים ותכונת החרוזים והמשקלים ויתר דברי המלאכה הזאת.

הספר הזה עודנו בכ"י בבתי עקד הספרים בברלין, אוקספורד וס"ט פטרסבורג. חלק ממנו, הכולל את ד' שעריו הראשונים, נדפס על ידי פאול קאקאווצאף בס"ט פטערסבורג (1895); השער השני נדפס ע"י הירשפעלד בהכריסטומטיא עברית-ערבית שלו; על ערך הספר ותכונתו כתב שריינער; לוח המפתחות לשמות המחברים והספרים הנזכרים בו נעשה ע"י שטיינשניידער. לקוטים אחדים ממנו תורגמו לעברית בשם "אשכול הכפר". בספרו זה מזכיר רמב"ע שם ספר אחר שחבר בשם "פי פצאיל אהל אלדאב", אך אין זכר ממנו עוד. נודע ממנו עוד ספר אחר בשם "כתאב זהר אלריאץ" (פרחי הגן) ונמצא בכ"י בבית עקד הספרים באוקספורד.

שיריו
מעבודתו בשדה המליצה והשירה, אשר בה הגדיל רמב"ע לעשות מאד, נשארו שירים נפלאים בתארם ובסגנונם, ורוח השירה השפוכה עליהם. יצירותיו נחלקים לקודש וחול.

שירי החול כוללים שני חלקים או ספרים:
א) ספר התרשיש או ספר הענק;
ב) דיואן ר' משה אבן עזרא.

ספר התרשיש
ספר התרשיש כולל משלי מוסר בחרוזים, בעשרה שערים. בכל שער חרוזים כמנין שם אבן מאבני החושן, ומספר כל חרוזי הספר כמספר תרשיש (1210). הספר נודע גם בשם ספר תגניס, שם המורה על חרוזים כאלה. סופי החרוזים בנויים ממלות בעלות הברות ואותיות דומות והוראות שונות. השער הראשון מוקדש כולו לאיש חסדו אברהם בן מאיר, אשר הטיב עמו בארץ נודו. בפתח שעריו ישא המשורר משלו ויאמר:

הנה ענק שירי אשר אורו
על פאתי ארץ יהי מאיר
יד מחשב משה נתנהו.
על גרגרות השר בנו מאיר.

בתשעת השערים הנותרים שר רמב"ע על היין ועל האהבה, על השיר, היופי וחיי הכפר, מחלת האהבה ופרוד הנאהבים, בגידת אוהבים, זקנה, בגידת הזמן, מוות, אמונת האל, "תפארת המאמרים וחרוזי השירים". תוגתו של רמב"ע בולטת גם מחלקי התרשיש, המלאים עליצות ורינה ביותר. הקורא את שיריו חש, כי גם בשירו על האהבה והיין ודברים מרנינים, רוחו שקועה בשאלות החיים המעציבות. אהבתו למולדתו ניכרת; והוא מצליח למסור את רגשותיו על מסתרי הטבע והבריאה בנועם מלים. נפלא הוא השער השביעי, שבו הוא מתאבל על נעוריו שעברו, לובן שערותיו מעורר בקרבו יגון. נחמתו היא רק כי ימי הזקנה ישחררוהו מעול התאוות והתשוקות ויכשירוהו לחיות חיי טוהר ויראת ש-די.
השיר "כתנות פסים לבש הגן"

התרשיש נדפס ע"י דוד גינצבורג בהוצאת חברת "מקיצי נרדמים", ברלין 1886. בכתבי היד של התרשיש נמצאו בשולי הגליונות באורי השמות והמלים המשותפות שהשתמש בהן המשורר, ויתכן כי הבאור הזה הוא מעשה ידי המשורר בעצמו.

הדיואן של רמב"ע
הדיואן של רמב"ע כולל שלוש מאות שירים יקרים, רובם שירי חול, מקצתם שירי הלל ושבח לאוהביו וידידיו, כמו ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא ועוד; ומקצתם שירי תוגה ואבל על מות חכמים, על נדודיו וצרותיו. בין קינותיו נמצאות קינות על הרי"ף משנת ד"א תתס"ג; על מות ר' ברוך בן יצחק רבו של הראב"ד וחכמים אחרים. בין שירי האבל נמצא גם שיר אחד ששר (לדעת רבים) על מות בת אחיו (כנ"ל). וזאת מקצתו:

הכי אש הנדוד הייתה בנפשו
בעדי נשקת,
הגר אשר נסגר בבור גרות,
וכף מצוק עלי ירך נדוד סופקת,
מתאב שתות כוסות ערבים לו
וכוס אסון לכמוהו תהי נמתקת.
(דיואן רמב"ע קע"ז).

שירי הקודש של רמב"ע רבים הם מאוד ומספרם עולה למאתים וארבעים ושלושה, המפוזרים במחזורים שונים (אך לא במחזורי אשכנז) ובתוך הדיואן. רובם סליחות לר"ה ויוהכ"פ. מטרתם היא לעורר לב האדם להביט אל נגעי לבו ורוע מעלליו. הפיוטים האלו מעוררים את הלב על ריקנות החיים, הבלי הזמן ורדיפת הכבוד המדומה. הם מתארים את החרטה האיומה שבהכרח עתידה לחדור בלבות הפושעים והחטאים בנפשותם.

פיוט נפלא במינו הוא "סדר העבודה" ליוהכ"פ שיסד הרמב"ע. הוא נבדל ממה שיסדו הקודמים לפניו בזה שהוא מתחיל מספור מתן תורה ולא מאדם הראשון. הפיוטים הכוללים את סדרי העבודה עפ"י התלמוד וביחוד הפיוט "אשרי עין ראתה כל אלה" נפלאים והם ביפים והדרם מאד. כנראה יסד רמב"ע שירי קודש רבים אחרים שאבדו.

בפיוטיו הוא חותם את שמו: "משה ברבי יעקב", או: "משה אבן עזרא הקטן". לפעמים: "משה הנדכה בן יעקב" ופעם אחת (בפתיחה ליוהכ"פ): "אני משה ברבי יעקב אבן עזרא גראנטו". הוא חבר את הכתובת על מצבת הרי"ף.

פרטים על ספריו בקטלוג הספרייה הלאומית:

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מחברת משירי משה בן יעקב אבן עזרא, בעריכת חיים בראדי, פילדפיה תרצ"ד
מבחר משירי משה אבן עזרא
ניתוח הפיוט אל נורא עלילה




הערות לערך:
שם המעיר: אברהם אלישע
הערה: לגבי ספר התרשיש: על פי רישומיכם היה צריך להיות ס"כ מס' החרוזים כמנין אבני החשן (למעט ה"תרשיש"). וכל החרוזים יחד כמנין "תרשיש" (1210).
ספירתי העלתה שמנין שמות אבני החשן - בגימטריה - מגיע לאלפים.
נא העירו לי היכן הטעות.

שם המעיר: אדורם בנימין
הערה: האם יש קשר לרבי אברהם אבן עזרא?

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן