לדף ראשי




הגדרות
כאשר החתן עונד את הטבעת לאשתו ואומר "הרי את מקודשת לי...", הוא "קידש" את אשתו, ונעשה מעשה "קידושין". כך קרוי מעשה זה בלשוננו כיום, אך בלשון המקרא קוראים לו "אירוסין". המונח "קידושין" בא גם לבטא את קדושתה של האישה המאורסת ואת האיסור לחלל קדושה זו.

כדי להבחין בין המונחים נחזור ונסכמם:
להחלטת בני הזוג להתחתן אין שם במקרא. במשנה קוראים לזה "שידוכין", ובשפתנו היום "אירוסין".
לאחר שהחתן נותן טבעת לאשתו ואומר "הרי את...", האישה "מאורסת" בלשון המקרא, ו"מקודשת" בלשון המשנה. כיום אין למצב זה שם בשפת העם, כי הוא נמשך דקות מעטות: מיד לאחר הקידושין נערכים הנישואין.
לאחר החופה בני הזוג "נשואים". במקרא לא מופיע הביטוי "נשואים", ובמקומו מצוי המונח "לקח": "כי יקח איש אשה" (דברים כב, יג), "כי יקח איש אשה חדשה" (דברים כב, ה), "ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה, א).

	התקשרות כדי להתחתן	נתינת טבעת	חופה/חתונה
השם במקרא		אירוסין	לקיחה
השם במשנה	שידוכין	קידושין	נישואין
השם כיום	אירוסין		נישואין

מעמד הקידושין
את מעמד הקידושין מאפיינים שישה עניינים:
(1) מעשה הקידושין;
(2) עדים
(3) אמירה
(4) ברכת האירוסין
(5) מניין אנשים
(6) רב מומחה מסדר קידושין.

שלושת הראשונים הכרחיים; מקורם בדין תורה, ובהעדר אחד מהם אין הקידושין תופסים. שלושת האחרונים נתקנו על ידי גדולי ישראל לדורותיהם, וחובה לקיימם, אבל תוקף הקידושין אינו מותנה בביצועם.

(1) מעשה הקידושין
לפי דין תורה אפשר לקדש אישה בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הצד השווה בכל אלה הוא שהם צריכים להיעשות לשם קידושין, אבל אם האיש נתן לאישה כסף במתנה, היא אינה מקודשת.

קידושי שטר הם כאשר האיש מוסר לאישה בפני שני עדים מסמך ובו כתוב "הרי את מקודשת לי בשטר זה", או ניסוח אחר שמשמעותו קידושין, ונזכרים בו שמות האיש והאישה ויתר הפרטים הדרושים, והאישה מקבלת אותו ביודעה כי על ידי זה היא מקודשת לאיש. לשטר זה אין קשר עם הכתובה. קידושי שטר הם היוצרים את הקידושין, בעוד שטר הכתובה הוא מסמך המפרט את חובות הבעל. קידושי שטר אינם נוהגים היום.

קידושי ביאה הם אם אמר האיש בפני שני עדים "הרי את מקודשת לי בביאה זו", והתייחד עמה בפניהם לשם קידושין ובא עליה, הרי היא מקודשת. צורה זו של קידושין נדחתה כבר בזמן קדום, ובתלמוד אנו מוצאים שחז"ל גזרו עליה, מפני שראו בה סימן של פריצות וחוצפה, ומי שקידש בדרך זו היה צפוי למכות מרדות, על אף שקידושיו תופסים. לצורה זו של קידושין יש חשיבות באשר לנישואין אזרחיים, כפי שיבואר בהמשך.

מזה דורות רבים מקדשים בקידושי כסף בלבד. "כסף" פירושו כל דבר שיש לו ערך כספי. בכל תפוצות ישראל מקדשים כיום בטבעת. כדי למנוע מצב בו האישה תטעה לחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי, מקדשים בטבעת זהב, פשוטה בצורתה וללא אבני חן. הטבעת חייבת להיות רכושו של האיש המקדש.

(2) עדים
מעשה הקידושין חייב להיות בפני שני עדים כשרים, שאינם קרובים זה לזה ולא לחתן או לכלה. נוכחותם היא חלק ממעשה הקידושין, ובלעדיהם אין הקידושין בעלי תוקף. אם זוג מציג עצמו כזוג נשוי, אבל הוא אומר שבשעת הנישואין לא היו עדים - אין הם נשואים.

(3) אמירה
בעת מסירת הטבעת לידי האישה החתן חייב לבאר לה ולעדים שהוא נותן את הטבעת לשם קידושין. לאחר שהרב מסדר הקידושין (כשלוחו של החתן) אמר את ברכת האירוסין, שם החתן את הטבעת על אצבעה הימנית של הכלה, ואומר לה שהוא עושה זאת כדי לקדשה לו בזה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הנוסח אינו מעכב, וכל נוסח המראה בברור שהבעל מקדש את האשה, וששניהם הבינו כי הכל נעשה לשם קידושין כדת משה וישראל - יוצר בדיעבד קידושין.

(4) ברכת האירוסין (הקידושין)
חז"ל תיקנו ברכה למעמד הקידושין. את הברכה מברכים לפני האירוסין על כוס יין. מברכים על היין תחילה, ואחר כך מברכים את ברכת האירוסין.

נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה', אמ"ה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין."

בברכת האירוסין מוזכרים שלושה נושאים:
א. "וציוונו על העריות": איסור עריות, יחסי אישות או נישואין עם קרובת משפחה, עם אשת איש, עם נכרית ועוד.
ב. "אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין": אירוסין אינם משלימים את קשר האישות בין בני הזוג. הארוסות אסורות על ארוסיהן, ורק לאחר החופה והקידושין הן מותרות.
ג. "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין": קדושת ישראל נובעת מהעובדה שמסגרת חיי המשפחה מאורגנת על ידי חופה וקידושין.

(5) מניין אנשים
קידושי סתר היוו בעיה חברתית חמורה: אנשים הודיעו כי קידשו אישה בסתר, האשה הכחישה את הדבר. עדים הופיעו, ולעתים נאמנותם היתה מפוקפקת, והדבר גרם לבעיות הלכתיות סבוכות. כדי להתגבר על בעיה זו הנהיגו תקנות המונעות קידושין בסתר.

במאה ה- 13 וה- 14 התפשטו תקנות נגד קידושי סתר ותרמית בהרבה קהילות בספרד. הרשב"א העיד: במקומות רבים יש הסכמה שלא לקדש אלא בעשרה, ושיהיו שם אביה ואמה או מקרובותיה, והחזן והקהל (שו"ת ח"ד סימן שי"ד). ההסכמות האלה הונהגו לשלש מטרות:
א. לשם פרסום הנישואין ברבים, דרשו מעמד של עשרה מישראל.
ב. לשם פיקוח משפחתי על הקידושין, דרשו הסכמת אביה ואימה או אחת מקרובותיה של האישה.
ג. לשם פיקוח ציבורי על סדר הקידושין, הנהיגו שישתתף בטכס גם חזן הקהל.
חזן הקהל הייתה לו עמדה חשובה בקהילות ספרד כבא כוח הקהל, שהיה גם ממונה על סידור הכתובה. נגד עבריינים נקבע עונש של חרם וקנס. (פריימן, סדר קידושין ונישואין, סו).

(6) רב מסדר קידושין
את הקידושין מסדר רב הבקי בדיני קידושין. סיבוכים רבים עלולים לעלות בגלל טעות בסדר הקידושין, ועל כך התקינו שהקידושין ייערכו בפני רב המוסמך לכך. בהחלטה של מועצת הרבנות הראשית נאמר:

הננו גוזרים לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין-נישואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה על פי כתבה וחתימת ידה של הרבנות הראשית שבערי ארץ ישראל. וכל העושה זאת שלא ברשות, הרי הוא פורץ גדרם של ראשונים.

יודגש: לא הרב הוא המקדש את האישה לבעלה; את פעולת הקידושין עושה החתן, ואילו הרב מפקח על כל הנעשה שיהא כדין.

לאחר הקידושין החתן שובר כוס זכוכית, כדי להזכיר את בית המקדש העומד בחורבנו.

מעמדו של הרב בסידור קידושין
מתוך: אברהם פריימן, סדר קידושין ונישואין, עמוד צד

עם חידוש הארגון של קהילות אשכנז וצרפת באמצע המאה ה14-, אחרי גזירות המגפה השחורה, תיקן הרב מאיר הלוי מווינא את סמיכת הרבנים והעמדת הנישואין, למן השידוכין עד הכניסה לחופה, תחת השגחת רב העיר. מאז נתקבל בקהילות צרפת ואשכנז המנהג הקבוע שהרב המקומי היה מברך ברכת אירוסין ונישואין. במאה הט”ו התחילו רבנים לקבל שכר בעד השתתפותם בסדר החתונה.

כשאישר הרב יעקב וייל (מהרי"ו) את חזקת הרבנות של הרב ישראל מברונא ברגנשפורג, כתב לקהל ההוא: "ויכול מהר”י ברונא לנהוג נשיאותו ברמים הן לקבוע ישיבה לעצמו, הן ליתן גטין וחליצות, ולהורות הוראות, ולברך ברכת אירוסין ונישואין, ושום אדם לא ימחה בידו" (שו”ת מהרי”ו סי’ קנא).

וגם הרב ישראל איסרלין כתב באגרתו לקהל רגנשפורק, כי כתר תורה ושררתה אין בה משום השגת גבול, שהרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שרוצה לזכות בה (ולכן יכול כל אחד לשמש ברבנות). ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר, מחמת הפרס שייפול לכיס המנהיגים מגטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין - על קיבול פרס זה אנו בושים, ובטורח למצוא היתר לרובן (פו”כ סי’ קכח). בכל זאת נתפשט המנהג לקבל שכר מנישואין, לא רק באשכנז אלא גם מחוצה לה.

בסוף המאה הט”ו כבר קבע מהר”ם ינץ בבבנברק: אמרו חכמים מאן דלא ידע בטיב קדושין לא יהא לו עסק עימהם (קדושין ו, א), לכך מנהג יפה שנהגו קדמונינו שלא יעשה שום אדם ברכת אירוסין ונישואין כי אם ברשות ובהיתר רב ומנהיג, וכן המנהג בכל אלו המדינות (שו”ת מהר”ם מינץ סי’ קט). מנהג זה נשתרש עד כדי כך שמהר”ם מינץ נשאל על רב העיר או חבר עיר שנוהגים ליתן לו ברכת אירוסין, אם מותר להם לברך בהיותם אבלים תוך שלושים על האב או על האם, והורה להתיר (שם סי’ פו).

כך קיבל רב העיר את המונופולין על סידור הקידושין בכל מחוז רבנותו, והוא נהיה ל”מסדר קידושין” המוסמך בגלילו. בזה הועמד כל סדר הקידושין והנישואין באשכנז ואגפיה תחת פקוח רב העיר. תיקון זה הטביע את חותמו על כל טכס הנישואין של האשכנזים עד ימינו.

אך עלינו להדגיש שתיקון זה היה מחוסר חיזוק משפטי, כי מי שעבר וקידש שלא ברשות הרב ובלי השתתפותו, קידושיו היו קדושין גמורים.

איחוד הקידושין והנישואין
הדבר שהונהג מכבר ברוב עדות ישראל הוא איחודם של הקידושין והנישואין.

הגורמים לביטול תקופת האירוסין ולהצמדת האירוסין (הקידושין) לנישואין היו בעיקר הסיבוכים ההלכתיים שנוצרו עקב הסתירה במעמדם של המאורסים: מצד אחד האישה המאורסת היא כאשת איש, אך עם זאת היא אסורה על בעלה עד לנישואין.

אירוסין יכולים להעשות בפני שני עדים בלבד. דבר זה מזמין בעיות כאשר האיש טוען שארס (והעדים הלכו למדינה אחרת), והאישה מכחישה זאת. הצמדת האירוסין לנישואין מקשה על מעשי רמייה.

לאחר הארוסין בני הזוג עדיין אסורים זה לזה, והם ממשיכים לגור איש בבית הוריו. קרו מקרים שבהם החתן עזב את העיר ונעלם, והאישה לא יכלה להינשא, כיוון שלא קיבלה ממקדשה גט. פעמים אף קרה שבני הזוג התחרטו, והחליטו שלא להינשא, ובגלל מעשה הקידושין הייתה האישה צריכה גט, והיא נאסרה לכוהן.

כל הבעיות האלה באות על פתרונן אם הקידושין והנישואין נערכים במעמד אחד, תחת החופה, ובשעה שבה מתחיל קשר האישות בין השניים הוא בא אף להשלמתו.

במאה ה- 14 נתפשט המנהג לקדש בשעת החופה. הריטב"א כתב בתשובה לאחת הקהילות:

מנהג כל בני עירכם לעשות שידוכין בלא קידושין, ולתת סבלונות בשעת שידוכין, ואחר כך מקדשים בשעת החופה, ואין אחד שיקדש ואחרי כן יתן מתנות. שו"ת הרטב"א, יט, וכן בשו"ת זרע אנשים, סימן מ"ג

סיבלונות הן המתנות שהחתן נותן אחרי האירוסין: מנהג חתנים לאחר האירוסין שולח החתן לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטים ופירות וכדי יין וכדי שמן. (קידושין נ,א). הריטב"א מוסר, שהמנהג הוא לתת את הסבלונות אחרי השידוכין, ולא אחרי הקידושין, שהרי הקידושין הם בזמן החופה.

בטור אבן העזר, מביא רבי יעקב בן הראש את המנהג כנוהג כללי:

והאידנא (=עכשיו) אין נוהגין לארס אלא בשעת חופה, הלכך מברך ברכת אירוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה.טור אבן העזר סב

תשובה של רבי שמעון בר צמח דוארן, רב באלג'יר במאה ה15- (נפטר 1444) מתארת את חשיבותה של התקנה לארס רק בשעת החופה, בכך שהיא מגינה על הבנות מסחיטה ומעיגון:

שאלה: האומר לאישה קידשתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו למדינת הים, והאישה מכחשת אותו. מהו לחוש לדבריו ולהצריכה גט מספק?

תשובה: דברים פשוטים אני רואה כאן, שאין לחוש כלל לדבריו ולעגנה...
וגם מה שאמרת שאין להחמיר בזה, משום שלא יהו בנות החשובים מדרך כף רגל בני פריצי עמנו - יפה אמרת.
וכדי שיסמוך לב כל אדם עליו בזה ולא יהיה לבו נוקפו, אכתוב לך עניין מעשה אחר שקרה במיורקא בזמן הרשב"א ז"ל, מעניין איש אחד שטען שקידש אישה אחת. ונראין הדברים שהוא היה טוען שבפני שני עדים קידשה, ולא העיד בזה בבית דין אלא עד אחד. ונשאל מזה הרשב"א, והתירה, משום שאין דבר שבערווה פחות משניים, ואפילו שניהם מודים, וכל שכן במכחשת...
ואחד מן התלמידים בָעט בהוראתו של הרשב"א, וכתב לו כלשון הזה: "ויזהר רבנו שלא להתיר בלא גט". והרב ז"ל כעס עליו, ובלשון הזה השיבו: "מי אתה הרב הגדול, שאתה מזהירני על הוראתי ומיישר אורחותיי. ומה המה עצותיך, הלהן הוראותיי תשברנה, הלהן תעגנה, איני רואה אותך רק ככסיל העושה עצמו בסכלותו כסיל".
...לכפות בנות ישראל לפני הפריצים שיתעללו בהם, לומר שקידש אחד מן הפריצים אחת מבנות הנכבדים והעשירים, ויעיד לו פריץ אחר כמוהו, כדי לעגן או להוציא ממון מידה - זו רעה חולה, ומלאה כל הארץ נבלה.
... וראוי להם לגדור אותה, הן לענוש נכסים ולאסרין לכל פריץ רשע עריץ, יזנה ויפרוץ לעשות בנות ישראל הפקר. כי יחמוד אישה בלבו, יוציא עליה לעז שהוא קידשה, כדי לעגנה או ליקח ממנה פדיון. מימי הגבעה לא נראתה כזאת בישראל, על כן עוצו עליה ודברו ויסרו בקוצים ובעקרבים כל מתפרץ להעיז פניו לעשות כזאת בישראל מיום זה ואילך.
ונראה שכדי לגדור הפרצה הזאת הייתה התקנה הקדומה בקהלכם, שלא יקדש אדם כי אם בשעת נישואין, כדי שכל אדם יבוש מעצמו ויתיירא מהקנס המוטל בתקנה שלא להוציא לעז כזה, ואף על פי שלפי הדין אין בזה לעז כלל, שמכיוון שאינו נאמן אין לשום אדם לפרוש ממנה מפני אותו חשש, אבל יראה שהיה נהוג ביניהם שהיו יראי שמים פורשים ממנה עד שיגרשנה, על כן עשו תקנה זו. תשובות תשב"ץ א, קנד

איחוד הקידושין והנישואין לא התקבל בכל תפוצות ישראל, וכדי לחזק את התקנות הקובעות שהאירוסין יהיו בזמן הנישואין, חזרה ותיקנה הרבנות הראשית תקנה בדבר, והטילה חרם על כל מי שיעיד על קידושין כאלה. בהחלטה של מועצת הרבנות הראשית משנת תש"י נאמר:

אסור לכל איש ואישה מישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה. איסור זה רובץ בחרם גמור על כל איש מישראל שהוא נזקק להעיד על קידושין ואירוסין כאלה, והוא נחשב לחוטא פלילי שראוי להיענש עליו. כל איש שארס לו אישה שלא בשעת חופה, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל."

הפרדה בין נכסי בעל ואישה
להפרדה בין קידושין ונישואין יש משמעות מעשית גם היום. לפעמים בני הזוג רוצים להפריד הפרדה מוחלטת בין נכסי הבעל ונכסי האישה, באופן שהבעל לא יהיו לו זכויות בנכסי האישה או בירושתה. הסכם כזה קרוי היום "הסכם ממון", בו הבעל מסתלק מזכויותיו בנכסי האישה. הסתלקות מנכסי האישה אינה יכולה להיות לפני אירוסין, כי אז אין לבעל כל זכויות בנכסיה, שיוכל להסתלק מהן. לאחר הנישואין אין ההסתלקות מועילה, כי מעמדו של הבעל כיורש הוא קבוע, ואין הבעל יכול להסתלק ממנו באופן חד צדדי. ההפרדה אפשרית, אפוא, בשעה שנוצרה זיקה בין רכוש האישה והבעל. זיקה זו נוצרה בזמן הקידושין, אבל עדיין אין לה תוקף מלא, כי לא היו נישואין. זהו הזמן בו יכולים בני הזוג לחתום על ההסכם המפריד את נכסיהם, או אף שולל מן הבעל זכויות בנכסים העתידים ליפול בידי האישה. (שרשבסקי, דיני משפחה, עמודים 115-114)



הערות לערך:
שם המעיר: אריה שטראוס האדמו"ר מרוז'ין 31 ירושלים 93870
הערה: כתבתם שהביטוי 'נישואים' אינו מופיע במקרא. ובכן הוא מופיע בתחילת מגילת רות 'וישאו להם נשים מואביות'.

שם המעיר: ניסן ניר
הערה: "לקח אישה" כמוהו כ"נשא אישה". הרי "משא ומתן" פירושו "לקחת ולתת". "נישואים" מרמז שהיה תהליך הדדי של משא ומתן והסבמה בין שני צדדים לפחות ומול "לקיחה" יש "נתינה".
לעומת זאת, "לקח אישה" אין בו שום רמז לנתינה ולהסכמה קודמת בין שני צדדים. אי לכך, "נשא אישה" הוא ביטוי עדיף על פני "לקח אישה", לתיאור התהליך המחבר איש ואישה לזוג נשוי כדת וכדין. מזל טוב!


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן