לדף ראשי




אבנר בן נר, בן אחי אביו של שאול (ש"א י"ד נ"א) אולם לפי בעל דהי"א (ח'-כ"ט, ט' ל"ה-ל"ט) היה אבנר דודו של שאול. יוסיפוס יכנהו פעם בן אחי אביו של שאול (קדמוניות ח"א. 6 iv) ופעם דודו של שאול (שם 3 iv) מדברי דוד שאמר לאבנר: "הלא איש אתה ומי כמוך בישראל" (ש"א כ"ו ט"ו) ומקינתו על מות אבנר "הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל" (ש"ב ג' ל"ח) נראה כי אבנר היה גבור מלחמה, אם כי גבורותיו לא פורשו בכתוב.
לפי אגדה בפרקי דר"א (פ' ל"ג) הייתה בעלת האוב אמו של אבנר וצפניה היה שמה. גם הירונימוס מביא אגדה זו.

אחרי מות שאול המליך אבנר את איש בשת על שבטי ישראל מלבד שבט יהודה (ש"ב. ב' ח'-י'). הוא בחר את העיר מחנים לעיר מלוכה, הושיב שם את איש בשת, ויצא להלחם עם יואב ועבדי דוד ממערב הירדן. במלחמה ההיא הראה אבנר נדיבות וגדלות נפש, כי בנוסו מפני יואב, ועשהאל אחי יואב רדף אחריו, פנה אבנר אליו ואמר לו: נטה לך על ימינך או שמאלך... למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך? עשהאל לא הרפה מאבנר, ואז הכהו אל החומש וימיתהו (ש"ב ב' י"ב- כ"ג). גם דבריו אל יואב, כאשר התלקחה המלחמה: "הלנצח תאכל חרב? עד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם?" מראים את תכונות נפשו.

לאחר שנתים חשד איש בשת באבנר ששכב עם רצפה בת איה פלגש שאול אביו. בימים ההם נשואין עם אחת מנשי המלך המת היתה סימן להתמלכות (ע"ע אבישג). הדבר העלה את חמת אבנר, והוא החליט לעבור לצד דוד ולהמליכו על כל ישראל. כאשר הודיע אבנר זאת לדוד, השיב כי לא יראה פניו לפני שישיב לו את אשתו מיכל בת שאול. אולי רצה דוד להטות אליו לב כל ישראל, כי ישוב להיות חתן שאול המלך האהוב לעם. בעצת אבנר שלח דוד מלאכים לאיש בושת ודרש ממנו להשיב לו את מיכל שהייתה בינתים לאשה לפלטי בן ליש.

איש בשת לקח את מיכל מפלטי ושלחה אל דוד, ובעלה הלך ללותה בבכי ובדמעות. הספור הזה נוגד את ההלכה שאשה אינה יכולה לשוב לבעלה אם נישאה לאחר. חז"ל מצאו רמזים בכתובים כי פלטי לא שכב עם מיכל, ולכן יכלה לשוב לדוד (סנהדרין י"ט. וע"ע פלטי בן ליש).

שמואל ב פרק ג
(יז) וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם: (יח) וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם: (יט) וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן: (כ) וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה: (כא) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כב) וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כג) וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כד) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ: (כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת <מבואך> מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: (כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע: (כז) וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו: (כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר: (כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם: (ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂה אֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה:

כפי הנראה חשש יואב שדוד ידיח אותו וימנה את אבנר לשר צבא. אך לפני העם הצטדק כי הרג לאבנר על אשר המית את עשהאל אחיו במלחמה ובכן גואל דם אחיו הוא.
כאשר הגיע דבר הרצח לאזני דוד קלל את יואב על שפכו דם נקי ואת העם ציווה לחגור שק ולספוד לאבנר. דוד עורר את העם לבכי בקינה שקונן (ש"ב ג'.). בעל דהי"א (כ"ו. כ"ח) מספר כי אבנר הקדיש כסף וזהב משלל המלחמה למקדש ה'. וכי יעשיאל בנו הופקד לשר על שבט בנימין מאת דוד (שם כ"ז).

חז"ל הצדיקו את הדין שנעשה לאבנר ואמרו שנענש על אשר לא מיחה בשאול לרדוף אחרי דוד ולהרוג את נוב עיר הכהנים, על שעיכב את מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה, ושעשה דמן של נערים צחוק (סנהדרין כ'.; ויק"ר פכ"ו; במ"ר פכ"ג).

משפחת אבנר הייתה ידועה ימים רבים בישראל. לפי קבלת חז"ל העשיר הנודע והנדבן בן ציצית הכסת, שחי בסוף בית שני, היה מיוצאי חלצי אבנר (ב"ר פצ"ח).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן