לדף ראשי





אברהם בן דוד הלוי - הראב"ד הראשון - אסטרונום, הסטוריון ופילוסוף; נולד בטולדו בערך שנת 1110 ומת בשנת 1180. בן בתו של רבנו יצחק בן אלבלאיה. נולד בקורדובה, ונמלט ממנה בעת כיבוש האלמוהדים לטולידו הנוצרית. בספר אמונה רמה ניתן להבחין בקשריו עם הנצרות והאיסלם.
למד תורה אצל דודו הרב ר' ברוך אלבלאיה בטולטילא בימי רבנו תם. היה בקי בכל חכמה ומדע, ומלך ספרד רצה לכפות עליו לעזוב את היהדות. הוא סרב, והמלך ציווה לדונו בתליה. הראב"ד קידש את השם ברבים ומת על קידוש השם בשנת 1180. (יסוד עולם מאמר ד' פי"ח ושבט יהודה גזירה ה').

הראב"ד כתב את ספר הקבלה, העוסק בתיאור היסטורי של תולדות ישראל, ומסירת ההלכה למן התנאים והאמוראים ועד לימיו. ספר הקבלה נועד לחזק את המסורת הרבנית של ההלכה במאבקה עם הקראים.

שיטתו בפילוסופיה
הספר "אמונה רמה" בא להתאים את האמונה לשיטה הפילוסופית (האריסטוטלית), ולעסוק בשאלות ההשגחה, הבחירה החופשית והחובה לקיים את המצוות: המושכלות וה"שמעיות".

מהדורה מעוצבת של הספר אמונה רמה, בעריכת יהודה איזנברג


מהדורה מדעית של חלקים מהספר אמונה רמה, בעריכת יהודה איזנברג

טקסט מלא של הספר במהדורת פרנקפורט

המאמר הראשון של הספר עוסק בהנחות פילוסופיות : העצם והמקרה, סוגי המקרים;
והמאמר השני בענייני דת ואמונה.
המאמר הראשון של הספר מחולק לשמונה פרקים "בחכמת הטבע ומה שאחריה".
במאמר השני ששה עקרים בענייני אמונה : שורש האמונה, אחדות ה', תארים ופעולות ה', נבואה, השגחה פרטית ובחירה חופשית.
המאמר השלישי עוסק במידות, ומראה כי כל מה שעסקה בו הפילוסופיה כבר מצוי בתורה.

לדעתו לא היתה סתירה בין התורה והפילוסופיה:

"אמנם בזמננו זה לפעמים יקרה מי שיעיין בחכמות מעט ואין בו כוח שיאחז בשתי ידיו שתי נרות, בימינו אש דת ובשמאלו נר חכמתו, אף כאשר ידלק נר החכמה יכבה נר הדת",

ספר האמונות והדעות של סעדיה גאון לא הספיק לחקירותיו, והספר "מקור חיים" של אבן גבירול לא ישר בעיניו ואומר:

"ולא הייתי מגנה דבריו לולי שדבר סרה גדולה על האומה. ידעה מי שעמד על ספרו, וכל הספר ההוא מורה על חולשת מדרגתו בפילוסופיה והיותו מגשש באפלה" (שם עמ' 3).

ראב"ד הלך בשיטת אריסטו ומבאריו אלפראבי ואבן סינא והתנגד לגבירול שהלך בשיטה הנאו-אפלטונית.
באשר לקדמות העולם עזב את אריסטו ואחז בשיטת אבן גבירול. הוא מביא ראיה לשיטה זו מהכתובים שמצא בהם רמז לחומר היולי וצורות הטבעיות:

"אנחנו החומר ואתה יוצרנו" (ישעיה ס"ד ו')
"תתהפך כחומר חותם" (איוב ל"ח י"ד),

ולדעתו הם כוללים עניינים עמוקים אחדים מסודות עולם הטבע.

בעניין הנפש, אם היא עצם או מקרה, מביא דעות "אשר יקרבו לאמת" והן דעות הטבעיים ודעת אבוקראט וגאלינוס.
הנפש איננה מקרה כלל רק עצם בלתי גשמי ובה שלושה כוחות:
כוח הצמחית, כוח החיונית, כוח השכלית (שם 23).

דיבר על השאלה אם הנפש קדומה או מחודשת, אם היא אחת או שלושה כמו שחשבו האפלטונים, שבאדם נפש צומחת חיונית ומדברת. מצא סמך לזה מן הכתובים המדברים מנפש רוח ונשמה.

אודות השארת הנפש הוא מביא ראיה מחנוך ואליהו, ותפילת משה "לאל אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר כ"ז ט"ו).
מדבר על הגמול והעונש.
על שורש האמונה במציאות ה',
באחדות ה',
במציאות המלאכים,
באמונת הנביאים ומדרגת הנבואה וחלומות הצודקים.

בדבר ההכרח והבחירה הוא דבק בהגדרת הבחירה החופשית עד שצימצם את ידיעת ה' לכללים מהם ינבעו המעשים הפרטיים.
באשר לידיעת ה' את הדברים, כותב הראב"ד כי ה' ברא דברים "אפשריים", והוא ברא אותם "סובל השני תארים ההפכיים, אם זה ואם זה איך שיזדמן". פירוש: ה' נתן לאדם אפשרות לבחור בין שני דברים. והוא ממשיך:

"ואם יתעקש המתעקש ויאמר: האם יסכל השם ית' מה יהיה אחרית עניינו? אמרנו, אין זה סכלות. והאומר הזה, רצונו להחזיר כל התארים כמו הלקויות [=ליקוי חמה], שיישימם אם מחוייבים ואם נמנעים על כל פנים, ושהאל לא ברא דבר יהיה אפשר התואר והפכו. ובזה חורבן העולם והפסד הישוב בזה העולם והחיים בעולם הבא. כי האדם לשוא יחרוש ויבנה הבניינים ויטע הנטיעות ויכניע הבהמות ויאריך הרמחים .. וכבר נגזר מה שיהיה ממנו. וכן לשוא יהיה עובד לשם ית', וכבר נגזר עליו הצלחה או הפכה" (מאמר שני, עיקר שישי, פרק שני).

גדולה אמונתו באחדות הפילוסופיה והדת:

כשיעיין בו מעיין עיון דק ימצא כל מה שהגיע אליו תולדות חכמת הפילוסוף. וזה הפילוסופיה המעשית, היא נמצאת בתורה על אופן יותר שלם; מן התורה נחלקת ואל תכליתה תלך.
התורה היא הנהגה מחוברת מחלקים רבים:
א האמונה ומשיגיה,
ב במדות המעליות,
ג הנהגת הבית,
ד הנהגת המדיניות,
ה מצוות מתוקנות בחכמה.
והם מה שיכנה פילוסופיה המעשית.

בכל זאת סיים באמונה פשוטה באמרו:

ומי שירצה להתחכם ויאמר איזה תועלת יש במנוע להם בשר הבהמה הבלתי מפרסת פרסה ושוסעת שסע וכו' הנה הוא אותו אשר לא יתנהג הנהגת המוסר להשלים מצוות האל וכו'. הנה אלה

תועליות העניינים הדקים המתוקנים בדרך חכמה שהם ההפרש וההבדל שבין הכפירה והאמונה.

ספריו
א) "ספר הקבלה" בשנת 1161. ענינו להודיע איך השתלשלה הקבלה ממשה רבנו עד רבנו ברוך בן אלבלאיה דודו ורבו הנ"ל ורבינו יוסף הלוי אבן מיגש; מספר זה העתיקו כל סופרי הדורות הבאים אחריו כמו היסוד עולם והיוחסין ושלושלת הקבלה.

ב) ספר "האמונה הרמה" (בערבית "אלעקידה אלראפיעה") שכתב בשנת 1168 בעקרי האמונה להתאים הפילוסופיה האמתית עם התורה. תיאור הספר ניתן למעלה.
הספר "אמונה רמה" נתחבר בשנת 1161 בערבית, ומקורו אבד. לספר שני תרגומים: תרגומו של שמואל אבן מוטוט, משנת 1391, בשם "אמונה נישאה", ותרגומו של שלמה בן לביא, בשם "אמונה רמה" משנת 1478.
תרגומו של שלמה לביא הודפס לראשונה בשנת 1858 ע"י שמשון ווייל, בלווית תרגום גרמני. הטקסט העברי חזר ונדפס בדפוס צילום בשנת 1967.
המהדורה הנדפסת, בתרגומו של שלמה לביא, משובשת ומקשה על הבנת דברי הראב"ד. יש בספר שגיאות רבות ודילוגים, וגם התרגום עצמו אינו מושלם. שלמה לביא עצמו כותב בסיום תרגומו דברים אלה: "צריכה הגהה כי לא היה לי מן הערבי כי אם ספר אחד, והיו בו טעיות, קצתם נראים ותיקנתי אותם. ומלבד הטעויות הנמשכים להעתקה יש בספר טעויות סופר יתקנם מי שיכירם, כי למלאת חפצך שלחתיה חסרת התיקון".
מהדורה מחודשת של הספר, הכוללת את מחציתו השניה של הספר, ממאמר שני עיקר חמישי ועד סוף הספר יצאה לאור בירושלים תשמ"ז. המהדורה נערכה בידי יהודה איזנברג, והיא כוללת את שני התרגומים: תרגום לביא ותרגום מוטוט, עמוד מול עמוד.

ג) ספר תשובה והשגה על הספר שחבר אבו אלפראג הקראי על התורה, ובסדר בראשית דבר סרה על ה'.

ד) ספר בחכמת התכונה, בשנת 1180.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן