לדף ראשי




תולדותיו
אברהם בן דוד - הראב"ד השלישי בעל ההשגות על הרמב"ם, נולד בעיר פושקיירה סמוך לנמשי בצרפת, בשנת ד"א התפ"ה (1125) ומת בע"ש חנוכה בשנת תתקנ"ט (27 בנובמבר 1198), ומרוב קדושתו עסקו כוהנים בקבורתו (ספר יוחסין).
היה חתנו ותלמידו של רבנו אברהם בן יצחק, מחבר ספר "האשכול". רבו המובהק היה רבנו משולם מלוניל, ורבנו משה ב"ר יוסף, שהיה גם רבו של הרז"ה בעל המאור; ולפעמים לקח תורה גם מפי הרב ר' יוסף בן פלאת.

ראב"ד היה מגדולי חכמי התלמוד שקמו לישראל מאז ומעולם. בכשרונותיו התעלה להיות ראש המדברים בכל מקום. בני לוניל פרובנס והמחוזות סרו למשמעתו, ומארצות רחוקות שאלו ממנו פסקי הלכות.
נוסף על גדולתו בתורה ובקבלה היה עשיר, ומרחקים נהרו אליו אנשים רבים ללמוד תורה. הוא סיפק את כל צרכי התלמידים שלמדו בישיבתו הגדולה בפושקיירה (תמים דעים ו':).
הנוסע בנימין מטודילה מזכירו בערך שנת 1165.
עושרו גרם לו להיות נרדף. שר העיר פושקיירה, אשר נתן עיניו בכספו, הכניס אותו לבית הסוהר בשנת 1172. מהמאסר הציל אותו הנסיך רוג'יר השני מקרקסונה, שפושקיירה הייתה כפופה לו. לאחר זאת עזב הראב"ד את פושקיירה עיר מולדתו וישב בעיר נומיש שנקראה גם בשם קרית יערים. שם קנה את כינויו "הראב"ד מקרית יערים", כינוי הנזכר בספר המנהיג לאבן ירחי הלכות שבת סי' ס"מ והלכות פסח ס"ג.

הראב"ד חיבר חבורים רבים, בנוסף לתשובות רבות שהשיב לכל שואל בדינים והלכות, שקצתן נזכרו בספרים תמים דעים, אורחות חיים ושבלי הלקט.

בעל ההשגות
גדולתו של הראב"ד ניכרת ביותר בהשגותיו על הרמב"ם, ובגללן הוא מכונה "בעל ההשגות". היה בקי בקיאות לא מצויה בתלמוד בבלי וירושלמי, ספרא וספרי מכילתא ותוספתא, הגדה ומדרש וכל ספרי חז"ל, ולכן העז להשיג על ספר משנה תורה להרמב"ם ז"ל, על הלכות רב אלפס, ועל רבנו זרחיה הלוי בעל המאור (בספרו "תמים דעים" נמצאות השגותיו על רב אלפס מסי' ק"ז והלאה, והשגותיו על רז"ה מסי' ר"מ והלאה).

הוא מתנצל על השגותיו על רבי יצחק אלפסי ואומר:

"כי היה לי לעצם עיני ולסגור דלתי פי וללכת אחריו אל הימין ואל השמאל, אבל כי הוא מלאכת שמים".

בהשגותיו על בעל המאור ועל הרמב"ם הייתה כונתו שלא יקבעו הלכה כמותם במקום שיש מחלוקת; כדי להעיר על הדברים המוטעים לדעתו, שלא ייכשלו בהם הלומדים. כוונתו הייתה גם שלא יזניחו את למוד התלמוד ויעברו ללמוד את דברי הרמב"ם (עי' דור ודורשיו י"ד 300).
כבוד הראב"ד היה גדול גם בעיני הרמב"ם ז"ל, ובאגרתו לר' שמואל אבן תבון הוא מזכירו בכבוד ומכנהו בשם הרב הגדול שבפושקיירה. ורבים אומרים כי הרמב"ם אמר עליו "מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת"; הריקאנטי פ' נשא, כתב עליו שנגלה לו אליהו הנביא, וכן כתב רבנו ר"ח וויטאל בהקדמתו לספר עץ חיים. תופשי התורה בדורות הראשונים חשבוהו לאיש קדוש ואיש אלהים, וגם הוא העיד על נפשו כי רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו (השגות להרמב"ם לולב פ"ח ה').

ספריו:
א) פירוש על תורת כהנים, (בעל חות יאיר מיחסו בטעות לראב"ד אחר).
ב) פירוש על תלמוד בבלי. (עי' שה"ג ח"א).
ג) אסור משהו, כולל דיני אסור והיתר.
ד) פסקי אסור והיתר שכתב לפני רבנו משולם. (אולי הוא ספר אסור משהו הנ"ל).
ה) הלכות לולב. (תמים דעים סי' רמ"א).
ו) הלכות נטילת ידים.
ז) משפט הרשאה.
ח) ספר על המצוות הנוהגות עתה בארץ, ועשהו לבקשת ידידו ר' אשר בר שאול.
ט) תשובות.
י) דרשה לחג המצות.
יא) בעלי הנפש, מחולק לז' שערים, שישה שערים הראשונים כוללים הלכות נדה, והשער השביעי כולל ענייני קדושת הזווג, והוא מלא יראה ומוסר השכל.
יב) "כתוב שם", השגות על הרי"ף הרז"ה בעל המאור, הרמב"ם, וחכמים אחרים; ממנו לקחו המעתיקים את ההשגות על הרי"ף ועל הרז"ה ושמו אותם בתוך הספר "תמים דעים", וההשגות על הרמב"ם בתוך ספר משנה תורה להרמב"ם; הספר נקרא "כתוב שם" ע"ש התחלת כל דבור (עי' תמים דעים והשגות על הרז"ה).
יג) השגות על ר' יוסף בן פלאת, ואולי הוא הספר "כתוב שם".
יד) ראשי פרקי סודות, כולל למודי הקבלה.
טו) מכתב לר' שמואל הכהן על אודות התפילין.

ווייס (דור ודורשיו ח"ד 300) בדברו על אודות הרמב"ם יאמר:

"המשיג הקשה מכל המשיגים על הרמב"ם ז"ל היה הרב ר' אברהם בן דוד מפושקיירה, שהתנפל עליו בחמת רוחו, וידבר בדברים קשים העוברים גבולות הנימוס הטוב, עד שאמרו עליו (קוה"ד י"א) כי זה פרי גודל לבבו בעשרו וקראו עליו "עשיר יענה עזות"; רוב השגותיו פותח בכעס ובזיון כמו: "שבוש הוא זה לא היה ולא נברא"; "ערבב את הדברים"; "הם דברי גערות"; "מה שכתב הכל הבל".

במקום אחר אומר:

"א"א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא ולא בתוספתא ולא השכל מורה וכו' וחיי ראשי לולא כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא ירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אספת עם וזקניו וחכמיו, כי שנה עלינו הלשונות והמליצות וסבב פני השמועות לפנים אחרים ועניינים שונים" (השגותיו להרמב"ם כלאים פ"ו ב.).

ווייס במבוא לפירוש הראב"ד לספרא (ווין 1862) יאמר:

"אם נתבונן במזג רוחו הטהור ונכיר אהבתו אל האמת המזהרת מבין למודיו, לא ישאר ספק כי הכיר גודל ערך הרמב"ם וכו' אמנם לבו ראה קלקול הזמן ודאג ליום מחר כי אמר מה שחשב הרמב"ם בחבורו להקל מעל הדורשים העיון והלמוד בשאר ספרי תורה שבע"פ יוכל להגיע מזה נזק והפסד להיות סיבה לשכחת התורה, לכן שנס בעוז מותניו והשיג השגות על רוב הלכות החיבור וכו', והראה בזה כי לא יספיק שום חבור בלתי הגמרא ופירושי הגאונים ופסקיהם המורים מקורי הדינים ושורשי ההלכה".

תלמידיו:
ר' יצחק הכהן מנרבונא, המפרש הראשון לתלמוד ירושלמי;
ור' אברהם בן נתן מלוניל מחבר ספר המנהג;
ור' מאיר בן יצחק מקרקשון מחבר ספר העזר;
ור' אשר בר משולם מלוניל מחבר כמה ספרים.



הערות לערך:
שם המעיר: ד"ר יוסף בן דוד
הערה: יש המייחסים להרמב"ם עצמו את ההוראה ששמונה כוהנים יחפרו את קברו של הראב"ד.

הנני נצר של הראב"ד וידיעה זו קיבלתי מדודי המקובל ר' פנחס כהן זצ"ל.
מקור ההערה: ידע מאב לבן במשפחתי.

שם המעיר: שמואל מרצבך
הערה: הפוסקים דנו (ע' שד"ח כללי הפוסקים, הראב"ד והקדמת הרב קאפח לבעלי הנפש -מהדורתו) האם במקום שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם, מוכח שדעתו כדעת הרמב"ם ונפ"מ לצירוף דעות בהלכה וכן לקושיות מדידיה אדידיה. מסקנת הר"ק שאין לומר כלל זה. דבר זה מתאים גם למה שידוע לנו שהשגות הראב"ד לא הגיעו אלינו בשלימותן (הרב בצלאל נאור הוציא לפני מס' שנים השגות נוספות של הראב"ד).

מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: ר' ד"ר משה דוידוביץ'
הערה: I am Theologian in New York. Dr. Ben-David is absolutely right. His proposal is substantiate by original documents in the Vatican's Library about Rabi Issak Sagi Nahor
מקור ההערה: מסמכי הותיקאן

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן