לדף ראשי




ספר החינוך הוא ספר מצוות שנכתב בברצלונה שבספרד בעברית צחה, כנראה במאות ה- 14-13. איננו יודעים בוודאות מי הוא מחבר "ספר החינוך", ואף לא את שנת חיבורו, משום שמחבר הספר מסתיר את זהותו, ורק רומז לנו, שהוא "איש יהודי מבית לוי ברצלוני". על-פי רמזים שונים מצאו החוקרים, כי הספר נכתב באמצע המאה ה- 13 בערך. הוא נקרא "ספר החינוך" כנראה כרמז לפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב ו). על פי הכינוי "איש יהודי מבית לוי ברצלוני" - שערו במשך שנים רבות שמחבר הספר הוא הרב אהרון הלוי מברצלונה (הרא"ה) בעל חידושים לכמה ממסכתות התלמוד ומחבר ספר "בדק הבית". אך להשערה זו אין על מה לסמוך. יתירה מזאת ישנן סתירות רבות בין ספרי הרא"ה (ר' אהרן הלוי מברצלונה) לבין ספר החינוך.
ישראל תא-שמע ז"ל שיער שהמחבר הוא רבי פנחס הלוי, אחיו הגדול של הרא"ה והוא הביא ראיות להשערה זו.

המחבר מעיד בהקדמתו, כי מטרת הספר "לעורר לב הנער בני, והילדים חבריו, בכל שבוע ושבוע, אחר שילמדו את הסדר בחשבון המצוות" (עמ' נ"ב, שורה 7, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ך, ירושלים).
מטרתו הייתה להציג בצורה מסודרת את כל המצוות שבתורה - מצוות "עשה" ו"לא תעשה" - לפי סדר הופעתן בפרשיות השבוע.

ספר החינוך" מונה, סוקר ומבאר את כל תרי"ג המצוות על-פי סדר הסדרות בתורה. הדיון על כל אחת מן המצוות נחלק לארבעה חלקים:
תכונת המצווה - מקור המצווה בלשון הכתוב ופירושה על-פי חז"ל
שורשי המצווה - טעמי המצווה
דיני המצווה - פרטיה, כולם או חלקם, כפי שנכתבו ב"משנה תורה" לרמב"ם ובשאר ספרי הראשונים
הגבלת המצווה - היכן ומתי נוהגת המצווה, מי חייב בה, ומה העונש לעובר עליה.

בדפוסים הראשונים (ויניציא שנת 1523 ושנת 1600), נדפסו בכל פרשה כל מצוות עשה, ואח"כ כל מצוות לא תעשה שבפרשה. בדפוסים שאחריהם שינו המדפיסים את הסדר, וסידרו את המצוות לפי סדרם בתורה.
היום מצויות בשוק שתי מהדורות מרכזיות של הספר: האחת - המלווה בחילופי גרסאות, מראי מקומות, הערות וביאורים - בהוצאת מסוד הרב קוק. מהדורה זו מסודרת לפי הסדר של דפוס ויניציה; השנייה - מנוקדת - בהוצאת אשכול.

ספר החינוך מיוסד בעיקר על תורתם של "שני גדולי הדור, והם הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל". במקום הראשון עומד הרמב"ם, שמנין המצות הוא בדרך כלל על פיו. ואפילו כשדעתו נוטה לרמב"ן, נשאר נאמן להרמב"ם.

תפקידו החינוכי של הספר
בהקדמה לספרו מסביר מחבר ספר החינוך את תפקידו החינוכי של הספר:

וְעַתָּה בִּהְיוֹת תרי"ג מִצְוֹת שֶׁבַּסֵּפֶר מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹכוֹ הֵנָּה וְהֵנָּה בְּתוֹךְ סִפּוּרִים אֲחֵרִים, שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר לָעִקָּר גָּדוֹל וּלְצֹרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִמְצא בָּהֶם, אוּלַי לא יִתֵּן לִבּוֹ הַקּוֹרֵא בַּסֵּדֶר לְתֻמּוֹ לִרְאוֹת כַּמָּה מִצְוֹת קָרָא בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ וְלא יָעִיר לִבּוֹ לְזָרֵז עַצְמוֹ בָּהֶם, עַל כֵּן רָאִיתִי טוֹב אֲנִי הַדַּל בְּאַלְּפִּי תַּלְמִיד הַתַּלְמִידִים שֶׁבִּזְמַנִּי, אִישׁ יְהוּדִי מִבֵּית לֵוִי בַּרְצְלוֹנִי, לִכְתּב הַמִצְוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסְּדָרִים, וְכַסֵּדֶר שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה זוֹ אַחַר זוֹ, לְעוֹרֵר לֵב הַנַּעַר בְּנִי וְהַיְּלָדִים חֲבֵרָיו בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ, אַחַר שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתוֹ הַסֵּדֶר, בְּחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וּלְהַרְגִּיל אוֹתָם בָּהֵן וּלְהַתְפִּיס מַחְשַׁבְתָּם בְּמַחְשָׁבָה טְהוֹרָה וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל עִקָּר. טֶרֶם שֶׁיַּכְנִיסוּ בְּלִבָּם חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל שְׂחוֹק וְשֶׁל מַה לְךָ וּמַה בְּכָךְ, וְגַם כִּי יַזְקִינוּ לא יָסוּר מִמֶּנּוּ.

באגרת המחבר - כתב בתחילת הספר:

יש מצות הנוהגות בזמן הזה, והן בין כלן שלש מאות וששים ותשע. ויש מאלו הנוהגות, שלא יתחיב בהן האדם, כי אם בסבה; ופעמים שלא תבוא הסבה לו לאדם בכל-ימיו, ונמצא שלא יעשה אותה המצוה לעולם, כגון: מצות נתינת שכר שכיר ביומו, שיש מבני אדם שלא ישכר שכיר בימיו, וכל-כיוצא בה. וכן מן הלאוין, יש קצת מהן שלא יתחיב עליהן האדם, כי אם מרצונו ועל-ידי סבת מעשיו; ובהמנעו מאותו המעשה לא יהיה עליו חטא ולא יחסר אליו דבר, כגון: מוציא שם רע, שלא יגרש אשתו לעולם, שהוא הגורם על עצמו, להתחיב בלאו הזה, כי הוציא שם רע; וכן לאו ד"לא תאחר" בנדרים, הוא גם כן גורם אותו, שמי שיחדל לנדר לא יהיה בו חטא; וכן כל-כיוצא בזה; והן בין כלם תשע ותשעים, מהן שמנה ושבעים עשה, ואחת ועשרים לאוין; אבל אותן מצות שחיבין בהן כל-אדם מישראל מבלי שיתחדש בו סבה בעולם, הן בין כלם מאתים ושבעים, סימנם "אני ישנה ולבי ער"; מהן שמנה וארבעים עשה, ושתים ועשרים ומאתים לאוין; ותמצא כל-אחת בסדר שלה בתוך הספר. והחיוב של אלו לעשותן אינו בכל-עת, רק בזמנים ידועים מן השנה או מן היום, חוץ משש מהן, שחיבין תמידי, לא יפסק מכל האדם אפלו רגע בכל-ימיו; ואלו הן:
א) להאמין בשם.
ב) שלא להאמין זולתו.
ג) ליחדו.
ד) לאהבה אותו.
ה) ליראה אותו.
ו) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים,
סימנם "שש ערי מקלט תהיינה לכם".

במצות לא תעשה טז - "שלא לשבור עצם מן הפסח" הוא מפרט אחד מעקרונותיו החינוכיים:

...ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפלו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות. ואפלו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דפי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנהו באמנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום בואתה אמנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים ז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעלות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו ז"ל על זה, באמרם (מנחות מ"ג ב'): כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מבטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד. לכן אתה ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם.

ספר החנוך תורגם לספרדית ורומית, התרגום הראשון אבד מאתנו וקיצור ההעתקה הרומית נדפס ע"י J. H. Hottinger בשם Juris Hebraeorum Leges בציריך 1656. גם תמצית הספר תורגמה לצרפתית ע"י הלוי בשם Instruction Religieuse et Morale.

על הספר
ספר החינוך הולך באופן עקבי אחרי חלוקת המצוות של הרמב"ם. לעתים הוא מציין כי החלוקה אינה נראית לו, אבל הוא עקבי לשיטה שקיבל. זאת למעט מצווה אחת, ויש הסבורים כי ההבדל נובע מנוסח שגוי שהיה בידי המחבר.
הספר מתחיל בהקדמה העוסקת בעיקרי האמונה, בדרכים להתווכח עם 'מסית', באמת התורה, במעמד עם ישראל.
הספר מסדר את המצוות לפי פרשת השבוע. במהדורה הראשונה, דפוס ונציה רפ"ג [מהדורה מוערת: מוסד הרב קוק תשי"ב], נגרר המחבר אחרי החלוקה הבסיסית של רמב"ם, ומנה תחילה מצוות עשה ואחר כך מצוות לא תעשה.
המדפיסים שלאחר מכן סידרו את המצוות לפי הסדר המדויק של התורה, שכן החלוקה למצוות עשה ולא תעשה לא הייתה נוחה. סדר זה הוא השולט עכשיו בהתייחסות לספר החינוך, ומראי המקומות לספר בספרות הרחבה מתייחסים בעיקר לסדר זה.


תיאור המצוות בספר החינוך
ספר החינוך מחלק את המצוות בחלוקה זו:
כותרת – המתארת את המצווה במשפט אחד.
תיאור מפורט יותר של המצווה
מקור המצווה, בתורה ובמדרש ההלכה הדורש את הפסוק
שרשי המצווה, הסבר הגיוני-חינוכי לקרב את המצווה אל הדעת.
דיני המצווה, סיכום של הדינים על פי המקורות. לעתים הסיכום הוא רשימה של נושאים הקשורים למצווה, בלי לתת את הדינים לפרטיהם.
מיהם החייבים במצווה, אנשים או נשים או שניהם, בזמן הבית או בכל זמן.


דרך הכתיבה של הספר
הספר מוקדש לבנו של המחבר וחבריו הילדים –

אולי יתעוררו יותר בהן מתוך כך הנערים.
ישימו לב בהם בשבתות ובחגים.
וישובו מהשתגע ברחוב הערים.לאור באור החיים. [הקדמה]

במצוות רבות משלב המחבר פנייה ישירה לבן: "והבן זה, בני, ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה" [שמג]; בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך [תנד].


ספר החינוך כספר מחנך
העיקרון החינוכי של ספר החינוך הוא זה שנחקר בפסיכולוגיה החדשה על ידי ליאון פסטינגר. בלשונו של ספר החינוך:

"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [טז].
"האדם נפעל כפי פעולותיושיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע.[טז, שכד].

במילים אחרות: המעשה הטוב גורר אחריו אדם טוב, ולהפך. [אצל אריסטו: לא היודע נגרות הוא נגר, אלא העושה בעץ; לא היודע מהו צדק הוא צדיק, אלא העושה מעשי צדק. אצל פסטינגר: מתח קוגניטיבי, הנגרם מסתירה בין התנהגות לבין הכרה, מוצא את פתרונו בשינוי ההכרה ולא בשינוי ההתנהגות].
מספר רב מאוד של מצוות מוסברות בספר החינוך על פי העיקרון הזה.
גישתו של ספר החינוך דידקטית, הוא מקרין ענווה ואמפטיה, מסביר את דבריו ומתנצל: זה מה שאני יודע, ואם תמצא פירוש אחר – קחהו. זה הטוב ביותר שאני יכול לתת במצווה זו [תקמה].


סיכומים כלליים
מידי פעם הוא מסכם דינים שונים, ובמיוחד אלה השימושיים והחשובים לכל אדם [שיג]: סיכום דיני טבילה [קעה, רז]. דיני דיינים שטעו, (לאחר שהוא מתנצל שהוא סוטה מן העיקר) [רלג]; מהו לאו שאין בו מעשה [רסא]; דין מוסר ומלשין שמותר להורגו [רלו], דיני חגים לפרטיהם [שכג], תיאור מפורט של פדיון הבן [שצב], סיכום דיני טרפות בבהמה [עג]; הגעלת כלים וביטול [תעב]; סיכום דיני שחיטה ונבלה [תנא]; סיכום דיני ביטול איסור [קיא]; סיכום דיני מנחות [קטז]; סיכום דיני חלל לכהונה [רסז]; סיכום דיני ברכות [תל]; דיני יו"ט שני של גליות [שא]; משמעות המספר שבע [של]; דיני קניין [שלו]; דיני ריבית לפרטיהם [שמג]; נוסח שטרות [תקעט]; הוא מסכם עקרונות הלכתיים, ומזהיר את הקורא לזכור אותם [רמא],

אמונות בנות זמנו
אגב הסבר מצוות מדגים בעל ספר החינוך תופעות ומנהגים בני זמנו: הוא מדגים כישוף [רנ]; מתאר את התנהגות הישמעאלים בסביבתו [רנג], מוסר את תיאור המקצוע אלהנדסה [רנח], מדווח שיורדי ים ובעלי מלאכה אינם עושים מלאכה בימים בהם מתחדשת הלבנה [תג]; מציין את חשיבות הבעלות על הקרקע:

"הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קיים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו" [תנ];

מסביר את טומאת הנידה לפי המושגים של דורו [קסו].


אב ובנו
נוגעת ללב התייחסותו לבנו. הוא מסביר, מתנצל ומתחטא כאשר הוא מאריך בדברים:

"והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם"

–במשפט זה רמז לכך שהבן לווי הוא, ויעבוד במקדש! [שצד],

"ואם חפצך בני לדעת, גמר [-למד] אותו משם" [שצה], "יארך העניין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא. ואם תזכה בני ותפרוש מכמורת בים הגמרא, היא תעלה לך הכל" [ת].
"והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בעניין אחר" [תו]
"ואל תהרהר בני אחרי דברי לומר ואיך יחשב אבי" [תצז],
"ואם אמנה, בני, שאלו דברי ילדות הן, עמם תתעורר, וטעם זקנים תיקח" [תקעא].
"ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקור ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה" [של]

גישה חינוכית
במהלך הדברים מציג בעל ספר החינוך גישה חינוכית. למשל: לא תמיד גישה סלחנית היא גם גישה יעילה [עז], חובה לציית לרוב, גם אם הם טועים לעתים, כי הנזק הזה עדיף הפקרות משפטית [עח, תצו]; אין מלאכה בזויה, יש אנשים בזויים:

"טינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום, ולא האומנות, כל זמן שעושין אותו בנאמנות" [פח];

מצהיר כי אינו יכול להסביר את משמעות עבודת המקדש, אבל הוא בכל זאת מוסר את הדברים בלי להבינם לאשורם. והוא מסכם:

"אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב - מעט אוכל נמצא לעתים" [צה];

אינו מסכים לכך שאדם יוותר על כבודו:

"לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו ... שלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם" [שלח];

מסביר את סמכות הציבור [תצא]; איסור כלאיים מלמד שלא למנות שני אנשים בעלי טבע שונה לעבודה משותפת [תקנ]; יפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה [תקסא]; כאשר יש הרוצים להחמיר מעבר לראוי, כותב הוא להם "אל תהי צדיק הרבה" [מצווה קנז]. אינו בוש לומר כי לבעיה שהוא עוסק בה יש הסבר, אלא שהוא שכח אותו [קעג],

"ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרוב עמקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג" [תקמה]

יחסו לאשה
כיוון שכל מצווה כוללת הגדרה מי חייב בה, יש בספר התייחסות רבה למעמדן של הנשים במצוות. לדוגמה: בדין חובל, כותב בעל החינוך דברים אלה:

"ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל – בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתביישו" [מט].

יחסו של ספר החינוך לאישה מפתיע. הנה כמה דוגמאות:

"לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון" [עז].
"ואם רצו הנקבות להתעטף [בטלית] מתעטפות בלא ברכה, כדעת קצת המפרשים, וקצתם אמרו אפילו בברכה" [שפו],
"אם רצו להניח [תפילין] אין ממחין בידן" [תכא],
[האיסור להורות שתוי מכוון גם ל]אשה חכמה הראויה להורות [קנב].

עם זאת, קשים לאוזן בן זמננו הסבריו לדיני נידה

"ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן, או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם, שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן" [קסו];

וכך גם הסברו לדיני גט. אלה משקפים עמדה מעשית של קיום המצוות בלא התייחסות רגשית אל האשה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן