לדף ראשי



ספרו של רבי אחאי גאון משבחה. חי סביב שנת ד"א תק"י (750) בבבל. תלמיד מר שמואל ריש כלה (ספר האשכל הלכות ברכות עמ' 69; רשב"א חי' ברכות מ"ג: בשם רב האי), ולמד בישיבתו במתא מחסיא. אחרי מות מר שמואל גאון בשנת 755 קיוה ר' אחאי להתמנות לגאון, אך ריש גלותא ר' שלמה בר חסדאי התנגד לו, ובחר את רב נוטרונאי שהיה שמש לר' אחאי. בשל כך עזב ר' אחאי את בבל ועלה לא"י. לפי שטיינשניידר מת ר' אחאי בשנת 761 בא"י.

יש האומרים שר' אחאי [מבי חתים] הנזכר בגמרא היה מחבר השאילתות. זו דעת רש"י ובעלי התוס' (זבחים ק"ב: ד"ה פריך רב אחאי), ואמרו דההוא רב אחאי עשה השאילתות והיה מרבני סבוראי. אבל רב שרירא גאון, שהיה בדורו, כותב שמחבר השאילות הוא ר' אחאי משבחא.

ר' מנחם ן' זרח בספר "צידה לדרך" בהקדמתו אומר דרב אחא משבחא הוא בעל השאילתות.
בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מביא "הלכות רב אחא משבחא" וכוונתו להשאילתות, כי ר' אחא לא חבר ספר אחר.
הראב"ד בעל הקבלה יאמר כי הספר הזה (שאילתות) מצוי בידינו עד היום ושמענו שלא נמצא בו שום טעות. (עי' יוחסן השלם 205).
ריב"ש כתב שדברי הגאון רב אחא משבחא מקובלים כאילו נכתבו בתלמוד (שו"ת ריב"ש סי' שצ"ד).
בסמ"ג (לאוין סי' קמ"ו) אומר על השאילתות דר' אחאי שהוא בר סמכא וקדמון. וגם רב יהודאי גאון מביא מדבריו ראיה (בהלכות גדולות) בהרבה מקומות.
בספר "הפרדס" כ"י בברכת אירוסין כתב: אין לנו להטות מדברי הגאון אדוננו רב אחא משבחא כמפי משה ע"ה (שה"ג).

כמעט כל הפוסקים השתמשו בספר השאילתות. גם בעל הערוך מביאו בערכים נח, כרם, יענקוקלת ועוד. רש"י מביאו (שבת קל"ה: ד"ה הכי גרסינן הא מלתא בשאילתות; יבמות מ"ח: ד"ה עבד כנעני; ותוס' מ"ק ב"ה: שבת ק"י: קמ"א. ע"ז נ"ד.). רבי אשתורי הפרחי מביאו בספר כפתור ופרח (כ"ו).

השאילתות נקרא על שם השאלות שנכללו בו, והוא מקור לשם שו"ת שנתחברו אח"כ. הספר כתוב ארמית השפה ששלטה בזמן הגאונים. ספר זה הוא החבור הראשון אחר התלמוד שנשאר במתכונתו כפי שיצא מתחת ידי המחבר, מלבד הוספות מעטות על הגליון שכתבו תלמידיו והכניסו אותן הסופרים לתוך הספר. בסי' ס"ז בחלק אחד מהלכות פורים, נראה מסגנון הלשון שהיא הוספה מאוחרת. כמה מאמרים הוזזו ממקומם הראוי למקום אחר, וגם נמצאו בו דברים שנכפלו איזה פעמים (רייפמאן בבית תלמוד ח"ג).

לפי דברי הראב"ד כולל השאילתות באורים לכל תרי"ג מצוות, אבל בספר שלפנינו רק קמ"ה מצות, ס"ח מצוות עשה וע"ז מצוות לא תעשה ובהן מ"ג מצוות דרבנן. וכולן נכללו במספר קע"א סימנים. אבל אין בשאילתות על מצוות הקורבנות או דיני טומאה שאינם נוהגים בזמן הזה, מלבד נגעי בתים, מפני שרצה לעסוק בדיני לשון הרע שהנגעים באים בגללו.

תכלית הספר לאסוף ענייני אגדה מדות מוסר והלכה, בקיצור כסדר הפרשיות. אסף מקורות מדברי התלמוד בבלי, ספרא מכילתא וירושלמי ומדרשים שהיו בזמנו. הספר הוא קובץ דרשות שדרש בשבתות השנה ובמועדים.

החלק המוסרי בספרו עוסק בצדק שבין אדם לחבירו (סי' י"א, ל"ד); במעלת הצדקה (סי' פ"ח, קכ"ט); בחובה לפרנס עני ולהלוות לו בשעת דחקו (סי' ל"א, קי"ד); לגדל בנים לת"ת (סי' קמ"ב). בגנות המידות הרעות: גזלה וחמס (סי' ק"א), מרמה ומחלוקת (סי' קל"א), בגנות עוצרי פירות (סי' ל"ב).

כל פרשה מתחילה במלת שאילתא, ולפעמים יבואו שאילתות אחדות בפרשה אחת. באמצע השאלה נכלל לפעמים נושא חדש שיש לו חשיבות לשומעים, והוא מרחיב ומפרש לפי מסקנת הגמרא.

לדוגמא, בתחילת הספר:

שאילתא: דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא, וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא. וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבידתיה עביד הילולא חד יומא, כדאמרי אינשי "הילול בתי", דכתיב ויכל אלוהים ביום השביעי. ואמר לו רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. ואסיר לאיענויי ביה, אלא מתבעי ליה לבר ישראל לאיענוגי ביה במיכלא ובמשתיא וליקוריה בלבושא ובכיסויא מעליא. דכתיב וקראת לשבת עונג וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכו'.
ברם צריך אתה למליף: האי מאן דיתיב בתעניתא במעלי יומא דשבתא מהו לאשלומיה? מי אמרינן כיון דקא עייל לשבת כשהוא מעונה אסור, או דילמא כיון דבשבת גופיה לא קא מיעני שפיר דמי? בריך שמיה דקב"ה דיהב לנא אורייתא ומצוותא על ידי משה רבנא לאלפא עמיה בית ישראל.

פותח:

ת"ר: קערות שאכל בהן בשבת ערבית מדיחן ואוכל בהן בשחרית...

ואחר דרשה ארוכה מסיים:

ולעניין שאילתא קדמיכון האי מאן דיתיב בתעניתא... ת"ש דאמר רבא...

השאילתות נדפסו לראשונה בויניציא 1546,
טקסט מלא של שאילתות דרב אחאי גאון מהדורת ונציה
עם פירוש קצר "שאילת שלום" לר' ישעיה פיק ברלין בדיהרנפורט 1786;
עם באור רחב "העמק שאלה" לר' נפתלי צבי יהודה ברלין (וילנה 1861-1867) בשלושה חלקים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן