לדף ראשי




אלדד הדני - סוחר ונוסע במאה התשיעית. נאמר עליו שהיה בן מחלי משבט דן, ויחד עם שבטי נפתלי גד ואשר משלו במדינה מיוחדת להם באפריקה המזרחית קרוב לשפת ים סוף ולשון ים עדן, ולדבריו היו שוכנים אז יתר השבטים באסיא.
ע"ע עשרת השבטים.

אלדד יצא לשני מסעות:
המסע הראשון למצרים – ממנו שב לארצו (כנראה מספור המובא באשכול הכופר לקראי יהודה הדסי).
במסע השני סיפר שעבר את נהר כוש בספינה קטנה שנשברה, וניצל כאשר אחז בלוח עץ והים השליך אותו לחוף שם חייתה אומה בשם רומרנוס (Romrom). הם כושים שחורים בעלי קומה, ערומים ואוכלי אדם. אלדד היה שם עד שצבא אחר לקחו אותו בשבי. סוחר יהודי משבט יששכר פדה אותו ב- 32 זהובים, לקח אותו לארצו בהררי תהום מתחת מדי ופרס, מקום שאין ליהודים עול מלכות כי אם עול תורה.
בשנת 880 היה אלדד בבבל, משם הלך לברבריא באפריקה הצפונית ובקירואן. מקרואן נשאלו אודותיו שאלות לר' צמח בר חיים גאון, שהיה ראש ישיבה במתא מחסיא - היא סורא. שם דיבר עם ר' יהודה בן קורייש. מקירואן עבר לספרד.

ספורים שונים
הספורים של אלדד אודות עשרת השבטים ובני משה העתקו ע"י סופרים רבים במשך מאות שנים, ולכן נמצא בהם שינויים ונוסחאות שונות:
ספור א' בשאלת אנשי קירואן נדפס לראשונה במנטובה לפני שנת 1480 (עי' ייליניק בית המדרש ח"ב 102).
ספור ב' נדפס לראשונה בקושטא 1519 (בית המדרש ח"ג 6).
ספור ג' הוא ממדרש בראשית רבתי כ"י (בית המדרש ח"ו 15).
ספור ד' נדפס בקושטא 1516 (ביהמ"ד ח"ה 17),
ספור ה' הוא כעין הקדמה לשאלת אנשי קירואן השייך לספור א' ונתחבר בזמן מאוחר.
ספור ו' הביאו הקראי יהודה הדסי בספרו אשכול הכופר.

ספורי אלדד התפשטו גם בין הנוצרים. כדי להכחיש את סיפורי אלדד על גבורת היהודים, בדו אגרת ששלח פרישטי גואן לאפיפיור או לקיסר פרידריך במאה הי"ב. האיגרת "נשלחה" מעבר לנהרי כוש, ובו מספר גואן על מלכותו הגדולה ורוב גודלו וגבורתו, וכי היהודים מעשרת השבטים ובני משה כולם נכנעים תחתיו.
הסיפור שסיפר אלדד הדני ליהודי ספרד וביקש את עזרתם

זכר אלדד בפי החכמים
ר' חסדאי בן שפרוט, במכתבו למלך חכוזרים הזכיר את אלדד הדני על אודות עשרת השבטים שגלו מעבר לנהר סמבטיון. ר' יהודה בן קריש מפרש את הפסוק "באהבתה ישגה תמיד" (משלי ה' י"ט) מעניין התעסקות באהבתה. ומביא ראיה לדבריו מאלדד הדני האומר "יש לי שגויה" במשמעות "עסק" (ס' השורשים לאבן גנאח ע' "שגה"). רש"י שם כתב "ראינו בדברי ר' משה הדרשן: תשגה - תעסוק תמיד. והיא לשון ערבי". והרמ''ד לקח זאת מאלדד (שי"ר תולדות ר' נתן הערה 47).

גם בדברי הלכה סמכו גדולי חכמי הרבנים עליו, רש"י מביא בפרדס סימן רמ"'ח שטעם איסור השהייה בשחיטה הוא משום הבלעת דם באיברים (ועי' רש"'י חולין ל"'ב.).

ראב''ד בספר "האשכול" הל' שחיטת חולין פ"ב מביא הלכות אלדד וכותב: ונמצא כתוב בהלכות ישנות וכו'.
ר' שמואל גמע בהלכות שחיטה שלו בלשון ערבית הביא דיני שחיטה וטרפות של אלדד.
ר' אברהם בן הרמב''ם נשאל על אודות עשרת השבטים בדברי חז'"ל, והשיב שנמצא זכרם בכמה מקומות וספור הדני והאגרת שלו ושחיטת חולין שנמסר ממנו כולם ראיה אמיתית על זאת.

אבן עזרא לא האמין באלדד ובסיפוריו, וכך כתב:

ואשר כתוב בדברי הימים דמשה (ר"'ל אודות בני משה) אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה, אין לסמוך עליו, ואף כי [=ובמיוחד אם] יש בו דברים שמכחישים הדעה הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם" (פירוש לשמות ב' כ"ב').

וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג -(שו"ת סי' קצ"ג)

שאין לסמוך עליו בפרט בענייני הלכה.

רוב חוקרי דורנו מסכימים כי סיפורי אלדד בדויים.

לדעת עפשטיין:

"האמת המעטה מעורבת עם הרבה דברים דמיוניים והם דומים לרומאן היסטורי, שמחברו בודה מלבו אלפי פרטים על מקרה אחד אמיתי כדי למשוך את לב הקורא" (מבוא לספרו אלדד הדני.).

פינסקר, גרץ, ונויבויער יסכימו שאלדד היה מיסיונר קראי וכל מגמתו הייתה להפיץ דעות הקראים בהלכותיו.

ייליניק מוסיף כי הרבנים השתמשו בהלכות אלדד להוכיח ראיות נגד הקראים (בית המדרש ח"ב מבוא).
ר"פ פרנקל טען שאלדד היה הפכפך ורמאי ולא היה לו שום שיטה ידועה בדת.
לדעת רייפמן אלדד לא היה ולא נברא, וכל הספרים וההלכות של אלדד, וגם תשובת ר' צמח גאון, הם מזויפים, ונתחברו בזמן מאוחר. מנהגי היהודים והלכותיהן בסיפורי אלדד נובעים מספרי פילון היהודי ויוספוס בדבר האיסיים הקדמונים. הדבר מתאים העובדה שהם שלא יאכלו כל דבר טמא, והם רועי בקר וצאן, עבודתם בשדה, הם אוכלים ירקות ופרי העץ ונשמרים משבועה, ונסוגו מדרכי החיים, וחונים על הנחל - אולי להרבות בטבילה כמו האיסיים (ע"ע).
רייפמן משער כי הסיבה הראשונה לסיפור בני משה וישיבתם בגבול שבט דן הוא המסופר בשופטים י"ח ל': "ויהונתן בן גרשום בן מנשה ובניו היו כוהנים לשבט הדני" - ודרשו חז"ל הוא משה רבנו (המגיד שנה שניה גליון 4).

ההלכות שבאו בשם אלדד
דעת עפשטיין היא שאלדד היה בין יהודים רחוקים מא"י ומבבל, והתנהגו בחלק מן הדברים על פי התורה שבע"פ ובאחרים רחקו ממנה. לא שהיו כופרים בתורה שבעל פה, אלא שמגודל המרחק לא הגיעה אליהם כל התורה בדיוקה כמו בא"י ובבבל. יש מנהגים שהנשתבשו מחסרון ההבנה. כך היה מצב היהודים במצרים בימי קדם, מצבם בתימן עד הרמב"ם, וכן הוא מצב הפלשים עד היום הזה. (ע'ע פלשים). יהודים אלה אינם רבניים גמורים ואינם קראים, ובהם נמנה אלדד הדני (מבוא).

ההלכות של אלדד הן לפי דבריו חלק מן תורה שבע"פ או התלמוד של ארבעת השבטים, ועל הלכות אלה שאלו אנשי קירואן לר' צמח גאון לפי שיש בהן תמיהה גדולה, רצונו לומר מפני שנראין כחדשות ואינן מיוסדות על דברי הרבנים.

ר' צמח בתשובתו אמר:

"סיפרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בר מר, ורבנא שמחה, שראו את ר' אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו מקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין".

המכתב שנשלח מאנשי קיראון לר' צמח גאון לברר מה טיבו של אלדד הדני

אלדד החמיר בדיני שחיטה יותר מהרבנים. לדעתו צריך להוציא כל הדם מהבהמה בשעת שחיטה, והוא אוסר את הדם שנבלע באברים בניגוד להלכה המקובלת. בזה הוא מסכים עם הקראים המזהירים הרבה על הרחקת כל הדם בשעת שחיטה. אלדד אוסר שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. אך כנראה נחלק בפירוש מילים אלה, כי עיקור בתלמוד מורה על עקירת הסימנים ממקומם, ואילו אלדד מכניס בו שני עניינים חדשים:
א. אם רגלי הבהמה נעוצות בשעת השחיטה באיזה מקום. הוא מפרש "עיקור" מלשון שורש ועיקר, היינו שנשתרשו רגלי הבהמה ולא תוכל להניע אותן.
ב. אם רגלי הבהמה קשורות.

קשה להבין איך ידע אלדד המילים "שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור", שאין אלה בלשון הקודש, אלא לשון חז"ל. יהיה צורך לומר כי המלות האלה היו ידועות לכל היהודים מימי קדם כסימנים לדיני השחיטה, או שאלדד למד אותן בבואו לקיראון וקרא שם התלמוד, או שלקחם מספר הלכות גדולות, והכניס אותן בהלכות טרפות שלו וייחסם ליהושע בן נון, ושנה את משמעותם בשגגה או בזדון.

גם בהלכות טרפות שלו נראה שאלדד היה משתמש לפעמים במאמרים שלקח מן התלמוד. אלדד מתיר לאכול הוולד שבתוך השחיטה, וזהו בן פקועה שהתירו גם חז"ל, אבל הקראים והשומרונים אוסרים אותו.
במקום אחד אומר:

"כל אשר החרים (אסר) אותו הקב"'ה התיר אותו להם במקום אחר: אסר לנו הדם והתיר לנו הטחול, אסר עלינו חלבי הכליות התיר לנו חלב שעל הלב, אסר עלינו המת והתיר לנו זה הוא אשר כמת (הולד במעי אמו) בשחיטתה".

וזה דומה למה שאמרו חז"ל בחולין ק"ט:.

מה שכתב אלדד בדיני כיסוי הדם:

"במקום צחיח סלע ואין לו עפר, מה יעשה?
דבר זה הבין יהושע בן נון ואמר יקח הפתיל אשר עליו או הבגד ויחטהו בתוכו וכו' ומוליך את הדם אשר בפתיל אל העפר ומכסה בלא ברכה".

דבר כזה מובא במרדכי בשם הגאונים:

ממצא דמא בבגדא או בסנדלא ומברך על כסוי הדם וכי מטי לדוכתא דעפרא וכו' ומכסה בלא ברכה (פרק כסוי הדם).

הלכות אלדד מתחילות "אמר רבנו יהושע מפי משה מפי הגבורה", אבל יש נוסחאות שונות:
ל"ו סימנים בהלכות שחיטה, והן שהביאו אנשי קירואן בשאלתם לר' צמח גאון.

עשרה סמנים מפוזרים בס' רסאלא אלברהאן פי תדכיה אלחיואן הכולל הלכות שחיטה וטרפות בלשון ערבית וחברן ר' שמואל גמע.

ל"ו סימנים בהלכות טרפות ובדיקה והוא כ"י פרמא קובץ 327.

ז' סמנים בהלכות טרפות, כ"י אוקספורד, קובץ 678. מלבד ליקוטי הלכות מאלדד הדני שהביאו בשמו בני דורו והבאים אחריו.

שפתו של אלדד
אלדד סיפר לאנשי קירואן כי השבטים שבקרבם ישב יודעים רק לשון הקודש. הוא שכנע את אנשי קירואן כי אינו מבין לא לשון כוש (געז), ולא לשון ישמעאל (ערבית). את לשון הקודש שהוא מדבר לא שמעו אנשי קירואן מעולם: ליונה הוא קורא תינתרא, לצפור - ריקות. פלפול - דרמוש.
אלדד ידע ערבית, כפי שנראה מספוריו והלכותיו שיש בהם ביטויים ערביים. למשל:
בהלכותיו, נוסחה ג' סי' 28, כתב:

"אם יש מגמע בין בשר לעור ירעיף במים בבשר כולו, טרפה".

מגמע (גמע) הוא מלה ערבית ופתרונה מקום שיתקבצו שם מים או דברים אחרים.

שם, סי' 32:

"וכל אשר החרים אותו הקב"ה התיר אותו להם במקום אחר",

שורש חרם להוראת איסור הוא מערבית.

סיפור ב':
וכורתים הדרכים - במובן שודדים וגוזלים. והיא מן קאטע אלטריק בערבית.

הלכות ג', סי' 3:

"זו כרתומות"

כרתום בערבית הוא מקום גבוה, ואלדד ישתמש בו במובן חבורה.

הלכות ב, סי' 6:

"ולא המחיצו ידיו ורגליו"

במובן שלא בעט ולא הגיע ברגליו וידיו, משורש מחץ בערבית.

ספור ב' סי' 8:

"בהררי נגד"

נגד בערבית מודה על הארץ הנישאה הרחוקה מן הים.

שם סי' 5:

"והם שרויים בהררי תהום"

הוא הארץ הנמוכה והסמוכה אל הים.

הלכות ג' סי' 11:

"לוושט שני ספקות" וכו',

ספק היא מלה ערבית "צפאק" ופתרונה עור דק.

מכל זה נראה שאלדד ידע והבין לשון ערבית ולא יכול להימלט מלהשתמש בביטוי ערבית. גם נראה מספוריו שגדל בין מוסלמים המאמינים בקוראן, וממנו שאב הספור על בני משה ועל קנאת השטן באדם, ודיני שחיטה כמו קשירת רגלי הבהמה, ופניה אל המקדש, הנהוגים אצל המוסלמים ולא נזכרו בספרי חז"ל.
מזה הוכיח עפשטיין כי מקום מגורי אלדד היה בארץ ערב ובאפריקה הדרומית מזרחית, כי שם התערבו היהודים עם הערביים ולמדו לשונם ומנהגם.

דפוסים שונים
ספר אלדד הדני נדפס כמה פעמים:
מנטובה לפני שנת 1480; קושטא 1516, 1519; ויניציא 1544, 1605; ווירונה 1660; עם העתקה בלשון יהודית ע"י ווייל פיורדא 1769; יעיניץ 1722: זאלקווא 1772; שקלאוו 1737, עם העתקה בלשון צרפת ואגרת לקהילת בגדד ע"י אליקים כרמולי פאריס 1838; יהודית אשכנזית ווילנה 1849; עם מדרש על דבר עשרת השבטים ירושלים 1873; ע"י אברהם עפשטיין פרסבורג 1891) גם הועתקו ללשון רומית ע"י גיניבררד פאריס 1584; ללשון ערבית כ"'י פטרבורג סי' 674 וסי' 703. קצת מנוסחה העברית הביא אייזגמנגר בספרו ח"ב 527 בלשון רוסית ע"י פ' מרגלין סט. פטרבורג 1881.



הערות לערך:
שם המעיר: חנניה בלס
הערה: חכם נוסף המזכיר את דברי אלדד הדני הוא רבי אברהם בן שלמה [יצא לאור ע"י קאפח 1995] בפירושו לספר שופטים. בהקשר לדמותו של שמשון מציין כי היו לו בנים רבים מדלילה [זאת ע"פ עדות אלדד הדני].

כמו כן, המנהג להתפלל לכיוון המקדש, אין מקורו באסלאם כפי שכתבתם. להיפך. המנהג מופיע בתלמוד הבבלי דף ל. שם מצוטט מקור תנאי [לפני שנת 200 לסה"נ] וניתן למצוא לכך סימוכין עוד בתפילת שלמה [מלכים א' פרק ח' "והתפללו אליך דרך ארצם" וכו'].
מקור ההערה: המקורות אותם ציינתי לעיל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן