לדף ראשי




התוכן:
פילון מגשר בין הפילוסופיה לתורה
הנאו-אפלטוניזם בימי הביניים


אפלטון - פילוסוף, ראש וראשון לחכמי היוונים; נולד בשנת 427 לפסה"נ וחי שמונים שנה.
שיטתו הפילוסופית נחלקה לשלש קבוצות:
המדות
עניינים מדיניים
וחקירות בחכמת מה שאחר הטבע

חקירותיו האחרונות מצאו חן בעיני חכמי ישראל אשר דרשו בספריו ובפרט בדיאלוג פידון (Phaedo) על השארת הנפש, אשר בו מתוארים הימים האחרונים של סוקראטס. אפלטון האמין כי הנפש היא חלק אלוה ממעל, ואין לה דמות הגוף, והיא קיימת גם אחרי הפרדה מהגוף. ובהיותה טהורה כל ימי היותה בגוף, תתעלה למעלה ותשבע חיים של עונג רוחני, ואם איננה טהורה בעת עזבה את הגוף, אז היא מרחפת למטה על הארץ עד כי תמצא קן לה בבריאה אחרת שפלה ותתגלגל בגוף חיה או בהמה.

אפלטון יסד את תורת האידאות. הורה כי גם החומר רוחני, והעולם הגשמי הוא בתבנית העולם הרוחני או עולם השכליים והאור הנאצל מן האצילות. מהתאחדות האצילות והעשיה נולדה הצורה, ואלה הם צבא השמים והארץ וכל הבריות. הארץ הולידה את האדם שהוא "כתר" היצירה, למענו נברא הכל, והוא העולם הקטן. הכוח האלהי הוא נשמת העולם, ונפש האדם כמו נפש העולם נצחית, ומיוסדת על ארבעה כוחות:
התבונה
הדעת
ההיקש ההגיוני
וההכרה הטבעית.

הנשמה יורדת מהעולם הרוחני לעולם הגשמי של הגוף ומחברת בין עליונים ותחתונים. שיטת אפלטון השפיעה הרבה על חכמי ישראל האלכסנדריים, ובאמצעותם יסדו פלוטין ותלמידו פרפיריוס השיטה האפלטונית החדשה (Neo Platonism) בשנות 269-204. בעלי השיטה הזאת האמינו בכוחות הביניים הנאצלים מעולם השכלי ומשפיעים על עולם החומרי, ועל ידי הכוחות האלה ינהג ה' את עולמו.

פילון מגשר בין הפילוסופיה לתורה
פילון היה הראשון אשר גודל על ברכי הפילוסופיה האפלטונית בעת שהחלה להתפתח בדרך החדשה. הוא התאמץ לתקנה כדי שלא תתנגד לאמונת ישראל בחידוש העולם, ולפשר בין השכל והדת. אמנם גם אפלטון הודה שאי אפשר ליחס לעצם הנעלה שקרא בשם ה' את התארים "יודע הכל" או "צדיק וישר" שהם נאותים רק לבשר ודם, אבל יחס לו מידת הטובה מפני שהוא מטיב עם בריותיו. אולם פילון הוסיף עליו כי אין לו תארים חיוביים, רק תארים שוללים, כלומר: שאינו גוף ואין לו קצב ושיעור וכדומה. בכל זאת הלך בשיטת האליגוריה של אפלטון ופרש בדרכו את ספורי התורה. גם הודה לאפלטון כי העולם אין לו תחילה וסוף וכי ראשית הבריאה התחילה בטרם נולד הזמן. שיטת אפלטון זאת מרחפת גם בספר "חכמת שלמה" (ע"ע), כי החכמה היא בריאה בפני עצמה והיא השלשלת בין אלוהים ואדם; כי הנפש חיה בפני עצמה ורק במשך עת קצרה היא שוכנה בגוף עד שובה לעפר.

הנאו-אפלטוניזם בימי הביניים
הנאו-אפלטוניזם התקבל בפרט בספרי אבן גבירול ואבן עזרא, שקבלו אותה דרך הפילוסוף הערבי אבונצר אלפאראבי וסופרים אחרים.
תמצית השיטה:
בין העולם הרוחני והגשמי עומדים רוחות או נפשות הקושרים את שני העולמות האלה, והנפשות פועלות ומשפיעות על העולם הגשמי. כל הכוחות הנפרדים נאצלים ממצוי ראשון שהוא יחיד ומיוחד, והוא השכל העליון בו תפושים כל היצורים השכליים. העולם התחיל בחומר היולי או חומר הקדמון נעדר צורה, והאל חידש בו צורה. החומר ההיולי נמצא בעולם הרוחני כמו בעולם הגשמי. הרוחני יש לו קיום אמיתי, והגשמי נאצל מן האיקונין העליון.

בשיטה הזאת יש גם ריבוי כוחות של בוראים נאצלים ממצוי הראשון. כדי שלא לטעות בריבוי כזה היה אבן גבירול מאחד את כל הכוחות האלה בתואר הרצון. רצונו לומר שהכל נעשה ברצונו של המצוי הראשון, ורצונו הוא הבורא והמניע לכל, ע"י הכוחות הנאצלים ממנו ועצורים בו באחדות גמורה. כי המצוי הראשון הוא יסוד לכל הנמצאים, ועילת כל העילות.

גם רמב"ם (מורה ח"א) קבל משיטה זו, והלך בחקירתו בעניין מציאות אלהות, כי אלוהים הוא שכל משכיל ומושכל, ובקש למצוא רמזים במקרא לשיטתו. הוא מבאר בדרך משל את הכתובים שה' ברא את הטוב ואת הרע, כדי להתאימם עם שיטת אפלטון כי ה' הטוב, לא ברא רע כי אם טוב.
רמב"ם לא העריך את אפלטון כפילוסוף מעמיק, ובעיקר עסק באריסטו.
מן הרמב"ם ואילך נחלשה השפעת הפילוסופיה האפלטונית על הוגים יהודיים, עד שמשה מנדלסון בספרו הנודע פעדאן (1787) בדבר השארת הנפש הלך בעקבות אפלטון. בשל כך נקרא מנדלסון בשם "אפלטון הגרמני".


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן