לדף ראשי





כאזור גיאוגרפי
שם גיאוגרפי-מדיני שבו השתמשו לראשונה בנביאים ובכתובים (שמואל א כב, ה; דברי הימים א ו, מ; דברי הימים ב ט, יא) לסימון נחלת שבט יהודה. אחרי חלוקת המלוכה בישראל היה השם "ארץ יהודה" בפי הנביאים (ישעיהו כו, א; ירמיהו לז, א; מג, מד) וסופרי המלכים (מלכים ב כג, כד; כה, כב; דברי הימים ב יז, ב) לשם נרדף לממלכת יהודה שכללה את נחלת יהודה ובנימין גם יחד.

בתקופת שיבת ציון הפך השם הזה לשם הרשמי של מדינת היהודים בכתבי פרס, ועל פיו נקרא זרובבל בן שאלתיאל בשם "פחת יהודה" (חגי א, א). מהפרסים עבר השם אל היונים מושלי סוריה ומצרים, ומהם אל הכובשים הרומאים, שכינו את הארץ כולה בשם: יודיאה.

שבט יהודה
שבט יהודה, הבן הרביעי ליעקב, נזכר בתנ"ך כשבט החשוב ביותר בכל שבטי ישראל. אביו קורא לו: "גור אריה יהודה" ומנבא עליו כי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט), וסופר דברי הימים (ה, ב) מספר "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". ואמנם, בני יהודה היו מצוינים בגבורתם עד כי אמרו במדרש (אסתר רבה א, יז): "עשרה חלקים של גבורה ירדו לעולם – תשעה ביהודה ואחד בכל העולם". כן מסופר בתלמוד, כי כבר בצאת ישראל ממצרים עמדו גבורי יהודה בראש היוצאים, ובן שבטם נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ אל הים ו"לפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל" (סוטה לז.).

גבולות ארץ יהודה
ארץ יהודה במובנה הראשון, נחלת שבט יהודה, הייתה בדרום הארץ על גבול אדום ופלשתים. גבולותיה, המתוארים בחלוקת הארץ שבס' יהושע (טו) היו:

גבול דרום:
קו היוצא מקצה ים המלח הדרומי ונמשך אל מעלה עקרבים מדרום מזרח לים המלח; משם עובר צנה, אולי בשולי הערבה בצד אדום, ועולה מנגב לקדש ברנע צפון מערב לעצמון ועד תוצאות נחל מצרים (ואדי אל עריש) לים הגדול. – גבול זה חופף את הגבול הדרומי של "ארץ כנען לגבולותיה", המתואר בס' במדבר (לד, ג, ה).

גבול מזרח:
ל אורך ים המלח עד קצה הירדן.

גבול צפון:
קו היוצא משפך הירדן לים המלח, ועולה צפון מערב עד בית חגלה ובית הערבה שבגבול יהודה ובנימין ועד הגלגל, ומשם נמשך מערבה עד מעלה אדומים אשר מנגב לנחל פרת, ופונה דרום מערב אל עין שמש שבמזרח ירושלים, ועד עין רוגל שבדרום מזרח לה, במקום התחברותם של נחל קדרון וגיא בן הנום. מעין רוגל עלה הגבול לגיא בן הנום שבדרום ירושלים העתיקה. משם עולה הגבול לראש ההר אשר ממערב לגיא זה, ומצפון לעמק רפאים, לאמר עולה בסביבות "ימין משה" של ימינו לרמה בה עובר רחוב יפו. ונסב צפון מערב אל מעין מי נפתוח (כפר ליפתה), וממנו מערבה אל הר עפרון (אולי הוא הקסטל) ולקרית יערים, ודרומה – דרום מערב לכסלון ובית שמש ותמנה, ונסב ממנה צפון מערב בכיוון עקרון ויבנה עד הגיעו לים הגדול 15 ק"מ דרומה ליפו.

גבול מערב: הים הגדול.

בגבולות אלה השתרעה ארץ יהודה על פני שליש השטח של כל עבר הירדן מערבה, והייתה לנחלה הגדולה והחשובה בכל נחלות השבטים.

קרבות עם הכנענים
חלוקה זו הייתה רק להלכה, כי למעשה נאלץ שבט יהודה "להלחם בכנעני יושב ההר הנגב והשפלה" (שופטים א, ט) כדי להאחז בנחלתו. במלחמתו זאת נעזר ע"י שמעון אחיו אשר עלה להלחם אתו בגורלו (שופטים א, ג),.

שניהם הצליחו להוריש את יושבי ההר בלבד, אך "לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" (שופטים א, יט). גם בהרי יהודה לא היה הכיבוש שלם כי "את היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם" (יהושע טו, סג). וכך, במשך שנים רבות, היה שבט יהודה עסוק במלחמותיו עם הפלשתים לכיבוש הדרום, ועם הכנענים שהפרידו בינו ובין שאר שבטי ישראל, כמרומז בברכת משה: "שמע ד' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז).

עובדה זו מסבירה את העובדה המתמיהה ששבט גדול זה "לא בא לעזרת ד' בגבורים" במלחמת דבורה, ושמו לא נזכר בשירתה.

לחץ הפלשתים על יהודה הביא לפעמים לכנעה מדינית גמורה, ובתקופת השופטים היו הפלשתים מושלים בשבט התקיף הזה, כעדות הכתוב: "וירדו 3000 איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם (על גבול יהודה ודן) ויאמרו לשמשון: הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו?" (שופטים טו, יא). אכן, הודות לגבורתו המיוחדת, צבאו הרב (74,600 – במדבר א, כו-כז) ועזרת שמעון אחיו, הצליח להתגבר על כל אויביו, ולבסוף "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" (בראשית מט, ט).

בנחלת יהודה זו כלולה גם נחלת שמעון, שהייתה "נחלתם בתוך נחלת יהודה" (יהושע יט, א). – בגבולות יהודה ישב גם שבט הקיני, שהיה נצר ממשפחות המדינים הנודדים בסביבות הר סיני, שנחשבו גם הם על שבטי העברים. הקיני, והקניזי, הנזכרים יחד בין עשרת העממים הנמנים בברית בין הבתרים (בראשית טו, יט), נטמעו לבסוף ברובם בשבט יהודה.

טיב הארץ
נחלת יהודה הצטיינה לא רק בגדלה אלא גם בפוריותה: היא הייתה עשירה בתבואות דגן בשדמות בית לחם, בפירות ובכרמי גפן משובחים בהרי חברון, בכרי מרעה דשנים במורדות המזרחיים של הרי יהודה ובנאות הרועים אשר עליהן ניבא עמוס (א, ב).

מכאן הדברים שנאמרו על איש יהודה: "כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. חכלילי עינים מיין, ולבן שנים מחלב" (בראשית מט, יא-יב).

חשיבותו של שבט יהודה ותרומתו לעם
חשיבותו העיקרית של שבט זה איננה בגבורתו ובגבולות הרחבים של ארצו, אלא בערכים המדיניים והרוחניים-דתיים, שנוצרו על אדמתו.
מארץ יהודה יצאה מלכות דוד, אשר בימיו ובימי שלמה בנו הקימו בנ"י ממלכה גדולה וחזקה, שמשלה בכל הארצות הסמוכות והפילה את פחדה על העמים, שהיו תחלה מתגרים בה ומציקים לה. בתקופת הזוהר של ימי דוד ושלמה נתקיימו דברי המשורר:

"מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי... וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ... וישתחוו לו כל מלכים, כל גויים יעבדוהו" (תהלים ס, י; עב, ח, יא).

בנחלת יהודה היו הערים ההיסטוריות חברון ובאר שבע, מקום מגורי אבותינו הקדמונים ; בית לחם יהודה, מולדת דוד, וירושלים עיר דוד, ובה הר ציון ומקום המקדש, המרכז המדיני והתרבותי של עם ישראל בארצו ונושא הגעגועים הטמירים והשאיפות הלאומיות הנשגבות של בני עמנו בכל הדורות.

מעמדה בהלכה
אחר החורבן נחלקה ארץ ישראל לשלוש ארצות: יהודה ועבר הירדן והגליל, לעניין מעשרות (שביעית פ"א ב') ולענין עיבור השנים.
אמרו חז"ל: אין מעברין אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל מעוברת (סנהדרין י"א). רצועה הייתה מפסקת בין גליל ליהודה שנחשבת לארץ העמים (חגיגה כ"ה), ובירושלמי (שם) אמרו פסקייא של כותים מפסקת, והכותים הם השומרונים.
בזמן התלמוד לא היו שיירות מצויות בין יהודה וגליל, ואמרו סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי, ולכן העושה מחאה בגליל נגד המחזיק קרקע ביהודה אינה מחאה (ב"ב ל"ה). בני יהודה הצטיינו בגבורתם: עשרה חלקים גבורה ירדו לעולם, תשעה נטלה יהודה ואחד כל העולם כולו (אסתר רבה פ"א). בני יהודה היו מדקדקין בלשונם, למדו אצל רב אחד, ולכן נתקיימה תורתן בידם. רבינא אמר: בני יהודה גלו מסכתא, היו מפרשים שמועותיהן בטעם ודעת (עירובין נ"ג).
רוב הסנהדרין היו מבני יהודה (ב"ר פצ"ט).

בארץ יהודה גידלו תבואות, דגן ביהודה ותבן בגליל (אדר"נ בכ"ז). ביהודה היו כרמים רבים, גידלו שם ענבים העושים יין טוב ולא היה יינם מחמיץ (פסחים מ"ב). בגליל גידלו פירות, ובפרט זיתים, והיו מעלים פירות ליהודה (מעשרות פ"ב ג').
אדמת יהודה הייתה יקרה לעומת אדמת הגליל: [מקום גידול] סאה ביהודה שווה חמשה סאין בגליל (ב"ב קכ"ב). אמר ר' יוסי: סאה [שנזרעה] ביהודה הייתה עושה חמשה סאין: סאה קמח סאה סולת סאה סובין סאה מורסין וסאה קיבורייא (ע' פירש"י).
המשקלים היו כבדים וגדולים ביהודה: עשרה זוזים ביהודה הן חמש סלעים בגליל (תרומות פ"י ח'), ומשקל חמש סלעים ביהודה הן עשר בגליל (ערכין ל"ב). כוס ביהודה גדול מכוס בגליל, ולכן שוהה כל צרכו השותה (ד"א פ"ח).

ביהודה היו נאמנים על טהרת יין השמן כל ימות השנה, אך לא בגליל (חגיגה כ"ה). מגדלים בהמה דקה במדבר שביהודה (ב"ק ע"ט), ולוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, שזו היא מלאכתן, ויכולות למכור שלא מדעת בעליהן (שם קי"ח).
סתם תרומה ביהודה אסורה, סתם חרמים מותרין (נדרים י"ח: י"ט).
לא דנו ביהודה דיני סיקריקין (גטין ר"ה).
אנשי יהודה היו כותבין בכתובה "עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך", לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה. והלכה כאנשי יהודה (כתובות נ"ב; נ"ד).
שלוש ארצות לנישואין: יהודה עבר הירדן והגליל. אם נשא אשה באחת מהן, אינו יכול לכופה לילך אחריו מזו לזו (כתובות ק"י).
ביהודה היה החתן רגיל לאכול אצל חמיו עם ארוסתו, ולכן אינו יכול לטעון טענת בתולים (כתובות ט').
ביהודה היו מייחדים את החתן והכלה לפני החופה, כדי שיהא לבו גס בה (ערובין מ"ז), ומעמידין להם שני שושבינין (כתובות י"ב).

מנהגים רבים היו שונים בין יהודה וגליל: ביהודה היו עושין מלאכה ערב פסח עד חצות (פסחים נ"ה). ביהודה הלכו הספדנים אחרי המטה של המת, ובגליל לפני מטתו (שבת קנ"ג).
ביהודה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, לומר למלווים "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו" (ב"ב ק').

א"ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר ערי קדשך היו מדבר, וקורע (מ"ק כ"ו).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן