לדף ראשי




בני החבורה נקראים גם "מתעסקים" (מ"ק כ"ד:), ו"גומלי חסדים" (כתובות ח').

חברות בשם זה, או בשם "חברת גמילות חסדים" או "חסד של אמת", היו קיימות מאז ומעולם בכל תפוצות ישראל.

מקור ליסוד חברה קדישא מצוי בגמרא:

רב המנונא איקלע לדרומתא. שמע קול שיפורא דשכבא. חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא.
אמר להו: ליהוו הנך אינשי בשמתא. לא שכבא איכא במתא?!
אמרו ליה: חברותא איכא במתא.
אמר להו: אי הכי שריא לכו (מועד קטן כו ע"ב).
תרגום: רב המנונא נקלע לדרום. שמע קול שופר מכריז שנפטר אדם, וראה אנשים ממשיכים במלאכתם כאילו לא אירע דבר. אמר להם: יהו אנשים אלה בנידוי, וכי אין מת בעיר (שצריכים להפסיק מכל מלאכה ולטפל בצרכיו)?! אמרו לו: חברה (קדישא) יש בעיר. אמר להם: אם כן, מותר לכם להמשיך במלאכתכם.

חברה כזאת נזכרת בתשב"ץ סי' י"ג. בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סי' י"ג) מביא תקנה שכל אחד מהחברים שנפטר לבית עולמו, יכנס בנו במקומו כשיהיה בר מצוה.
בכל הדורות ראו יהודים זכות גדולה לעצמם להיות שותפים למצווה גדולה זו של טיפול בנפטרים ושמירה על כבודו, שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא", ומשלא עלה הדבר בידם, פנו לבית הדין וביקשוהו לתת להם את הזכות ליטול חלק במצוה זו.

נדגיש שאנשי ה"חברה קדישא" לא ראו את החבֵרות "קרדום לחפור בו" ואמצעי לעשיית הון לביתם. מלאכתם זו נעשתה ללא תמורה, מתוך תחושה של אחריות וכובד ראש.

חכמי ישראל אף תיקנו מעת לעת תקנות שנועדו למנוע תופעות פסולות, ונלחמו במי שביקשו לנצל את המצווה הגדולה לעשיית רווחים לביתם.

הניגוד בין קיום מצוות "חסד של אמת" לבין עשיית עושר והפקת רווחים, בא לידי ביטוי מופלא במדרש:

"חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) - זה משה.
בשעה שעסקו כל ישראל בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף; ובשעה שהיו כל ישראל נושאים את הכסף ואת הזהב אשר העלו ממצרים, היה משה רבינו נושא את ארונו של יוסף.
אמר לו הקב"ה: חסד גדול עשית, אף אני אעשה עמך חסד ואתעסק בקבורתך, שנאמר: "ויקבֹר אותו בגיא" (דברים לד, ו) (שמות רבה, כ, יט).

תיאור מרתק בעניין זה נשתמר בתקנות קהילת פראג. ה"חברה קדישא" של העיר נוסדה בשנת 1564, ותקנותיה - שאף קיבלו את אישורה של הממשלה - תוקנו על ידי המהרי"ל, מגדולי ישראל באותה תקופה, והן נועדו להבטיח שכל יהודי יוכל להיקבר בבית העלמין בלא תשלום:

יען נודע כשמת אחד אשר היה חוץ מהחברה [=לא נמנה עם חברי ה"חברה קדישא"], הם מבקשים עבור קברו מעות הרבה, ואומרים: הב, הב!¹ , וכמעט ששגור בפי האנשים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דמים² ...
על כן, להודיע לעם שלא בעוולה הם עושים, וקדושים הם, וכל המשתתף עמהם, לכן קראו להם "חברה קדישא.

כאמור, פעלו בקהילות ישראל עשרות ומאות חברות "חברה קדישא" שעשו את מלאכתן, מלאכת שמים, שלא על מנת לקבל פרס³ .

חברה קדושה
לא כן בדורות האחרונים. נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, וחברות "חברה קדישא" שבימינו ובמקומנו אינן פועלות עוד בהתנדבות. מיסוּדן של החברות, והמספר הרב של הנזקקים לשירותיהן של החברות הללו, אינו מאפשר עוד לקיים כבעבר מערכת הפועלת על בסיס התנדבותי. משום כך הוקמו חברות "חברה קדישא" המעסיקות עובדים קבועים, שיש להן רכוש ונכסים, ותפקידן לטפל בכל צורכי המת.

על מקומה הנכבד של ה"חברה קדישא" בעולמה של יהדות, כבר עמד השופט מ' אֵלון⁴ :

פעילותה של חברה קדישא - בכל אומה ולשון, ובעולמה של יהדות בפרט - בהבאת אדם למנוחת עולמו, משולבת בה רגישות אישית ו'נשמתית' מיוחדת, הן מבחינה אישית של הנפטר והתייחדות קרוביו וידידיו עם זכרו, והן מבחינת הציבור בכללו ורגישותו המיוחדת לכבודם ולאופיים של הליכי הקבורה ולכבודו של בית הקברות.

רגישויות מיוחדות אלה באו לכלל ביטוי בעולמה של יהדות בשורה של הלכות והנחיות: בבית הקברות, שבמורשת ישראל מכונה בית מועד לכל חי, אין נוהגין קלות ראש... נוהגין בו מתוך הקפדה יתירה, על יקרא דשכבי (כבוד המת), יקרא דחיי (כבוד החיים) ויקרא דישראל (כבוד ישראל) וכו'.

מעלתה של מצוות העיסוק בקבורת הנפטר ובהלוויתו באה לביטוי⁵ בכינוי שניתן לה, "חברה קדושה". מונח, שכמדומה לא ניתן לאף קבוצה אחרת. וכל כך למה? לפי שהם עושים "חסד של אמת".

מקורו של המונח בציוויו של יעקב אבינו ליוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט).

ומהו "חסד של אמת?". פירש רש"י: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול".

קופה גדולה וקופה קטנה
הסופר ש"י עגנון מספר⁶ :

פעם אחת אבד להם המפתח של בית החיים [=בית קברות] שבווילנא. התקינו מפתח חדש. עשו סעודה גדולה לשם חנוכת המפתח. משאכלו ושתו כתבו גבאי החברה הקדושה על פנקסם הו"ג והו"ק.
הו"ג - הוצאה גדולה של ארבע קופיקות מחיר המפתח. הו"ק - הוצאה קטנה של ארבעים רובל דמי הסעודה.

מעשה זה, מאוצרו הטוב של ש"י עגנון, משקף משהו מאורחות קלוקלות שהולכים בהן לעתים המופקדים על ניהול כספי הציבור של ה"חברה קדישא". בכל הדורות, שקדו חכמי ישראל על התקנת תקנות למניעת תופעות מעין אלה והבטחת שקיפות בניהול כספי החברה ושמירת חובת האמונים שחבים אנשיה לציבור שולחיהם.

כך, למשל, חויבו המופקדים על הקופה לנהל רישום מדוקדק של כל הכנסה והוצאה בפנקסי החברה, והיו צריכים למסור דו"ח על מצב המזומנים בקופה מדי חודש בחודשו⁷ .

לספוד לשרה ולבכותה
לצד קבורת המת, חלה חובה על החיים לספוד למת ולבכותו. פולמוס גדול בעניין זה נתעורר בארץ לרגל עצרת יום השנה החמישי לפטירת ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, בחודש חשוון תשי"ח (2.11.57). מועד הטקס נקבע לפי התאריך הלועזי, ולא נתלוו אליו סממנים דתיים כלשהם. תזמורת פילהרמונית ניגנה בעצרת זו בטקס קטעי מוזיקה אחדים, מקהלת הפועלים המאוחדת שרה קטעי שירה אחדים, והסופר משה שמיר, איש "השומר הצעיר" באותם הימים, אמר דברי הספד. בעצרת לא נאמר קדיש, ואף תפילת אשכבה או פרק תהילים. הרב הרצוג נמנע מלהשתתף בטקס בשל מחלתו, ועמיתו, הרב יצחק נסים, הראשון לציון, הודיע שהוא מחרים את הטקס החילוני "לאות מחאה". סיעת אחדות העבודה ראתה בתגובת הרב נסים פגיעה בזכרו של ויצמן. ח"כ יצחק בן אהרן מיהר להעלות הצעה לסדר היום של הכנסת; ואילו הח"כים הדתיים, הרב מרדכי נורוק ופריג'ה זוארץ הגישו הצעות נגדיות על פגיעה ברבנות הראשית.

הרבנות הראשית הודיעה כי "אין סמכות לגורמים חילוניים להתערב בעבודתה ולהשפיע על הוראותיה בענייני הלכה". למחרת האזכרה הודיע בן גוריון שעל הרב נסים להתפטר: "אני מתפלא איך מעז פקיד מדינה (!) להודיע כי הוא מחרים טקס זיכרון לנשיאה הראשון של המדינה. אם אינו מוצא את המדינה יפה בעיניו, מדוע אינו מתפטר?".

שר המשפטים הודיע כי לפי חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ניתן להעמיד לדין אדם המכריז חרם על מפעל או גוף ממלכתי כלשהו⁸ . הנהלת "יד חיים ויצמן" מסרה שתאריך הטקס נקבע על פי החלטת הממשלה משנת 1954, ושיום השנה לפי המסורת היהודית מצוין מדי שנה "לפי כל חוקי המסורת היהודית ובמסגרת פרטית של משפחת ויצמן". שנה לאחר מכן, כבר הגיעה הממשלה ל"הסדר" עם הרב נסים: הטקס יתקיים ביום הצהרת בלפור, על פי התאריך הלועזי של פטירת הנשיא, אך יכלול גם פרק "דתי": קריאת פרקי תהילים, אזכרה ואמירת קדיש. במקביל, יתנהל טקס דתי ביום השנה על פי הלוח העברי, ובא לציון גואל.

תקנות החברה קדישא
מהרי"ל תיקן תקנות לחברה קדישא בפראג, והן אושרו ע"י ממשלת אוסטריא (1564). התקנות קובעות שכל בני העיר יהנו מזכויות החברה -

יען נודע, כשמת אחד שהוא חוץ מהחברה, הם מבקשים עבור קברו מעות הרבה ואומרים הב הב, וכמעט ששגור בפי האנשים ש"אי אפשר לפתיחת הקבר בלי דמים".

מקופת החברה היו תומכים בחולים לשלוח להם רופא מומחה ולספק תרופות, להיות אצלם בשעת יציאת הנשמה ולומר עמהם וידוי, להאכיל את האבל סעודת הבראה, לנחם אבלים ולהשגיח על היתומים.
הכנסות החברה באו מקבורת מתים עשירים ומנדבות יחידים.

כבר קימו וקבלו עליהם שכל מי שאינו מסייע לא בגופו ולא בממונו לצרכי החברה, אין לו שום דעה בעניינה, והוא כתושב במקום אחר (חתם סופר או"ח סי' קצ"ג).

בקהילות אחרות יש מנהגים שונים לבני חברה קדישא ולגבאים.

התקנות הם:
א) אין רשות לראשי הקהילה להתערב בענייני החברה, או להתנגד לתקנות הגבאים;
ב) הגר בעיר, ויכול לתמוך בחברה, והוא פורש מן הצבור - אם יש לו מת לקבור, רשאים הגבאים לדרוש ממנו בעד הקבורה והקבר את הסכום שהיה צריך לתת להחזקת החברה במשך הזמן שגר בעיר;
ג) הגבאים בלבד קובעים את מקום הקבר לכל אדם כראוי לו, ובני החבורה עצמם יש להם מקום מיוחד לקבורה;
ד) להקמת המצבה צריכים רשות מהגבאים (מהר"ם שיק יו"ד סי' קע"א);
ה) על הגבאים להשגיח שלא יהיה לקבור צדיק מפורסם ליד רשע מפורסם, וכן שני שונאים לא יקברו זה ליד זה (שו"ת בית נפתלי סי' כ"א);
ו) בעת שנודרים בבית הכנסת לצרכי הקהילה נודרים גם לצרכי חברה קדישא (תולדות מנחם).

תענית וסעודה
ביום ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, מתענים כל חברי חברה קדישא, ויחדיו באים הם לבית עלמין לבקש מחילה מן המתים שמא לא נהגו בהם כבוד כראוי בעת שהתעסקו בהם. מתפללים שם, והרב דורש לפניהם על חובות המתעסקים במתים. אחרי תפילת מעריב עושים סעודה גדולה.

בעיר נאלאנטהא בהוננריה המנהג שביום ז' אדר הולכים הגבאים מבית לבית, ושרים את השיר "יגדל", כופלים את הפסוק "מתים יחיה אל", ומקבלים לכל נפש מאנשי הבית ביצה. בני החבורה מתאספים לסעודה, ועושין "מי שברך" לכל הנודבים.

בקהילות אחרות עושין סעודה בט"ו או בעשרים בכסלו.

בפרעשבורג נוהגין לעשות הסעודה ב-ל"ג בעומר בפאר ויופי, על כותלי החדר פורשים פרוכות מבתי הכנסת עם ותכשיטי ספר התורה, הגבאים הזקנים יושבים למעלה תחת חופה, והרב והדיינים עוטרים אותם.

יש מקומות שנוהגים לעשות סעודה גם בשמיני עצרת, מחלקים אבוקות לגדולים ונרות לקטנים להקפות שמחת תורה.
במקומות אחרים קוראים לאחד מבני החברה למפטיר בשבת חוהמ"פ, שקוראים בו הפטרת תחיית המתים, וביום טוב שמזכירין נשמות יעלו לתורה את הגבאים.

מנהג נוסף: בני החברה מתענים בט"ו כסלו, מפני שיום זה לא חל בשבת, ואומרים סליחות שנתחברו בעבורם. אחר חצות היום הולכים לבית הקברות לבקש מחילה מהמתים שנקברו באותה השנה, ולערב מתאספים בבית הכנסת ועורכים שם סעודה גדולה.

סוף דבר
בדרך הליכתנו במקורות המשפט העברי בענייני הקבורה, עוברים לפנינו כבני מרון פרנסים וחברים, שמשים ומטהרים, קברנים וגזברים, גבאי צדקה. תקנותיהן של אותן חברות "חברה קדישא" עשויות ללמדנו שיעור מאלף, הן מבחינה היסטורית - תולדותיהן של קהילות ישראל לדורותיהן - הן מבחינה משפטית, בעיקר בתחום המשפט הציבורי. מצויים בהן הסדרים שונים, כגון: איסור ניגוד עניינים, דיני בחירות, תנאי כשירות ופסלות למשרה ציבורית, כללי דרכי ניהולה של הקופה הציבורית, ועוד כהנה וכהנה.

בין לבין, ניתן למצוא בתקנות גם מעט לחלוחית המוסיפה "נשמה יתֵרה" למערכת הנורמות והכללים. דוגמה יפה לכך ניתנה בפנקס תקנות "חברה קדישא" ברידינקען (Raducaneni) שברומניה⁹ , הפותח בחרוזים בסדר אלף-ביתי:

אנשי החבורה זה לזה יהיו מרוצים, ולמצוה זו יהיו נחוצים, ולא יהיה מושבם חס ושלום מושב לצים, ואם שנים מהם יהיו נצים, תיכף זה לזה יהיו מרוצים, ולא יהיו כצאן אשר אין להם רועה המה נפוצים, רק יהיו תמיד אגודה אחת מקובצים...

הערות
1. ראה, למשל: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, סעיפים 269-266; חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-; חוק בתי קברות צבאיים, תש"י1950-; חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו1996-; תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים של חברות קבורה), התש"ל1970-.
2. לדוגמה בעלמא, ראה: בג"צ 329/71 דן בירון ואח' נ' חברא קדישא גחש"א - קהילת ירושלים, פ"ד כו(1) 381; ע"א 280/71 גדעון נ' גחש"א, פ"ד כז(1) 10; ע"א 492/79 אלי מוזס נ' ח"ק גחש"א ירושלים, פ"ד לה(4) 157; בג"צ 556/83 שרית בסט נ' שר הביטחון, פ"ד לח(1) 177; בג"צ 1438/91 יוסי גינוסר נ' שר הביטחון, פ"ד מה(2) 807; ע"א 294/91 חברא קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464; בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812; דנג"ץ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מט(2) 195; ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600; בג"צ 397/88 עמותת "מנוחה נכונה" ואח' נ' השר לענייני דתות ואח' [לא פורסם]; ה"פ 752/94 יצחק בורגמן נ' ח"ק גחש"א ראשל"צ [לא פורסם], ועוד הרבה.
3. מעניינת היא הערתו של בעל "מדרש הגדול" על אתר, שלמד מתיבת "עמכם" כי רכישת מקרקעין שיועדו לקבורת משפחה אחת טעונה הסכמה של כל בני המשפחה. וראה בבא בתרא ק ע"ב.
4. ראה, י' גליס, תוספות השלם - אוצר פירושי בעלי התוספות על התורה, ב (ירושלים תשמ"ג), עמ' רלד. לדעת הרשב"ם – ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י (מבעלי התוספות בצרפת, המאה הי"ב), צריכה ההסכמה להינתן על ידי "כל בני העיר".
5. נאה היא הערתו של בעל מדרש אלפא-ביתא: "שאין פגיעה, אלא פרקליטין" וכו'. היינו: אברהם ביקש מבני חת שייעשו פרקליטיו, וייצגו אותו במשא-ומתן עם עפרון. ראה: הרב מ"מ כשר, תורה שלמה ד (ירושלים תרצ"ד), עמ' 929.
6. מעניין הוא דיוקו של הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט): "דומה כי ארבע מאות שקל כסף היו מחיר עצום כל כך, עד שעפרון ירא להודיע את הסכום בעצמו, והעדיף למסור דרישתו על ידי שליח: לאמר לו".
7. שהרי הדגיש שלוש פעמים: "השדה נתתי לך", "לך נתתיה", "נתתיה לך" - שלוש מתנות נאמר כאן, ולבסוף: "עובר לסוחר" (מדרש הגדול).
8. חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 10), התשס"א2001-, ס"ח 1806 תשס"א, עמ' 523.
9. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היה מספר הנפטרים בישראל בשנת 1991 כ31,000-, מהם 28,000 יהודים, והוא גדל לכ36,000- נפטרים בשנת 1997, מהם כ32,000- יהודים. לפי נתוני המשרד לענייני דתות, כשני שליש מהנפטרים היהודיים (כ66%-) נקברים בידי חברות פרטיות. ראה דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998.
10. מידע נוסף על דרך התנהלות מערכת הקבורה בארץ מצוי בדו"ח חקירה שהגשתי בשנת 1999 לרשם העמותות, לפי סעיף 40 לחוק העמותות, התש"ם1980-, בעניינה של ה"חברה קדישא" בתל-אביב.
11. "הב הב", היינו: תן, תן!, על פי: "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו).
12. אמירה צינית זו אינה מובנת אלא על רקע מקורה, הגמרא במסכת נידה כא ע"א, המדברת על ה"דמים" שב"קבר האשה", בית הרחם, בשעת הווסת. דמים אלה הומרו כאן ב"דמים" - כסף המשתלם תמורת קבורת הגופה.
13. תולדותיהן מסופרים בהרחבה בפנקסי החברות ובמחקרים שונים. ראה למשל: תקנות מחברה קדישא מנחם אבלים דק"ק ראטרדם, אמשטרדם תקע"ג; "קטעים מפנקס ישן של ה'חברא קדישא' בדרויא פלך וילנא", רשמות א (תרע"ח), עמ' 499-437;
H. Flesch, “Die Statuten der Chewra kadischa Neu-Raussnitz”, Monatsschrift 70 (1926), 166-180 ; J. Marcus, “The Triesch Hebra Kaddisha, 1687-1828”, HUCA 19 (1946), 169-204;
ז' רבינוביץ, "השער של "פנקס חברא קדישא דקאברין", סיני צט (תשמ"ו), רמד-רמט, ועוד הרבה. חומר רב מצוי גם בכתב העת "בנתיבי חסד ואמת" - ספר השנה של החברה קדישא בתל-אביב.
14. ע"א 294/91 חברא קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 493 (וראה גם ע"א 1482/92 הגר נ' הגר, פ"ד מז(2) 802). על פסק דין זה ופס"ד בעניין שביט (לעיל, הערה 1), שהלך בכיוון שונה במקצת, ראה לאחרונה: ג' ספיר, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", עיוני משפט כה (תשס"א), עמ' 220-189.
15. וראה עוד בקטע הנאמר מדי יום ביומו בתפילת שחרית: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים ולווית המת". והשווה לנוסח המשנה פאה א, א.
16. ש"י עגנון, תכריך של סיפורים (תל-אביב תשמ"ה), עמ' 193.
17. ראה י"ז כהנא, "תקנות החבורה קדישא דק"ק ניקלשפורג", סיני יז (תש"ה), עמ' קצ.
18. ראה ש' מייזליש, מן ההר אל העם (תל-אביב תשנ"ג), עמ' 170.
19. נתפרסמו בידי י' גלר, "חבורות קדושות ברומניה", סיני צה (תשמ"ד), עמ' רעח-רפו.

לעיון נוסף
דיני צבא ומלחמה / חסד של אמת / שלמה מן ההר, יששכר גואלמן, יהודה איזנברג



הערות לערך:
שם המעיר: אחיה שלמה אמיתי
הערה: מתקן תקנות החברא קדישא של פראג אינו המהרי"ל ייתכן שהכוונה למהר"ל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן