לדף ראשי




התוכן:
תולדותיו
רקע היסטורי
בין בבל לארץ ישראל
רבותיו ותלמידיו
תורתו

תולדותיו
ר' יוחנן בן נפחא - גדול אמוראי א"י ומסדר התלמוד הירושלמי; נולד בצפורי בערך שנת 180 ומת בטבריה בשנת 279 לספירה. נזכר בשם "בן הנפח" או "בר נפחא" (ירוש' ר"ה פ'ב ו', בבלי ב"מ ס"ה: מכות ה':), ועליו אמר ריש לקיש: טבא דנפחא (דברי ר' יצחק נפחא טובים) מדבר נפחא (סנהדרין צ"ו). רש"י מביא בשם מורו, שאביו של ר' יוחנן היה נפח. ואית דמפרשי "בר נפחא" על שם יפיו (שם), כמו שאומרים לסומא "סגי נהור" [=אור גדול].
לא הכיר את אביו ואמו, כי אביו מת כשעברתהו אמו, ואמו מתה בלידתה (קדושין ל"א).
היה יפה תואר וישב בשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים העולות מן הרחצה וילדו בנים כמוהו (ברכות כ').
עשרה בנים היו לו וכולם מתו בחייו. ואמר לרבי אלעזר בן פדת (שהיה אבל ורצה לנחמו): דין גרמא דעשיראה ביר [=זו עצם מבני העשירי].
היה רופא מומחה (ע"ז ב"ח). והתפרנס בדוחק.
הוריו השאירו לו נחלה, בין טבריה לצפורי, והוא מכר אותה, כדי שיוכל ללמוד תורה. מסופר: ר' יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לצפורי כשהוא נסמך על ר' חייא בר אבא תלמידו. הגיעו לבית שדה, אמר לו ר' יוחנן: רואה אתה בית שדה זה? שלי היה ומכרתיו, בשביל שבקשתי לעסוק בתורה. הגיעו לבית כרם, אמר: רואה אתה בית כרם זה? שלי היה ומכרתיו, בשביל שבקשתי לעסוק בתורה. הגיעו לבית זית, אמר: רואה אתה בית זית זה? שלי היה ומכרתיו, בשביל שבקשתי לעסוק בתורה (ויק"ר ל:א ומקבילות). אחרי שתם הכסף, חי ר' יוחנן חיי מצוקה ועוני. בכל זאת לא היה יכול להיפרד מתורתו. פעם הגיע הסבל לידי כך שלא היתה לו אפשרות להמשיך. אז החליט ר' יוחנן, יחד עם אילפא חברו ללימודים ולעוני, לעזוב את התורה ולחפש פרנסה. בדרך - מספרת האגדה - ישבו תחת גדר רעועה ואכלו. באו שני מלאכי השרת. אמר אחד לחברו: הבה נפיל עליהם את הגדר ונהרגם, שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה. אמר לו חברו: הנח להם, יש בהם אחד שהשעה עומדת לו. ר' יוחנן שמע את השיחה, ואילפא לא שמע. מכאן הסיק ר' יוחנן, שבשורת הגדולה לעתיד מכוונת אליו, וחזר לעסוק בתורה (תענית כא:א).
ניתוח הסיפור על אילפא ור' יוחנן, מאת נילי בן ארי

היה גיסו של ריש לקיש, שהיה תלמידו וחברו.

אגדות על רבי יוחנן וריש לקיש

1. יום אחד היה רביץ יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך - לתורה". אמר לו: "יופיך - לנשים". אמר לו: אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". קיבל עליו. ביקש לחזור להביא בגדיו ולא יכול (לחזור). הקרהו והשנהו, ועשהו אדם גדול.
2. יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר - מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: "משצירפם בכבשם, ריש לקיש אומר: משיצחצחן במים. אמר לו: "ליסטים בליסטותו יודע". אמר לו: "ומה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". אמר לו: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה"...
3. חלשה דעתו של רבי יוחנן. חלה ריש לקיש. באה אחותו, בכתה (לפניו), אמרה לו: "עשה בשביל בני". אמר לה: "עזבה יתומיך - אני אחיה". - "עשה בשביל אלמנותי" - אמר לה: "ואלמנותיך - עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט, 11). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש.
4. והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" - "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו". ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך". אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש - כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!"
5. היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו...

ניתוח האגדות על רבי יוחנן וריש לקיש מאת רחל אררט

רקע היסטורי
ריכוז רב של תקנות והלכות מצוי בדור השני של האמוראים בארץ ישראל, בתקופתו של ר' יוחנן ותלמידיו אחריו. תקנות אלה הן תגובה להתרופפות האחיזה בקרקע בידי יהודים, ולמשבר הכלכלי הרחב שהקיף את האימפריה הרומאית.

הימים הם המחצית השנייה של המאה השלישית. השלטון הרומאי המרכזי נחלש. תעשיות מקומיות יוצאות משליטת המרכז ונעשות עצמאיות: מתפשטות תעשיות בגאליה ובספרד, ובמזרח מתחזקים מפעלים כלכליים. נוצר ניגוד בין העיר לכפר, והשלטון, שנשען על הערים ובעזרתם שלט בכפרים, נחלש. ניגוד מאיים נוצר בין יושבי הערים העשירים לבין הצבא שהיה מורכב מבני הכפרים.

חילופי קיסרים תכופים ברומא - במשך 103 שנים שלטו בארץ 25 קיסרים - וכל חילוף מזעזע ומערער את המנגנון הממשלתי והצבאי. בגלל מאבקי השלטון שהיו תכופים וקשים, נאלץ הצבא לנטוש את הגבולות ולסייע לשליטים בתפיסת השלטון ובדיכוי מרידות. המדינות מוזנחות לנפשן, ואויבי רומא פולשים לתוך גבולותיה.

השלטון זקוק לכסף למלחמותיו ולמאבקיו הפנימיים, והוא מגביר את מצוקת האזרחים בשתי דרכים: מעלה את המסים ומוריד את ערך המטבע. במשך 200 שנה, מימי אבגוסטוס ועד ימי ספטימיוס סוורוס, ירד אחוז הכסף בדינר עד למחצית, ובמאה השלישית הואץ התהליך האינפלציוני, עד שבדינר היו רק 5% כסף.

בתחילת לא ניכרה ירידת ערך הכסף, כי כמות הכסף שבשימוש היתה מועטת. ברם במאה השלישית, בגלל השינויים התכופים בשלטון, נדרשו הקיסרים תדיר לסיוע צבאי גדול, וכסף רב ניתן לחיילים כמשכורת. התרבות השימוש בכסף האיצה את התהליך האינפלאציוני.

הכבדת המסים פגעה בעיקר בפועלים ובבעלי מלאכה, שהתפרנסו מעבודתם. סדרי מסים בסוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית גורמים לכך, שעיקר העול מוטל על עובדי האדמה. התוצאה: צמצום הייצור, נטישת האדמה בכלל, ועקב כך - רעב. (מ' אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים תש"ל, עמודים 74-90; ש' ספראי, 'תקופת המשנה והתלמוד'; ח"ה בן ששון (עורך), תולדות עם ישראל, תל אביב תשכ"ט, עמ' 330-331).

על המצב הכלכלי הקשה בארץ ישראל אנו למדים מדברי ר' יוחנן המספר זיכרונות על ימים שבהם מחיר הפירות היה ארבעה סאין בסלע, ורבים היו מתי הרעב בטבריה. כן מספר ר' יוחנן כי פועלים לא היו נשכרים לעבוד במזרח טבריה, כי היו מתים מריח הפת (בבא בתרא צא, ב). בדומה לכך מספר ריש לקיש כעובדה קיימת, שאדם נכנס לביתו ומוצא בניו ובנותיו מוטלים ברעב (סנהדרין צח, ב).

המצב הכלכלי הקשה גורם לכך שנכסים רבים מחליפים ידיים: עניים מוכרים את רכושם, מטלטלין וקרקעות כאחד, בשל קשיים כלכליים, בפחות משווים. הקונים הם עשירי האוכלוסיה, בין יהודים ובין לא יהודים. דניאל שפרבר מראה כי הדגשה רבה של דיני אונאה בתקופה זו גורמת לכך, שאדם המוכר רכושו בפחות משוויו - יהיה המקח בטל, ועל ידי כך לא יפסידו עניים את רכושם אם מכרו אותו בפחות ממחירו האמיתי

בין בבל לארץ ישראל
באותה עת מתנהל מאבק חריף על הבכורה בהנהגת העם בין בבל לארץ ישראל. ארץ ישראל נחלשת והולכת, ואילו בבל מתחזקת. במחצית המאה השלישית היה מאזן הכוחות שבין שתי הארצות שווה, ואז החל מאבק ההנהגה: רב יהודה מיסד את ישיבת פומבדיתא, ורבה תלמידו עומד בראשה אחריו. בארץ ישראל עומד ר' יוחנן בראש הישיבה בטבריה. רב יהודה אוסר על תלמידו לעלות לארץ ישראל, משום שהוא רואה את בבל כמרכז התורה (כתובות קיא, א אמנם רב יהודה (בשם שמואל) אוסר גם לעזוב את בבל לשאר ארצות (שם, שם)). במקביל אוסר ר' יוחנן על תלמידיו לעזוב את ארץ ישראל אפילו באופן זמני.

"רב יסא שמע דאתית אמיה לבוצרה... [=שמע שבאה אמו לבוצרה[ אתא, שאל לר' יוחנן: מהו לצאת [לקראתה לחו"ל[? אמר לו: אם מפני סכנת דרכים [=להגן עליה], צא. אי משום כיבוד אב ואם - איני יודע" (ירושלמי, ברכות ג, א. הסיפור נמצא בשינויים קלים גם בבלי נזיר ז, א).

הסיפור מסתיים בכך שרב יסא הפציר בר' יוחנן עד שהוא התיר לו לצאת באופן זמני לחו"ל.

אחיו של רבה כותבים לבבל ומציעים לו לעלות לארץ ישראל וללמוד אצל רבי יוחנן (כתובות קי"א, א). אך לא ברור אם קיבל את עצתם.

היחס בארץ ישראל כלפי יהודי בבל הוא יחס מר ומסתייג. התחושה היא כי יהודי בבל אשמים במצב הקשה שבו נתונה ארץ ישראל. לו עלו כל יהודי בבל יחד עם עזרא - לא היה בית המקדש חרב פעם שנייה (שיר השירים רבה, ח, יא). ר' יוחנן רגיל היה לקנתר את הבבליים, הוא היה אומר, "מה הנביא מקנתר אותם, שנאמר 'ימאסם א-להי כי לא שמעו לו', ואני לא אקנתר אותם?" (שיר השירים רבה, ח, יב) ריש לקיש תלמידו סרב לתת יד לשלום לרבה בר בר חנא שעלה מבבל. "א-להים שונא אתכם" - טען כלפיו (בבלי, יומא ט, א). גם רב זירא, שעלה מבבל בלא לקבל את רשותו של רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא, זוכה ליחס של בוז מאנשי טבריה. וכך מסופר במדרש רבה:

רב זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא, אמר לו לדין דהוא: תקיל תקיל יאות, ואמר ליה: לית את אזיל לן מן הכא, בבלייא די חרבון אבהתיה. בההיא ענתה אמר ר' זעירא: לית אבהתי כאבהתהון דהדין?! עלה לבית וועדא ושמע קליה דרבי שילא יתיב דריש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה. אמר: יפה לימדני עם הארץ. (שיר השירים רבה, ח, יא)
[רב זעירא יצא לשוק לקנות דבר לפרנסתו. אמר לזה ששקל, "שקול יפה". אמר לו: לך מכאן, בבלי שאבותיך החריבו (את בית המקדש). באותו זמן אמר ר' זעירא: אין אבותי כאבותיו של זה?! עלה לבית הועד, ושמע קולו של רבי שילא שישב ודרש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה, לא חרב בית המקדש פעם שניה. אמר (רב זעירא לעצמו): יפה לימדני עם הארץ.]

יחסו השלילי של ר' יוחנן ליהודי בבל מתבטא בדבריו הבאים: כאשר הוא שומע כי יש זקנים המאריכים ימים בבבל, הוא תמה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע לה' לאבותיכם לתת להם' כתיב, אבל בחוצה לארץ - לא". כשהוא שמע כי הזקנים מקדימים לבית הכנסת בבוקר ובערב - העיר: "היינו דאהני להו" - זו, תפילתם, היא שהועילה להם להאריך ימים (ברכות ח, א). ברם ארץ ישראל, כוחה גדול ו"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות קי"א, א).
במתח זה שבין בבל לארץ ישראל, מנסה ר' יוחנן לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל, לבסס את האחיזה בקרקע, למנוע מכירתה ואף החכרתה לגוי, ולעודד את היהודים לעבד את אדמותיה.

רבותיו ותלמידיו
רבותיו היו:
ר' ינאי,
ר' חנינא בן חמא,
ר' הושעיא רבה,
ור' יהודה הנשיא (רבי),

ר' ינאי שיבח את ר' יוחנן וקרא עליו: "הזלים זהב מכיס, בני אל ילוזו מעיניך, תן לחכם ויחכם עוד" (ירוש' כלאים פ"ח, יבמות פ"ב).
ר"י למד אצל ר' הושעיא רבה בקיסרין י"ג שנים והלך אליו מטבריה למרות שלא היה צריך ללמודו עוד (ירוש' סנהדרין פ"י א'). אך בבבלי אמר ר' יוחנן: י"ח שנים גדלתי אצל ר' אושעיא בריבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתינו וכו' (ערובין נ"ג).
היא התחיל ללמד בצפורי בישיבת ר' בנאה, ור' חנינא רבו היה שמח מאוד שנתרבו תלמידי ר"י, אך כאשר נחלק ר"י על רבו, ולא רצה להיות בר פלוגתתו בעירו, העביר ר"י את ישיבתו לטבריה (ירוש' ביצה פ"א, שם שבועות פ"ט).

בין תלמידיו בטבריה היו:
ר' אבהו,
ר' אמי,
ר' אשי השני,
ר' אלעזר בן פדת,
ר' חייא בר אבא,
ר' יוסי בר חנינא,
ור' שמעון בר אבא.

חכמי בבל חיבבו דבריו מאוד, והתלמוד הבבלי מלא ממאמרי רבי יוחנן שהביאו התלמידים שהלכו ובאו מא"י לבבל. ר"י בעצמו לא ירד לבבל מימיו. רצה ללכת ולהקביל את פני שמואל, אך כאשר יצא לדרך שמע שמת שמואל (חולין צ"ה).
רבי יוחנן החשיב מאוד את רב, וקרא לו "רבנו שבבבל" (שם). עם זאת חלק עליו במקומות שחשב שאין הלכה כמותו:

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתון אמרין יפת תואר לא התיר בה אלא בעילה ראשונה לבד ואני אומר וכו'; ואתון אמרין בשם רב סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטות ואינו קולט אלא גגו, ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט (ירוש' מכות פ"ב דף ל' א ע"ד).

תורתו
כללים בהלכה: לאמוראים הראשונים בתקופת ר"י שימשה המשנה מקור למשפט בחיי יום יום. והנה נתקלו בקושי רב בשימוש המעשי של המשנה, המלאה מחלוקות ודעות מדעות שונות. הבעיה הגדולה היתה: איזו היא הדעה שחייבים לדון על פיה הלכה למעשה. בשטח זה עשה ר"י גדולות. הוא קבע כללים כיצד לפסוק הלכה:
כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מערב, צידון וראיה אחרונה (סנהדרין לא:א);
ר' מאיר ור' יהודה - הלכה כר' יהודה; ר' יהודה ור' יוסי - הלכה כר' יוסי (עירובין מו:ב);
הלכה כסתם משנה (שבת מו:א);
מחלוקת ואח"כ סתם - הלכה כסתם, סתם ואח"כ מחלוקת - אין הלכה כסתם (יבמות מב:ב).

אגדה: ר"י היה גדול גם באגדה, ותפס בה מקום בין הראשונים. הוא החשיב מאוד את לימוד האגדה מתוך הספר, והיה אומר: הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (ירוש' ברכות ה:א). רגיל היה לשאת בידו ספר אגדה (ברכות כג:א). בייחוד היה יום השבת קודש לאגדה. עליו ועל תלמידו-חברו ריש לקיש מסופר, שהיו מעיינים בספרי אגדתה בשבת (גטין ס:א). מאמריו באגדה נתפרסמו גם בבבל, בעיקר ע"י רבה בר בר חנה. בשטח האגדה חובק הוא זרועות עולם, וכמעט שאין בעיית חיים, שאיננו דן בה. הרוצה לעמוד על השקפת עולמו של ר"י בכל היקפה, יצרף את דבריו באגדה לדבריו בהלכה.
דוגמאות לנושאים שר"י מטפל בהם: בנאין - אלו תלמידי חכמים, שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן (שבת קיד:א); מאי דכתיב (מלאכי ב:ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" - אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו (חגיגה טו:ב); כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ:כה): "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים" (מגילה לב:א). הוא דורש אפוא לימוד תורה מתוך שמחה והתלהבות, ומן החכם הלומד והמלמד את התורה - ניקיון כפיים ותורה לשמה.
על ת"ח להיות גם צדיק, כי עליו לשמש דוגמא ומופת לאחרים, וכל פגם קטן במעשיו גורם לחילול השם. על כן עליו להזהר ביותר בנקיון פנימי וחיצוני: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאות לשוק... כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח:לו): "כל משנאי אהבו מות" - אל תקרי "משנאי", אל "משניאי" (שבת קיד:א). צדיקים כאלה מעטים הם, אבל שקולים הם כנגד עולם מלא: ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור... אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי י:כה): "וצדיק יסוד עולם" (יומא לח:ב).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
היאחזות בארץ בעת משבר – תקנות ר' יוחנן ותלמידיו לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, יהודה איזנברג



הערות לערך:
שם המעיר: אשר חג'בי
הערה: התוס גיטין יז. כותבים שבימיו הגיעו החברים לבבל. מי הם החברים? מחלוקת! יש בזה 3 שיטות לענ"ד, רש"י (יבמות סג גיטין ושבת) סובר שאלו פרסיים ואילו המהרשא ור' יעקב מקורביל (תוס' שבת יא) סוברים שאלו כומרים פרסיים. אך לתוס' הנ"ל שיטה שלישית שאלו הם אומה אחרת ועייש וכן בתוס' שבת יא
מקור ההערה: תוספות גיטין יז.

שם המעיר: בן-ציון בראון
הערה: 1. כעיקרון, החומר מאלף
2. יש מקום ללמוד את נושא המחלוקות בין חכמים בינם לבין עצמם, עם או בלי הקשר לבבל וא"י, בסיס המחלוקת:רעיוני, תפיסת עולם, צמידות לדעת רבו וכו'
המטרה ללמוד על אופי המחלוקת ותוצאותיה ומכאן על מחלוקות בימינו,



שם המעיר: מוטי אמרוסי
הערה: כשנמנו רבותיו: ר' ינאי, ר' חנינא בן חמא, ר' הושעיא רבה, ור' יהודה הנשיא, לא הוזכרה העובדה שר' חזקיה ג"כ היה רבו של רבי יוחנן,
כדמוכח בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב:
"בעי רבי חזקיה: ניקב כמוציא זית, וסתמו, וחזר וניקב כמוציא זית, וסתמו, עד שהשלימו למוציא רימון, מהו? - אמר ליה רבי יוחנן: רבי, שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה - טמא מדרס...קרי עליה: לית דין בר אינש! איכא דאמרי: כגון דין בר אינש!
ולהלן מקורות נוספים בהם מובא להדיא שר' חזקיה היה רבו.
רש"י, קידושין, נא. ד"ה לא קדשו.
תוס', מנחות כג: ד"ה כי סליק.
בית הבחירה למאירי, פסחים, כא: ד"ה איסור הנאה.
הרי"ף, בבא קמא, כה.
הרא"ש, חולין, פרק י"ז סי' יז.
ים של שלמה,חולין, פרק י"ז, סי' יח ד"ה מתני'.
אור זרוע, ח"ג פסקי בבא קמא, סי' רעד, סי' שו.
הגהות מיימוניות, הל' נזקי ממון, פרק י"ד הל' ה.
בית יוסף, יו"ד, סי' ס"ה אות י' ד"ה ויש אוסרין.
שו"ת מהריט"ץ סי' רג, ד"ה עוד כתב.
שו"ת ויען יוסף, או"ח, סי' רמ"ה, ב.
שו"ת יביע אומר, חלק ח, יו"ד, סי' יג. ד"ה וראיתי.








מקור ההערה: בבלי, ושאר פוסקים, ראשונים ואחרונים.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן