לדף ראשי




התוכן
מלחמותיו
מלחמתו בפרושים
מותו

ינאי אלכסנדר - מלך יהודה; נולד בשנת 126 לפנה"ס ומלך בערך משנת 103, ומת בשנת 78 לפנה"ס. היה הבן השלישי של יוחנן הורקנוס מאשתו השניה. ועלה למלכות בשנת 103 לפה"ס. יוחנן אהב יותר את בנו אריסטובלוס הראשון יורש העצר, ואחיו הצעיר אנטיגונס מאשתו הראשונה. כאשר הומלך אריסטובלוס, אסר את ינאי אלכסנדר שלא ימרוד בו, אך המלכה שלומית אלכסנדרה הוציאה אותו לחופשי.
יהודה מת בשנה הראשונה למלכותו, ואשתו שנותרה בלי בנים התיבמה בידי אחיו ינאי, שנשא אותה אף שהייתה מבוגרת ממנו ב- 13 שנים, ובכך קיבל את המלוכה. ינאי לקח לעצמו גם הכהונה הגדולה, בניגוד לדעת הפרושים שאסרוה לו מפני שנשא אלמנת אחיו, וכהן גדול אסור באלמנה. (משנה יבמות כ'.).

מלחמותיו
ינאי התאמץ לחזק את מלכות יהודה וגבול ממשלתו, ויצא להלחם עם אנשי עיר תלמי. תלמי לאתורוס היה בן קליאופטרה מלכת מצרים, והוא מלך על האי קפריסין מפני שהודח בידי קלאופטרה. תלמי עלה על יהודה וצר על העיר אסאביס אצל ציפורי. הוא כבש אותה ביום השבת, בזז אותה ולקח עמו עשרת אלפים שבויים. את צפורי לא יכול לכבוש. אח"כ נלחם על העיר אזופון אצל הירדן, וינאי וכל חילו ניגפו בפני תלמי ואנשי צבאו. כמעט שתבוסתו הייתה שלמה, אלא שהעביר הודעה לקליאופטרא באמצעות חלקיה וחנניה שרי הצבא, שאם ינצח בנה תלמי את ינאי, הוא יהווה איום גם על מלכותה במצרים. קלאופטרה מהרה לשלוח צבא לעזור לינאי נגד תלמי, וזה נאלץ לחזור לארצו באי קפריסין. בתמורה להצלה זו רצתה קליאופטרה לכבוש את ארץ יהודה, אך יהודי אלכסנדריה הניאו אותה ממחשבתה.
ינאי, בראותו כי הייתה לו רווחה, יצא למלחמה בשכניו בצפון א"י, וכבש את גדרה והעיר הבצורה אמתוס אצל הירדן. תיאודורוס מושל אמתוס ארב לו, והכה אותו מכה רבה, הפיל כעשרת אלפים איש ובזז שלל רב. במלחמתו עם הפלשתים הצליח ינאי לכבוש את רפיא, אנתידון והעיר העתיקה עזה, אותה שרף באש בשנת 96 לפה"ס.

מלחמתו בפרושים
בשעה שינאי נלחם הרחק מירושלים, ניהלה את המלוכה אשתו שלומית אלכסנדרה, אחותו של שמעון בן שטח שהיה אח"כ נשיא הסנהדרין. ינאי היה מבית החשמונאים, תמך בצדוקים והתנגד לפרושים, אך המלכה ריסנה את שנאתו של המלך. הפרושים שנאו אותו כי היה צדוקי, ומלך למרות שלא היה מבית דוד. על המטבעות שהטביע חרת "יהונתן המלך" ביונית.

התנגשות ראשונה הייתה בינו לבין גיסו שמעון בן שטח ראש הסנהדרין. עבדו של ינאי הרג נפש. אמר שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו לינאי: עבדך הרג נפש. שלח את העבד לעמוד לדין. אמרו לו: גם אתה צריך להיות נוכח בדין, כי אתה אדונו. בא, וישב בבית הדין.

אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו' (דברים י"ט). אמר לו [ינאי] לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו, כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל המחשבות ויפרע מכם! מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותו שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו (סנהדרין י"ט).

יוספוס מספר כי היהודים פגעו בינאי בעמדו על המזבח להקריב. הספור מתאים לאמור במסכת סוכה על הצדוקי שניסך את המים על רגליו, כי הצדוקים לא היו מודים בניסוך המים, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם (סוכה מ"ח). ינאי שלח נגדם את החיילים הנכרים שתחת פיקודו, שהרגו ביום ההוא אנשים רבים לאלפים (קדמוניות סי"ג פי"ג סי' 5).

באגדות הירושלמי מסופר כי שלוש מאות נזירים עלו לירושלים בימי שמעון בן שטח להקריב קרבנות, ולא היה ידם משגת לקנות את הקרבנות. בקש שמעון מינאי לתת להם חצי משלו, וחצי שני יתן הוא. נתן ינאי קרבנות לחצי (מאה וחמשים), ואילו לחצי השני מצא שמעון בן שטח פתח חרטה והתיר נזירותם. הוציאו האנשים דיבה על בן שטח לפני ינאי כי לא נתן משלו כלום. כעס עליו ינאי, ושמעון ברח מפניו. לאחר זמן באו לירושלים אנשים חשובים ממלכות הפרתים ואכלו על שולחן המלך.

אמרו לו: אדוננו המלך, זכרנו כי היה בזה חכם זקן ואמר דברי תורה.
אמר המלך לאחותו: קראי אותו לבוא הנה.
אמרה לו: הבה לי דברך ושלח לו את טבעתך ויבוא. בא וישב בין המלך והמלכה.
אמר לו ינאי: למה ברחת?
- שמעתי כי חרה אף אדוני המלך בי, ויצר לי פן תמיתני, וקיימתי הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם",
א"ל למה התלת בי?
א"ל לא התלתי בך, אלא אתה ממונך נתת, ואני מתורתי, שכתוב "כי בצל החכמה בצל הכסף".
- ולמה לא אמרת לי?
א"ל: לו אמרתי לך, לא היית נותן.
א"ל: למה? ישבת לך בין המלך והמלכה?
א"ל: בספר בן סירא כתוב "סללסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך".
אמר: מזוג לי וברך.
אמר: ברוך המזון שאכל ינאי וחבריו.
אמר: עדיין אתה בעקשנותך, לא שמעתי מימי שהזכירו ינאי בברכה.
אמר: ואיך אוכל לומר 'נברך שאכלנו' אני לא אכלתי!
אמר ינאי: הביאו לו ויאכל. נתנו לו אוכל, אכל, ולאחר שאכל אמר 'ברוך שאכלנו'.
(ירושלמי ברכות פ"ה ב', שם נזיר פ"ח נ', ב"ר פצ"א, קהלת רבה פ"ז).

המריבות בין ינאי המלך והפרושים התחזקו כאשר ניגף ינאי לפני אויביו, וכחמשים אלף נפש נפלו מישראל במלחמותיו (קדמוניות שם). שנאת הפרושים לינאי הצדוקי גברה עד שהעדיפו את ממשלת האויב על פני ינאי, ורצו לכרות ברית עם מלך סוריה דימיטריוס השלישי בן דימיטריוס איקיירוס להלחם נגד מלכם ינאי. ידעו שמלך נוכרי לא ימנעם מלשמור דתם כראוי, ולא יחלל את בית המקדש ע"י כוהן גדול כינאי.
אחרי שהצליח דימיטריוס להכות את חיל יהודה אצל שכם, וינאי נמלט על נפשו אל הר אפרים, חזרו חיל הפרושים שעזרו לדימיטריוס והכריחו את דימיטריוס לשוב מעל ארץ יהודה. ינאי נקם בפרושים נקמה אכזרית, בעצת צדוקי אחד ושמו דיוניניס, וצווה לצלוב שמונה מאות פרושים לעיני נשיו ופילגשיו והוא הטיב את לבו עמהן. כשמונת אלפים פרושים ברחו בעקבות זאת לסוריה ומצרים. רק שמעון בן שטח נשאר בירושלים כי הגינה עליו אחותו המלכה.

בתלמוד מסופר אודות זאת לאמור:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית וכיבש שם שישים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם אבותיו היו אוכלים מלוחים (שהיו עניים) בזמן שהיו עסוקים בבניין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שלחנות של זהב ואכלו. והיה שם איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו.
ויאמר לינאי: לבם של פרושים עליך (שונאיך הם)
- ומה אעשה?
- הקם להם בציץ שבין עיניך (הראה להם שכהן גדול אתה). הקים להם בציץ.
והיה שם זקן אחד, יהודה בן גדידיה שמו, ויאמר לינאי: רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים. וייבדלו חכמי ישראל בזעם.
ויאמר אלעזר לינאי: הדיוט שבישראל כך הוא דינו (אם יבזה את חברו), ואתה מלך ישראל כך הוא דינך? אם אתה שמעת לעצתי רומסם!
ותצא הרעה ע"י אלעזר, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה (קדושין ס"ו).

הפרושים שברחו לסוריה נרדפו שם, חלק גדול מהם נהרגו אצל כלקיס, ושארית הפליטה מצאו מקום בבית זבדאי. המאורע הזה נזכר במגלת תענית (סי' ל"ג): "בשבעה עשר ביה (באדר) קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת בליקוס (צ"ל כלקיס) ובית זבדאי והיה פורקן לבית ישראל" (עי' ירוש' תענית פ"ב י"ג)

מותו
מלחמתו האחרונה הייתה עם אריטאס מלך ערב שעלה על יהודה וכבש את העיר ארידא בין יפו וירושלים. ינאי לחם נגדו בשארית כוחו שלוש שנים, עד שגבר עליו וכבש את פילא, דיום, גרסה, גאולאנא, סילייקא ומבצר גמלא, ולפני מותו כבש את רגבא.

בכל ימי מלחמתו היה חולה בקדחת, מחלתו הייתה אנושה ומת בה בשנת נ"א לחייו (78 לפה"ס). לפני מותו העביר את השלטון לאשתו שלומית, ואמר הל: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כ"ב:) פירש רש"י את דבריו: כשמת הייתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה, והייתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה. אמר לה: אל תתייראי מהם, שצדיקים הם, ולא יגמלוך רעה, ולא לבניך שלא חטאו להם.
הפרושים קברוהו בכבוד כראוי למלך.
מעשי ינאי אלכסנדר עוררו שנאת אחים בין הצדוקים והפרושים, השפילו את כבוד ישראל והחישו את חורבן ירושלים.



הערות לערך:
שם המעיר: מיכאל אסקולי
הערה: הציטוט מתוך ההגדה המובאת מקידושין סו עמ' א הוא: "שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים. וייבדלו חכמי ישראל בזעם" ואילו המשפט "ויבוקש הדבר ולא נמצא" הושמט. השינוי הוא משמעותי ועשוי לשפוך אור חדש על הסיפור, אלא שלא מצאתי לו סימוכין בכתבי היד שיכולתי לבדוק.

בהבעת תודה ובהוקרה.
מקור ההערה: כתבי היד מהאתר http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן