לדף ראשי




התוכן:
בתלמוד ומדרש
ספר ירמיה

ירמיה - נביא בזמן חורבן הבית הראשון. בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין. לדעת ר' יוסף קמחי והאברבנאל, היה אביו חלקיהו בן שלום הכהן הגדול (מ"ב כ"ב ח') וכן דעת הירונימוס ועוד. רבים דוחים השערה זו, כי חלקיהו היה מבית אלעזר (דה"א ה' ל"ט), ובענתות היו כהנים מבני איתמר (מ"א ב' כ"ו).
ירמיה החל לנבא בשנת י"ג למלכות יאשיהו מלך יהודה (ג"א רצ"ח=462 לפה"ס), וניבא במשך מלכות יהויקים בנו (ג"א שי"ז=443 לפה"ס), 23 שנים (ירמיה כ"ה ג'), ועד גלות ירושלים (ג"א של"ח= 422 לפה"ס). בסך הכל - ארבעים שנה.
ירמיה החל לנבא בעודנו נער, וסרב תחלה לקבל את שליחותו: "אהה ה' אלוהים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי". ה' חזקו לאמר "אל תאמר נער אנכי... אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך".

כנראה נבא גם בענתות (י"ב כ"א) אך רובי נבואותיו היו בירושלים, בשער בית ה' (ז' ב'), בחצר בית ה' (כ"ו ב'). בשער בני העם (י"ז יט), בחצר המטרה (ל"ב ב'), בבית מלך יהודה (כ"ב א') בבית היוצר (י"ח ב') ובגיא בן הגם (י"ט ב'). הוא הודיע דבריו בעל פה ובכתב (כ"ט א', ל"ו ב'), ובסמלים (י"ח ב', י"ט ב', כ"ז ב').

בימי ירמיה היה מצב בני יהודה במדרגה שפלה. נביאי השקר התעו את העם, וירמיה - "ודבר ה' היה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי" (כ' ט'). הוכיח בדברים קשים, את העם, את השרים ואת המלך. בני ענתות בקשו את נפשו (י"א כ"א), פשחור בן אמר הכהן הכהו ושם אותו ב"המהפכת" [=מאסר] (כ' א'), יראייה בן שלמיה הביאו אל השרים, שהכו אותו ונתנוהו בבית האסורים (ל"ז י"ג). הכהנים, נביאי השקר, המלך יהויקים והשרים אמרו "משפט מוות לאיש הזה" (כ"ו ח', ל"ו כ"ו, ל"ח ד'). הוא הושלך לבור וטבע בטיט, עד שהוציאו עבד מלך (ל"ה ו').
הוא התייאש וקלל את יומו (כ' י"ד, י' י"ט, ט"ו י', ב' ז'), הטיח דברים כלפי מעלה (י"ב א').

כנראה שלא נשא אשה ולא הוליד בנים (ט"ז ב'). לא נזכר כמה שנים חי ואיפה נקבר.

בתלמוד ומדרש
לפי מסורת חז"ל היה ירמיה מבנותיו של רחב שנשא יהושע (מגילה י"ד. במדבר רבה פ"א).

ירמיה אמר "מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה" (י' ו'). אמרו הנביאים לירמיהו: מה ראית לומר מלך הגוים? כל הנביאים קורין אותו מלך ישראל ואתה קורא אותו מלך הגוים! א"ל שמעתי ממנו "נביא לגוים נתתיך" ואני אמרתי מלך הגוים (שמות רבה פכ"ט ז').

חז"ל האשימו את ירמיה שהתחנף לרשע, וא"ר אלעזר כל המחניף לרשע סוף נופל בידו או בידי בניו וכו' שנאמר: ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך (כ"ח ו'), ויראייה בן שלמיה בן חנניה תפש את ירמיה (ל"ז י"ג; סוטה מ"א).

המגילה שכתב ירמיה ושרף המלך יהויקים (ל"ו כ"ג) הייתה מגלת איכה, והמלך קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש (מ"ק נ"ו.).
צדקיהו המלך מת בשלום אע"פ שלא עשה אלא מצווה אחת שהעלה ירמיה מן הטיט (שם כ"ח).

אחר שנהרג גדליה בן אחיקם ברח יוחנן בן קרח עם שארית העם למצרים. כנראה לקח עמו בכח את ירמיה וברוך בן נריהו, (מ"ג ו'). הוא חשש להשאירם ביהודה, כי חשד בברוך בן נריה שהוא מסית את ירמיה באנשי יוחנן למען תת אותם ביד הכשדים להמיתם ולהגלותם לבבל (מ"ג ג'). ירמיה ניבא בתחפנחס, מצרים, כי נבוכדנצר יכבוש את ירושלים, יהרוג את שארית יהודה. הם לא ישובו לארצם "כי אם פלטים" (מ"ר י"ד) וכתב רש"י: "ירמיה וברוך חזרו משם, שהגלם נבוכדנצר כשנתנה ארץ מצרים בידו בעשרים ושבע למלכו (יחזקאל כ"ט) כך שנויה בסדר עולם".

יוספוס (סי' פי"א) כותב כי לא הגלה נבוזראדן את ירמיה, והוא נשאר במצפה (כמ"ש בירמיה ט' ו'). אפשר לשער כי נבוכדנצר, אחרי שכבש את מצרים, לקח עמו את ירמיה לבבל. (בפסיקתא רבתי פכ"ו משמע שהלך בעצמו אחרי הגולים לבבל).
אגדה מספרת כי העם רגמו את ירמיה באבן במצרים על דבר תוכחתו. יש המראים את קברו לא רחוק מקהיר. יש אומרים כי אלכסנדר מוקדון העלה את עצמותיו ממצרים (תחפנחס) וקברן באלכסנדריא. לכל הספורים האלה אין יסוד.
לדעת חז"ל כתב ירמיה ספרו וספר מלכים וקינות (ב"ב ט"ו).
בספר החשמונאים (ח"ב ב') נאמר כי נחמיה מצא את המקום שהטמינו שם הגולים את אש המזבח ע"פ צואת ירמיה, וכן כי ירמיה החביא את האהל ואת הארון ואת מזבח הקטרת בהר אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וסתם את פי המערה.
במלחמת יהודה המכבי עם נקנור נראה ירמיה הנביא אל יהודה, נתן בידו חרב זהב ואמר לו "קח החרב בידך והכית בו את צורריך" (שם ט"ו).

ספר ירמיה
מלבי"ם מציין על ספר ירמיהו כי "הספר כולל כמה מיני דברים, ונמצאו בו חזיונות נבואות ספורים תוכחות וכדומה".
הספר נחלק לשני סוגים:
א) אזהרות, להזהיר את העם כי בעקב פשעם כרוך עונש קשה;
ב) דברי מוסר, לעורר את החוטאים לתשובה.

בספר 52 פרקים.
א - היא כעין הקדמה אל תולדות הנביא וזמן נבואתו ואופן התמנותו לנביא לא על ישראל לבד רק על כל הגויים, וה' מבטיח לו לעמוד לימינו. תחילת נבואתו במשל "מקל שקד" כי שוקד ה' על דברו לעשותו. גם רואה "סיר נפוח" ורתיחתו מצפון, כי מצפון תפתח הרעה.
ב - ו – תוכחות לישראל.
ו - י"ז - תוכחות מוסר. נבואות אלה הן בימי יאשיהו המלך.
י"ז פסוק י"ט - ל"ו - ייעודי הפורעניות על המלכים ונביאי השקר, על הכוהנים והעם על חללם את הקודש, ועל הפרת ברית בין איש לרעהו.
ל"ז - מ"ו - סיפורים על הנביא והתלאות שמצאו את עמו בימי החורבן ואחריו, ודבר ה' אשר חזה אחר הגלות.
מ"ו - סוף הספר - תוכחות לגויים שהרעו לישראל ולארצו.

ירמיה השתמש בדימויים רבים, "פרא למוד מדבר באות נפשו שאפה רוח" (ב' ב"ר)
"נהר מפוח מאש תם עופרת" (ו' כ"ט). משל הוא: כשצורפים כסף מפיחים במפוח להסיר ממנו סיג העופרת, והנה תם העופרת וכבר נחר המפוח מאש והכסף עוד לא הוסר מהסיגים - משל על ישראל שבאו עליהם צרות רבות ולא נטהרו מעונותיהם.
"הירוע ברזל ברזל מצפון ונחשת?" (ט"ו י"ב) כלומר היוכלו בני יהודה שקשים כברזל לערוך מלחמה מול הכשדים שקשים וחזקים כברזל מצפון (עשת) מעורב בנחשת?
ירמיה מזהיר את העם שלא ללכת בחקות הגוים העובדים לאליל "עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד, בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק, כתומר מקשה המה ולא ידברו, נשוא ינשוא כי לא יצעדו (י' ג'-ה'). הפסוקים תואמים את מליצת ישעיה (מ"ד י"ב-י"ר).

אברבנאל בהקדמתו לפירוש ירמיה אומר:

"אמנם בשלמות המליצה, אחשוב אני שלא היה ירמיה שלם בסדור הדברים ויפוי המליצה כישעיה ונביאים אחרים, מפני זה תמצא פסוקים רבים יחסרו להם מילה או מילות... והייתה הסיבה בזה, היות ירמיה נער בשנים בתחילת הנבואה, ולא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה, כאמרו לא ידעתי דבר כי נער אנכי... ואמנם בשלמות יושר הכתיבה ודקדוקו אחשוב ג"כ שלא נשלם בו, מהסיבה אשר זכרתי. והנה על זה יורה הקרי והכתיב שנמצא בספרו יותר מבשאר הנביאים".

מלבי"ם סותר את דברי אברבנאל אלה, ומוסיף כי מליצת ירמיה במגילת איכה נעלה מאוד, סגנונו חד וחלק ושפתו צחה ונשגבה.

בספרים החיצוניים מצוי טקסט של אגרת ירמיהו לבני הגולה.
טקסט מלא של הספר "אגרת ירמיהו"



הערות לערך:
שם המעיר: יהודה דב שטרן
הערה:  מאמרו של בן סירא: "בן שאינו הוגן שלחהו על פני המים וישוט". מזכיר מאוד את סיפור לידתו ואת שמו.

ואם תשאל הלא כתוב מפורש בספר ירמיהו שצוה לו הקדוש ברוך הוא שלא לשאת אשה .??.
א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב לֹא-תִקַּח לְךָ, אִשָּׁה; וְלֹא-יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  {ס}
ג כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, עַל-הַבָּנִים וְעַל-הַבָּנוֹת, הַיִּלּוֹדִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְעַל-אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם, וְעַל-אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם--בָּאָרֶץ הַזֹּאת.  
 
מ' דוד: ולא יהיו וכו' . למען לא יהיה לך בנים וכו' : 

מלבים תוכן: במקום הזה, בענתות, כי עליהם נגזר שלא יהיה להם שארית (למעלה י''א כ''א) :  
 
מ' דוד: המולידים . המעברות אמותם : 

מלבים תוכן: על הבנים הילודים במקום הזה בעיר ענתות, ועל אמותם וכו' בארץ הזאת אף בכל הארץ, שעל האבות נגזר כליה בכל מקום שיהיו, ועל הבנים הקטנים לא נגזר רק על אלה שנולדו בעיר ענתות לא על הנולדים בעיר אחרת, ולכן נזכר בעזרא שעלו מאנשי ענתות בחזירתם בימי עזרא שהם היו מאלה שנולדו מאנשי ענתות בערים אחרות :
אבל ודאי ירמיהו הנביא כן נשא אשה בירושלים ושם כידוע נולדה ביתו. שהרי מצוה דאוריתא להביא ילדים לעולם ״מצוות פרו ורבו״
ובפרט שירמיהו הנביא עודד את עם ישראל אחרי החורבן לשאת נשים ולהביא ילדים כי זה רצון ה׳.  
מקור ההערה: מספר תנובות שדי. הוספתי לך עוד חומר

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן