לדף ראשי



"בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ, בְּראשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂור לַחדֶשׁ... הָיְתָה עָלַי יַד ה'..." (יחזקאל, מ', א).
שהייה ממושכת מחוץ לארץ המולדת עקב גירוש, רדיפות או מצב פוליטי שקשה לשאתו;
מצבו או מקום מושבו של גולה נקרא אף הוא גָּלוּת.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה והחלה להסתיים עם הקמת מדינת ישראל.

בספר דברים פרק ל טו-יח אזהרה שאם לא ישמע העם בקול ה' לא יוכל להישאר בארץ ישראל:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּום אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמר מִצְותָיו וְחֻקּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּום כִּי אָבד תּאבֵדוּן לא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:".

בספר דברים כ"ח סג-סט מתוארת הגלות כעונש שיבוא על עם ישראל אם לא ישמור את מצוות ה':

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּות אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: וּבַגּויִם הָהֵם לא תַרְגִּיעַ וְלא יִהְיֶה מָנוחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיון עֵינַיִם וְדַאֲבון נָפֶשׁ: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיומָם וְלא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: בַּבּקֶר תּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תּאמַר מִי יִתֵּן בּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּות בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לא תסִיף עוד לִרְאתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחות וְאֵין קנֶה: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה לִכְרת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מואָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחרֵב:".

גלות מצרים
הגלות הראשונה הייתה ירידתם של בני ישראל (יעקב אבינו) למצרים בגלל הרעב שהיה בארץ כנען.

גָּלוּת אַשּׁוּר
הגלייתם של עשרת השבטים מארץ ישראל לארם נהריים בידי תגלת פלאסר מלך אשור, שבאה יחד עם כיבוש שומרון וחורבנה במאה השמינית לפני הספירה.

גָּלוּת בָּבֶל - ‏הגלייתם של היהודים לבבל בידי נבוכדנאצר מלך בבל, שבאה יחד עם כיבוש ממלכת יהודה וחורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. חלק קטן מגולי בבל שב לארצו לאחר שבעים שנות גלות, עם הכרזת כורש מלך פרס.

הגלות
כך מכונה הגלות האחרונה מימי חורבן הבית השני ומרד בר כוכבא ועד דורנו בהיות עמנו עקור ממולדתו וחי בנכר תחת שלטון זרים; מקומות מושבם של היהודים בארצות זרות מאז איבד עם ישראל את אחיזתו בארץ ישראל מכונים אף הם: הגלות.
חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.
בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו, תרבותו ומנהגיו, והקפיד שלא להתבולל בגויים שבהם חי. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות. בכל הגלויות בנו היהודים מוסדות ציבור, מוסדות חינוך ותרבות: בתי כנסיות, בתי מדרש "חדרים" או "כותאב" לילדים. יהודים דאגו זה לזה במוסדות חסד וצדקה.
עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת.

כל השנים שבהם ישבו היהודים בגלות היו רצופות געגועים עזים לארץ ישראל ותקווה לבוא הגאולה הנכספת. בתפילות רבות שובצה הבקשה שה' יחזיר את עמו, עם ישראל מן הגלות לארץ ישראל, ארצו של העם היהודי ומולדתו.

הברכה העשירית בתפילת העמידה היא ברכת קיבוץ גלויות:

"תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַבֵּץ נִדְּחֵי עַמּו יִשְׂרָאֵל".

גם בברכת "אהבה", הברכה השנה שלפני קראת-שמע אנו מבקשים:

"אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ, ה' אֱלהֵינוּ, חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּעֲבוּר אֲבותֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ וַתְלַמְדֵם חֻקֵּי חַיִּים, כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ. אָבִינוּ, הָאָב הָרַחֲמָן הַמְּרַחֵם, רַחֵם עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמעַ, לִלְמד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ, וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ, וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְלא נֵבושׁ לְעולָם וָעֶד. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדול וְהַנּורָא בָּטַחְנוּ, נָגִלָה וְנִשְׁמְחָהָ בִּישׁוּעָתֶךָ. וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלום מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ, וְתולִיכֵנוּ קומְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ. כִּי אֶל פּועֵל יְשׁוּעות אַתָּה, וּבָנוּ בָּחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון, וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול סֶלָה בֶּאֱמֶת, לְהודות לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".

בתפילת מוסף לשלוש רגלים אנו מתפללים להשבת הקרבנות. לפני כן אנו מזכירים את הגלות:

"וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלִרְאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ וְלַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתְךָ. בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד הַשְּׁלוּחָה בְּמִקְדָּשֵׁךְ: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלהֵינוּ וֶאֱלהֵי אֲבותֵינוּ מֶלֶךְ רַחְמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודו אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה וְהופַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חַי וְקָרֵב פְּזוּרֵנוּ מִבֵּין הַגּויִים וּנְפוּצוּתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה. וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עולָם וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם:".

צירוף הפסוקים מירמיה וממלכים מתאר את פלישת נבוכדנאצר מלך בבל ליהודה. נבוכדנאצר החריב את בית המקדש והגלה את העם בבלה.

בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחדֶשׁ הָעֲשִׁרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל חֵילו אֶל-יְרוּשָׁלָם וְיָצֻרוּ עָלֶיהָ:... (ירמיהו, ל"ט, א)
"וַיִחַן עָלֶיהָ וַיִבְנוּ עָלֶיהָ דָיֵּק סָבִיב: וַתָּבא הָעִיר בַּמָּצור עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָהוּ: בְּתִשְׁעָה לַחדֶשׁ וַיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:... (מלכים ב' כ"ה ב-ג)
"בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֶה שָׁנָה לְצִדְקִיָהוּ בַּחדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחדֶשׁ הַבְקְעָה הָעִיר: וַיָבאוּ כָּל שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וַיֵשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ... (ירמיהו ל"ט ב-ג)
"וּבַחדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחדֶשׁ...
בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רָב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלָם: וַיִשְׂרף אֶת-בֵּית ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלָם...
וְאֶת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר... וְאֶת יֶתֶר הֶהָמון הִגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רָב-טַבָּחִים:...
וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-ה' וְאֶת-הַמְּכנות וְאֶת-יַם הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-ה' שִׁבְּרוּ כַשׂדִים וַיִשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה:...
וַיִגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתו:... (מלכים ב' כ"ה ח-כא)

תקומת ישראל לא שינתה עובדת "הגלות"
פרופ' נתן רוטנשטרייך

מושג הגלות יש בו שלוש משמעויות עיקריות:
הוא מציין את דבר הריחוק של הקיבוץ הלאומי ממולדתו, ריחוק גיאוגראפי, פיסי, ממשי.
הוא מציין את עובדת פיזורו של הקיבוץ הזה בין ארצות ומדינות, עמים ותרבויות.
הוא מציין את התלות המדינית, התרבותית, הלשונית, החברתית, וכיוצא באלה, של המרוחקים מן המולדת, בעמים ובמדינות שביניהם הם יושבים. אל המשמעויות המושגיות האלה, שנתנסחו במשך הדורות ושהוטבעו במושג הגלות, נלוו מיני הרגשה, אם מצד התודעה שהגלות לידתה בחטא, אם מצד תודעת המצוקה הנלווית להבחנה במציאות של הגלות, ואם מצד התודעה כי גלות מצב מעבר היא מתוך ציפיה לקיצה; וכיוצא כאלה תגובות ריגושיות והערכתיות.

הקמתה של מדינת ישראל לא שמה קץ לגלות בשלוש המשמעויות העיקריות של מושג זה: ריחוק של העם כולו מן המולדת לא נתבטל; פיזורו לא נתבטל; תלותו באחרים לא נתבטלה. במידה שאלה נתבטלו - הם לא נתבטלו אלא בתוך הקיבוץ היהודי הנושא את מדינתו במולדת. במידה שאלה נתבטלו באמצעות המולדת לגבי יהודי הגלות - אין זה אלא ביטול סמלי בלבד. לאחר שכל אותם סימני-ההיכר של הגלות עומדים וקיימים. אין אפשרות לקיים כלל ועיקר את הדעה שהגלות אינה קיימת. ולא זו בלבד שקיימים כל שלושה סימני-ההיכר, אלא שאחד מהם, זו מידת התלות של היהודים בסביבתם, עולה אפילו על המדיה שהייתה נוהגת בדורות שעברו. התלות של הגלות היא תלות של הרקמות ברקמת החיים של עם אחר ותרבות אחרת. הרקמות זו מתבטאת בעצם העובדה שאין יהודי הגולה יוצרים את הקולקטיב החברתי והמדיני שהם חיים בתוכו; אכן הם נהנים ממנו ונבנים על ידיו, אם מבחינה חברתית ואם מבחינת אפשרויות הליכוד והארגון החברתי של עצמם. הם אף עשויים לדבר לעתים על תרומתם שלהם לבניין המדיני והתרבותי שלה ארצות שהם חיים בתוכם - וגוף הדיבור הזה אומר דרשני - אולם תרומה היא תרומה ליש מסוים ואינה יצירתו של יש זה. קיבוץ יהודי בעל יצירה מתמדת של הקולקטיביות של עצמו הוא רק הקיבוץ היהודי במדינת ישראל, ובכך קיים הבדל מכריע בין יהודי מדינת ישראל לבין יהודי ארצות הגלות. בכך שקיבוץ זה במדינה, חופשי הוא - ויהא הוא מושפע, תלוי, דבק באורחות גויים ונותן להוליבוד לחדור לתוכו; בכך שאין תכונה מכרעת זו ליהודי הגלות הרי הם יהודים בגלות, פשוטו כמשמעו.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן