לדף ראשי




ופסק הרמב"ם² :

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו, אע"פ שאומר אמת.

ערכים אלו של הגנה על צנעת חיי האדם ועל שמו הטוב יש להם ביטוי בחקיקה הישראלית בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ³. אף הוכרה צנעת חייו של האדם כערך חוקתי בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע:

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו...
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

עד היכן מגעת זכות האדם לפרטיות, ואימתי עליה להידחות מפני ערכים אחרים? האם למשל היא דוחה את הערך החשוב, חופש הביטוי? לבירור הגישה היהודית והשוואתה לגישת החקיקה והפסיקה בישראל, נקדיש את דברינו.

איסור גילוי סוד
איסור זה נאמר במשלי: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מסתיר דבר" (משלי יא, יג), ומסופר בתלמוד⁴ על תלמיד שהפר את חובת הסודיות לאחר עשרים ושתיים שנה, וסולק מבית המדרש, תוך הכרזה: "זה מגלה סוד". מן התלמוד עולה גם שחובת הסודיות אינה מוגבלת לדברים שנאמרו במפורש בתורת סוד⁵ :

מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יֹאמר, עד שיאמר לו: לך אמוֹר? שנאמר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א, א).

פשוטם של דברים הוא שכיבוד פרטיותו של אדם הוא ערך חשוב כל כך, עד שמבחינה עקרונית, כל דבר שהאדם אומר לחברו הוא בגדר סוד, ואסור לו לגלותו לאחרים בלא אישורו המפורש. אף דברים סתמיים, שגילוים אינו עלול להזיק לזולת, אין לגלותם לאחר, כדברי ר' חיים פלג'י⁶ (טורקיה, המאה הי"ט):

ועוד נראה לעניות דעתי לאמר, דאפילו בשולח אדם אגרת לחברו, אסור לחברו, שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא [=שאין] שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האיגרת, איכא [=יש] איסור לגלות, כמו שכתוב בגמרא, דכל האומר דבר לחברו הרי הוא ב"בל תאמר", עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן בדאיכא גנאי או סוד, ויוצא נזק כשמגלהו.

ר' ישראל מאיר הכהן (פולין, המאות הי"ט-הכ'), נודע כמי שהעלה לתודעת הרבים את חומרתה הדתית של הפגיעה בכבוד הזולת ובצנעת חייו. כינויו, "החפץ חיים", בא לו על שם ספרו המקיף בענייני איסור לשון הרע ורכילות, הלקוח ממשלי: "מי האיש החפץ חיים אֹהב ימים לראות טוב. נצֹר לשונך מרע ושפתיך מִדבר מרמה" (תהילים לד, יב-יד).

גישתו מחמירה פחות. הוא מבחין⁷ בין עניין שגילויו עלול להזיק לזולת ובין עניין סתמי שגילויו אינו עלול לפגוע בזולת, שמותר לגלותו לאחרים, אלא אם כן נאמר בנסיבות המעידות שבעל הדבר רוצה שיישמר בסוד. רק עניין שגילויו עשוי לפגוע בשמו הטוב של הזולת או לגרום לו נזק, אסור לגלותו לאחרים, אלא אם כן נסיבות אמירת הדברים מעידות שבעל הדבר אינו מתנגד לגילוי. והוא סומך את גישתו על דברי הרמב"ם⁸ :

המספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע.

מכאן שהאיסור אינו אמור בדברים סתמיים, אלא רק בדברים העלולים לגרום נזק לזולת אם יתפרסמו.

מאלפת דרכו של ה"חפץ חיים" בפירושו לסוגיית התלמוד שעולה ממנה לכאורה, כפי שראינו לעיל, מסקנה שונה. לדעתו, אין להבינה כפשוטה, משום שאפשר שהתלמוד מתכוון רק להשמיענו עצה טובה, "מידה טובה בעלמא", ולא הלכה מחייבת. ועוד הוא מוסיף:

ועוד אפשר לומר, דמאי דאמרינן [=שמה שאומרים] שהוא ב"בל יאמר", דוקא אם הכניסו בביתו ביחידי, דמשמע קצת שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה, דומיא דהתם [=בדומה לשם; במה שנאמר על משה רבנו], דהכניסו הקב"ה לאוהל מועד ביחידי... לכן אסור אף דלא חזינן שום ריעותא [=נזק] על ידי הגילוי. אבל אם סיפר לו בחוץ, דלא היה שום גילוי מילתא [=דעת] כלל שהוא מקפיד, אז תלוי רק בזה אם יוכל להיות לו קצת ריעותא על ידי זה שיגלה – אסור... ואם לאו - מותר⁹ .

דבר שנאמר בפני שלושה
כאמור, מותר לגלות גם דבר שגילויו עשוי לפגוע באינטרסים של הזולת או בשמו הטוב, אם ניכר מנסיבות אמירתו שאומרו אינו מתנגד לכך, כגון כשאמרו בפומבי. וכן פסק "החפץ חיים":

אם אחד גלה לחברו באפי תלתא [=בפני שלושה] עניין עסקו ומסחרו, וכיוצא בזה דברים אשר בסתמא, אסור אחר כך לגלות לאחר, פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער. אך עתה, שגילה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה השומע ממנו לכתחילה לגלות לאחרים.

מקור דבריו הוא דברי התלמוד¹⁰ :

אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [=כל דבר שנאמר בפני שלושה אין בו משום לשון הרע. מדוע? לחברך יש חבר, ולחבר חברך יש חבר].

ופירש רש"י מהו דבר שנאמר בפני שלושה:

שהבעלים אמרוה בפני שלושה, המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע [=ברור היה לו] דסופה להגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו, וזה לחבירו, עד שיודע.

יש לציין שמדברי הרמב"ם¹¹ עולה שהוא מפרש אחרת את דברי התלמוד: דברי רבה בר רב הונא אינם אמורים רק בדבר שגילהו בעליו בפני שלושה, אלא גם בדבר שנתגלה להם על ידי מישהו אחר (אף אם עבר בכך על איסור לשון הרע). משנודע דבר הלשון הרע לשלושה, הריהו נחשב כדבר שנתפרסם ברבים, ובטל ממנו איסור הפרסום.

לכאורה, פירוש זה מצמצם משמעותית את איסור לשון הרע, ומרוקנו למעשה כמעט מתוכנו וחומרתו, שהרי ברגיל לשון הרע ידוע לשלושה, ולפי גישה זו די בכך להתיר את הפרסום! אולם אין הדבר כן, שהרי אם למשל נודע דבר לשון הרע לשלושה במסגרת תפקידם המחייב אותם בחובת סודיות, אין לראות את הדבר כאילו נתפרסם ברבים, ואיסור לשון הרע עומד בתוקפו אף לדעת המקילים¹² .

זאת ועוד, הרמב"ם מדגיש שהשלושה ששמעו את דבר הלשון הרע אינם עוברים על איסור רק אם סיפרו אותו באקראי, ולא כשהתכוונו להפיצו ברבים.

ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר¹³ .

חובת הביטוי
ואף שאסור לדבר בגנות הזולת, פסק הרמב"ם שאם הדבר נחוץ להצלת אדם שלישי מפגיעה, חובה לדבר בגנותו¹⁴ :

כל היכול להציל, ולא הציל, עובר על [איסור] "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז). וכן הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים [=מלשינים] מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו - העושה אותם עובר על לא תעמד על דם רעך.

ה"חפץ חיים" מבטא עיקרון זה כשהוא בא לפרש את הפסוק "לא תלך רכיל בעמֶיך לא תעמֹד על דם רעֶך, אני ה'". הרמב"ם עצמו אומר שהחוט המקשר בין שני חלקי הפסוק הוא חומרת עברת הרכילות העלולה להביא לשפיכות דמים. ה"חפץ חיים" מציע פירוש אחר, ולדעתו יש להוסיף לפסוק מילת קישור: לא תלך רכיל בעמך, אבל לא תעמד על דם רעך. כלומר, חובה לדבר בגנות הזולת, כשערכיו של אחר (חייו או ממונו) עומדים בסכנה. משום כך פסק¹⁵ :

אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע, צריך להגיד לו כדי להצילו מן העניין הרע ההוא.

ור' ישראל איסר איסרלין כותב¹⁶ :

כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עון לשון הרע, ואני מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו וכו' לענין ממון הוא בכלל השבת אבידה וכו' וכן בעניני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו - כולן בכלל השבת גופו וממונו.

מכאן לחובתו של עובד לחשוף שחיתות שהוא עד לה כדי להגן על הנפגעים ממנה. וכן פסק גם ר' שמואל קושלביץ (ארה"ב, המאה הכ')¹⁷ בעניין רואה חשבון שחש שמזכיר חברה שעבד בה מועל בכספים ומזייף מסמכים.

נמצא אפוא שבנסיבות אלו, לא רק שמותר לגלות סודו של אדם, אלא אף חובה לעשות כן.

הצלת הזולת והסודיות המקצועית
האם החובה שלא לכבד את צנעת חייו של אדם, אם הדבר נחוץ למנוע פגיעה באדם שלישי, חלה גם על מי שחייב בסודיות מקצועית, כגון סודיות רפואית?¹⁸ .

לעניין הסודיות הרפואית, כבר אמר המחוקק הישראלי את דברו בסעיף 20(א)(5) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ולפיו יש זכות להפר את חובת הסודיות רק בהתקיים תנאים מחמירים. וזה לשון הסעיף:

מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה... ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן הענין שיש באי מסירתו.

מסירת מידע סודי שלא כדין אף הוגדרה כעברה פלילית¹⁹ .

להלן נראה שפוסקי ההלכה מקילים הרבה יותר. אל הרב אליעזר ולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, פנה רופא באחד מבתי החולים בארץ שהתלבט בשאלה אתית קשה: הוא מטפל באישה הסובלת מבעיה אנטומית נדירה שבעטיה אינה יכולה ללדת. הבחורה עומדת להינשא, והיא מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה. ושאלתו: האם עליו לכבד את רצונה?

בתשובתו²⁰ הרב ולדנברג מצטט תחילה את דברי הרמב"ם, ולפיהם מצוות "לא תעמֹד על דם רעך" מחייבת להציל אדם לא רק מסכנת חיים אלא גם מ"פח שטומנים לו", שכלולה בו לדעתו גם עגמת הנפש הצפויה לחתן כשיגלה את הרמייה. לכן הסיק שהרופא חייב לגלות את אוזן הארוס (הוא מדגיש שהוא הדין גם להפך כאשר החתן מסתיר תסמונת דומה מן הכלה)²¹ .

ומה בדבר שבועת הרופאים שהתחייב בה לשמור סודיות? ומה על ההבטחה שהבטיח לחולה שלא יגלה דבר לארוסה? הרב ולדנברג דוחה טענות אלה מכוח ההלכה הקובעת שאין תוקף לשבועת מי שנשבע לבטל את המצווה²² , ומאחר שראינו שחובה מן הדין להציל את הנרדף, שום הבטחה או שבועה אינה יכולה לפטור את הרופא ממנה.

האם תשתנה ההלכה כשהאדם העלול לגרום נזק לזולתו עושה כן בתום לב ומחוסר ידיעה? הרב מרדכי יעקב ברייש, רבה של הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה הכ', נשאל²³ :

רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וזה לשונה: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו... (סרטן), ולהחולה עצמו לא נודע כלל מזה..., והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים.

בתשובתו, הרב ברייש מצטט גם הוא תחילה את דברי הרמב"ם ומדייק בהם דיוק נוסף:

הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך – ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נישואיה תישאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל... לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

לשון אחר: אף שהחתן לא נקט דרך רמייה, אלא נהג בתום לב, חובתו של הרופא להציל את הכלה מן הפגיעה הנפשית הקשה הצפויה לה, אף במחיר הפרת חובת הסודיות הרפואית המוטלת עליו.

ושמא יש מקום להעלות הרהור אם גישה זו של הפוסקים המודרניים שהבאנו (הבנויה על דקדוקים לשוניים בדברי הרמב"ם), אינה מתעלמת יתר על המידה מחשיבות שמירת הסודיות הרפואית כערך שבראייה כוללת וארוכת טווח מצילה חיים, שכן היא מעודדת מסירת מידע מלא של החולה לרופא, דבר הנחוץ מאוד לטיפול רפואי נאות. אולם קצר המצע מהשתרע.

סוף דבר
מתחם חופש הביטוי בדברים הנוגעים לזולת מצומצם עד מאוד, והוא אינו קיים אלא בעניינים סתמיים שגילוים אינו עלול להזיק לזולת, לא נפשית ולא כספית. ומאחר שהדברים הללו נדירים מאוד, אפשר לקבוע שהמשפט העברי מצמצם מאוד את ההיתר לגלות דברים של הזולת. לעומת זאת, לעתים הוא מחייב את האדם לגלות דבר שאי-חשיפתו עלולה לגרום נזק לאדם שלישי. בכגון זה, אין לדבר על חופש הביטוי, אלא על חובת הביטוי, כיוון שבכגון זה השתיקה פושעת.

הפסיקה הישראלית אינה חד משמעית בעניין השמירה על צנעת הפרט. לדעת השופטים שמגר²⁴ וברק²⁵ , יש לתת ערך מיוחד לחופש הביטוי ולהעדיפו על זכות האדם לשם טוב. לכן יש לפרש את החוקים המגנים על הפרטיות פרשנות מצמצמת שאינה פוגעת בזכות חופש הביטוי. לעומתם השופט לנדוי²⁶ קרוב לגישת המשפט העברי. לדידו, אם יש מקום לדרג את הזכויות הללו, הזכות לשם טוב גוברת²⁷ . לדעתו, יש להבחין בין חופש להפקרות: זכותו של האדם להתבטא כרצונו אינה מפקירה את צנעת הפרט של זולתו. כפרפרזה לאיסור לשון הרע, השופט לנדוי מביא את דבריו של Chafee²⁸ על אדם שהובא לפני שופט מפני שהניף את זרועותיו ופגע בחוטם חברו. על שאלתו אם אין לו זכות להניף זרועותיו כרצונו בארץ חופשית, השיב לו השופט: זכותך להניף את זרועותיך נגמרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוטם חברך.

הערות
1. על הקשר בין איסור היזק ראייה ובין איסור לשון הרע, רומז הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא נט ע"א, ד"ה ומסתברא: "וכל שכן בהיזק ראיה, דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא [=לשון הרע] אי משום צניעותא".
2. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה א.
3. על הזיקה של חוקים אלה למקורות היהודיים ראה נ' רקובר: "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט, שכו-שמה; "הגנה על צנעת הפרט (Privacy)", סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת ד, משרד המשפטים, תש"ל. וראה גם פסק דינו של השופט מ' אֵלון, רע"א 531/88 אבני נ' שפירא, פ"ד מב(4) 20 (פסקה 8).
4. סנהדרין לא ע"א. וראה יד רמ"ה, שם (והשווה לפירוש רש"י, שם, ולפיו "דבר לשון הרע היה"). וראה גם רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ז.
5. יומא ד ע"ב.
6. שו"ת חקקי לב, יורה דעה, סימן מט.
7. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג.
8. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה.
9. חפץ חיים, באר מים חיים, שם, אות כז.
10. ערכין טז ע"א.
11. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה. וכן כתב ר' מנחם המאירי בפירושו בית הבחירה, בבא בתרא לט ע"א, ד"ה זה שבארנו. וכן עולה לכאורה מפירושו של הרשב"ם, שם, ד"ה דמיתאמרה באפי תלתא.
12. ראה לדוגמה הסיפור התלמודי המובא לעיל, ליד ציון הערה 4, המספר על תלמיד שסולק מבית המדרש אף שסיפר דבר שהיה ידוע ליותר משלושה בני אדם, שהרי נאמר בבית המדרש.
13. ראה כסף משנה, שם. יש לציין שיש ממפרשי הרמב"ם שפירשו את דבריו בדרך אחרת, ולפיהם אין הוא מתכוון להיתר גורף כל כך. ראה לדוגמה עבודת המלך, שם. וראה עוד, חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיפים ב-י, המביא שורה של סייגים נוספים להיתר זה, ואומר: "ראה אחי כמה יש להתרחק מקולא זו, שכמעט אין לה מקום במציאות, ובפרט שאף אם יצטרפו כל הפרטים גם כן צריך עיון אם הלכה כדעה זו, אחרי שלדעת רוב הפוסקים אין שום מקור לקולא זו מהש"ס".
14. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד.
15. חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ט, סעיף א, והוא מוסיף: "אך צריך לזה חמישה פרטים שאבארם בסמוך". אנו לא נפרט כאן את ה"פרטים", אלא מקצתם בקצרה: ישקול היטב אם אכן חברו צפוי לנזק; שלא יוסיף בגנותו הזולת יותר מן האמת; ישתדל לפעול מתוך כוונה לעזור לניזוק, ולא מתוך כוונה לפגוע במזיק; אין דרך אחרת למנוע את הנזק ועוד.
16. שו"ת פתחי תשובה, סימן קנו.
17. שו"ת נתיבות שמואל, נתיב ט (מובא אצל י' איזנברג, "על חופש המידע וזכויות הפרט", שדה חמד, גיליון ג-ד, תשנ"ו).
18. לשאלה זו, ראה בהרחבה, א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד (ירושלים תשנ"ד), ערך "סודיות רפואית", עמ' 642-613.
19. ראה חוק העונשין, התשל"ז1977-, סעיף 117, וסעיף 496.
20. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן ד. וראה גם שם, חלק טו, סימן יג, לעניין חובת רופא להודיע לשלטונות דבר ליקוי בראיתו של נהג. בעניין זה קיימת הוראה מפורשת בפקודת התעבורה, סעיף 12ב(א): "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות". וראה סעיף 20(א)(2) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-.
21. זאת כמובן בתנאי שהרופא אינו מצליח לשכנע את החולה לגלות את הדבר לארוסהּ בעצמה. ראה שם, בסוף התשובה.
22. הוא מפנה בעניין זה להגהת הרמ"א, יורה דעה, סימן רלט, סעיף ז: "יש אומרים שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה, ואינו חל (ב"י בשם הרא"ש כלל י"א). ומ"מ נראה לי דיש להתירה תחלה ואח"כ יגלה לו". לפי הסיפה של דברי הרמ"א, הרופא אינו רשאי להפר את חובת הסודיות המוטלת עליו בלא התרה.
23. שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן עט.
24. בד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337. דעתו של השופט שמגר התקבלה כדעת הרוב בע"א 723/74, אולם בדיון נוסף נהפכה ההחלטה, ונפסק כדעת השופט לנדוי (ראה להלן).
25. ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840. וראה ביקורתו של א' בנדור, "חופש לשון הרע", משפטים כ (תשנ"א) 561.
26. בד"נ 9/77 (הנזכר לעיל, בהערה 24).
27. אמנם נאמרו דברי השופט לנדוי לפני חקיקת חוקי היסוד, אך תוך התייחסות מפורשת לזכויות חוקתיות.
28. Chafee, Free Speech in the United States, p. 31.

לעיון נוסף
על חופש המידע וזכויות הפרט / יהודה איזנברג

על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי / נחום רקובר


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן