לדף ראשי



הרבנות הראשית הוקמה בשנת 1921 בידי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בראש הרבנות הראשית עומדים שני רבנים. הרב הספרדי נקרא: הראשון לציון עוד מימי השלטון התורכי העותומני בארץ. לצידו עומד הרב הראשי האשכנזי.

במועצת הרבנות שנים עשר רבנים - מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות אחרות. המועצה נבחרת לתקופה של חמש שנים. מועצת הרבנות הראשית משמשת גם "בית דין גבוה לערעורים". הרבנים הראשיים הם אמות בית הדין לערעורים ויתר חברי בית הדים הם דיינים קבועים. הרבנות הראשית עוסקת בפסיקת הלכות, בהענקת כושר לרבנים ולדיינים, בפיקוח על הכשרות, בשיפוט ובפסיקה בכל הנוגע לדיני אישות (נישואין וגירושין).

הרב אברהם יצחק הכהן קוק פעל רבות להקמת הרבנות הראשית ועמד בראשה כרב הראשי הראשון. הרב קוק בקש לראות ברבנות הראשית הנהגה רוחנית כוללת ליישוב בארץ-ישראל ולעם ישראל בכל רחבי התפוצות. הקמת הרבנות לוותה בתקווה גדולה להתחדשות בהלכה.

כנגד הרב קוק עמדו חוגים חרדים שלא קבלו את מרות הרבנות הראשית, גם חוגים חילוניים עמדו נגד הרבנות ורצו לראות בה גוף המשיב רק לפונים אליו.

הרבנים הראשיים הראשונים הרב קוק והרב יעקב מאיר (הראשון לציון) כיהנו בשנים 1936-1921. הרב יעקב מאיר והרב האשכנזי הראשי השני הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כיהנו בשנים 1945-1937. הרב מאיר נפטר בשנת 1939 ובמקומו נבחר הרב בנציון ח"י עוזיאל.

כבר מראשית ימיה של הרבנות הראשית היה ויכוח לגבי הגוף שיבחר את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות. הרב קוק ביקש שרק רבנים יהיו הבוחרים. המתנגדים טענו שהציבור, הנזקק לשירותי הרבנות חייב להיות שותף בבחירתה. ואכן נתקבל שגם נציגי הציבור יהיו בגוף הבוחר.

תחילה נקבע שהרבנים הראשיים וחברי המועצה ייבחרו לשלוש שנים וב- 1939 הוארכה התקופה לחמש שנים.

הרבנות הראשית - רבנות לעם ישראל כולו / ד"ר זרח ורהפטיג

מתוך: "חוקה לישראל דת ומדינה", הוצאת מסילות, 1988.

הרבנות הראשית לישראל מבוססת על שלושה יסודות והם:

א. הרבנות הראשית היא הרבנות של כלל ישראל. היא מודעת לעובדה כי העם מורכב מחלקים שונים, משכבות שונות, לא כולם צדיקים ולא כולם בינונים. העם הוא מגוון; אבל הרבנות היא רבנות של כל העם. וכדברי מייסדה של הרבנות הראשית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "הרבנות איננה נחלת חלק אחד בלבד של היישוב, היא צריכה להיות מעל כל המפלגות והכוחות שביישוב, והשפעתה חייבת להיות על כל תחומי החיים".(1) הרבנות דוגלת באחדותו של העם. עם אחד ורבנות אחת. יש לשמור על כך שהרבנות לא תתפצל, שלא כל קבוצה תרכיב רבנות ראשית משלה, כי אז מי יודע לכמה סוגי רבנויות היינו מגיעים. יש חשיבות עליונה לכך שבראש ההנהגה הרוחנית הדתית תעמוד רבנות ראשית אחת. רבנות ראשית אחת יכולה ועשויה להוות תריס נגד התפצלות יתר, נגד כיתות-כיתות ורבנויות שונות, שבית ישראל לא יתפוצץ לרסיסים. הרבנות הראשית עשויה לתרום ותורמת למסגרת המאחדת דתיים ולא דתיים, לקירוב לבבות בין יהודים רחוקים זה מזה מרחק רב מאד מבחינת זיקה לתורה ומצוות. הרבנות הראשית מהווה גם מגן נגד הפיצול המדהים שבתוך היהדות הדתית, החרדית והחרדית יותר. וכבר אמר הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, בימי הקמתה שלה רבנות הראשית לפני כשבעים שנה: "רב טוב צפון בסידור זה בייחוד כלפי פנים, מי אינו יודע את התוהו ובוהו השורר כאן בענין הרבנות שהיתה לחומה פרוצה. כל מי שחפץ ליטול את השם בא ונוטל"(2) על אף הזיקה והמשמעת הפנימית של קבוצות שונות לרבנים ולמועצות רבנים שיש להם אימון בהם בעניניהם האישיים, או הציבוריים-מדיניים, הרי עניני הדת במדינה מוסדרים ע"י הרבנות הראשית האחת וע"י הרבנות המקומית האחת, בכל מקום ומקום במדינה.

ב. הרבנות הראשית לישראל היא הרבנות האחת של מדינת ישראל. הרבנות הראשית בייסודה וכל ימי קיומה מזדהה עם הרעיון שלה קמת מדינת ישראל בימינו. היא היתה שותפה נאמנה לחזון ולמעש של שיבת-ציון לקראת הקמת המדינה; קיבלה את הקמת המדינה בהתלהבות כ"אתחלתא דגאולה" כהגדרתם של הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הרצוג והרב בן-ציון חי עוזיאל; או כעובדה מבורכת - כהבנתם של כמה מהבאים אחריהם; אבל בכל הרכב שהוא הרי הרבנות הראשית מחייבת את טובה של המדינה ורואה בקיומה חסד ד' לעמו. הרבנות הראשית לישראל היא רבנות המדינה כולה.

יחיד זקוק לרב לפסוק לו שאלותיו, להדריכו וללמדו, בחינת "עשה לך רב". קהילה זקוקה לרב הקהילה, רב המקום, מרא דאתרא, להנהיג את הציבור על מבועי התורה, לפתור לו בעיותיו, שאלותיו, ספקותיו. גם המדינה היהודית זקוקה לרבנות המדינה.

ג. הרבנות הראשית היא עצמאית, בלתי תלויה בכל גורם במדינה. נתונה למרותה הבלעדית של התורה ושל ההלכה לפיה היא דנה, פוסקת ומדריכה את העם. הרבנות צריכה להיות עמידה, מוגנת נגד לחץ של יחיד או של ציבור לשנות או לסטות מהכרעת ההלכה. רב הנכנע ללחץ, לאיומים, ומשנה לפי זה את פסק ההלכה - מאבד את כשירותו, את מעמדו כרב. סח לי הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן, כי בכהונתו הרבנית הראשונה בעיירה קטנה ברוסיה הובאה לפניו שאלה של בהמה שחוטה והוא הטריף אותה. הקצב המסכן, שאיבד כל רכושו בבהמה זו, הניף את הגרזן על הרב. הרב הצעיר לא שינה את פסק דינו ודיבר כיבושין עם הקצב, אבל צר היה לו בצרתו של הקצב ועיבד תכנית לביטוח הדדי של כל קצבי העיר מנזקי טריפות. הכפפת ההלכה, הכנעתה ללחץ, לאיומים של יחיד או ציבור, או מדינה - לא, חס ושלום. דאגה לבעיות היחיד והציבור, חיפוש דרך לפתור בעיות, להסדיר עניינים במסגרת ההלכה הנצחית - כן, וככל האפשר מתוך ראייה רחבה, כוללת.

1. "התור", ירושלים, מיום כ"ח ניסן תרפ"א, במאמרו של הרב קוק, "כבודה של תורה".
2. "התור", תרפ"א.


לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)

הרבנות הראשית לישראל, מבט עכשווי הלכתי, הרב אהרון ליכנשטיין
תקנות הרבנות הראשית, זרח ורהפטיג


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן