לדף ראשי




התוכן
שמות הפיוטים
הפייטנים
לשון הפיוטים
התנגדות לפיוטים
בשבח הפיוטים

פיוט - דברי פיוטין. שיר או תפילה בסגנון מליצי או שירי. מלה נגזרה מהשם פייטן, פייטס, משורר, כותב מליצות, ומזה בארמית פיטנא.

בימי חכמי התלמוד הרגישו את חסרון התפילות, כי אחרי חורבן הבית היו בתי הכנסיות המקומות היחידים שנקדשו לעבודת ה' בצבור. ומלבד פרקי תהלים ותפילות קצרות אשר נתקנו ע"י אנשי כנסת הגדולה, לא היה להם שום סדר עבודה קבוע ומקובל. החכמים שעברו לפני התיבה היו מחברים תפלות לצרכם. מהם שנתקבלו ומהם שלא נתקבלו כלל מקהל שומעיהם (עי' ברכות ל"ג ול"ד, ומדרש שו"ט י"ט).
כאשר הנוצרים והמוסלמים התחילו לפאר את בתי כנסיותיהם ולהרבות בתפילה, ראו גם היהודים חובה לעצמם למלאות את החסרון הזה. גם הצרות שבאו עליהם עוררו צורך לשפוך את לבם לפני אביהם שבשמים.

יהודי ספרד, לפני שהיה להם סדר תפלות, בקשו מר' עמרם גאון לשלוח להם אלה שהעריך הוא בשביל בני מקומו.
חזנים שהיו מוכשרים לכך היו מחברים תפלות שקראו באזני הצבור, ולתכלית זאת השתמשו בכל אגדות חז"ל בש"ס ומדרשים המושכים את הלב להיות חומר לפיוטיהם. פיוטים אלה נספחו אל התפילה כאשר ראה העם כי הגאונים קבלו אותם כחלק מן התפילה.
בשנים הראשונות היה החזן בעצמו קורא ומגנן לפני הקהל שלא היו בקיאין, והם היו שותקין ושומעים ורק לפעמים היו עונים מקצת לפי דעתם (רש"י סוכה ע"ח: )
ר' יהודה אלחריזי, שחי במאה הי"ב. מספר שהחזן היה מאריך בפיוטים עד שעת הצהרים בשעה שהעם או ישנו או עזבו את בית הכנסת, ומלבד ארבעת משורריו לא התפלל איש עמו (תחכמוני שער כ"ד).
הפיטנים הקדמונים, שנשארו מהם הרבה פיוטים בלי שמות המחברים, לא ידעו כתבו בחרוזים. הם חברו את תפלותיהם או בסדר א"ב, כמו שנכתבו כמה פרקים בתהלים, משלי ואיכה, שהיו להם לדוגמא, או לפי ראשי התיבות של שמותיהם, כמו בפיוטי ינאי והקליר ועוד רבים.

עם התפתחות הלשון השתכללו סגנונות הפיוטים והתרבו צורותיהם. הפזמונים, היוצרות והקרובות תפסו את מקום התפילות שלא התקבלו. לכל פיוט היה "נועם" [=מנגינה] מיוחד שהיו החזנים מנגנים אותו בו, ומדברי הראב'ע (תהלים ו') יוצא, שבני ספרד עת היו כותבים הפיוטים כתבו למעלה "בתחלת טור הפיוט נועם פיוט ידוע".

שמות הפיוטים
הפיוטים נקראים בשמות שונים לפי סגנונם או מקומם במחזור.
"יוצר" כעין פיוט לברכת "יוצר אור";
"אופן" מפני שהוא קודם ל"האופנים וחיות הקדש";
"זולת" לפי גמר התפילה "אין אלהים זולתך".
לפי צונץ היה הטור "אור עולם אוצר חיים" (או באוצר חיים, כמו שנדפס במחזורים שלנו), הטור הראשון של "יוצר" עתיק, שנכתב בסדר א"ב, ונותר בידינו ממנו הטור הראשון בלבד.

היוצרות העתיקות שנשתמרו בידינו הם של ר' אלעזר הקליר, והם כתובים בבתים של שלוש שורות כל אחד, וכל ארבעה בתים גומרים בטור חוזר. רק ביוצר של יום הכפורים הבתים הם של שתי שורות.
"קרובות" נקראים הפיוטים שנכתבו בשביל חזרת הש"ץ ומקומם בתוך התפילה.
יש גם הכותבים קרוב"ץ, ובעל התשבי בנמוקיו אומר שזה שיבוש האשכנזים החושבים שמלת קרובץ היא ר"ת של הכתוב: "קול רנה וישועה באהלי צדיקים".
"סדר" - הפיוט שבתוך הקרובות המדבר מסדר היום;
"סלוק" הפיוט האחרון שבקרובות.

הסליחות היו הפיוטים הראשונים.
הפזמון הוא מין סליחה שהטור האחרון של הבית הראשון חוזר בכל סיומי הבתים.
"מענה" – שם נוסף לפזמון, כי הקהל עונה להחזן בטור האחרון החוזר.
"מוסטיגאב" - פיוט המתחיל בפסוק מהתנ"ך בכל בית ובית. "שניה" "שלישיה" לפי מספר החרוזים בכל בית.
"שלמונית" - פיוט שנעשה חרוזיו במשקל ר' שלמה הבבלי (צונץ מ"פ עמ' 157).
"תוכחה" או "וידוי" - סוגים של סליחות.
"קינות" - פיוטים לתשעה באב.

הפייטנים
לפי השערת צונץ מספר הפייטנים שחיו במשך הדורות הגיע לאלף וחמש מאות. הוא מזכיר כחמש מאות שמות. רובם בקהלות ספרדיות בשלטון המוסלמים. אחדים כתבו כרכים שלמים של פזמונים, ומארבעה מהם נודעים יותר מאלף פיוטים.
הראשון שנודע בשמו הוא יוסי בן יוסי הנקרא ג"כ היתום, והוא מוזכר אצל ר' סעדיה גאון ורב האי גאון. לפי השערת צונץ היה גם הוא, ככל חבריו מהתקופה ההיא, בן ארץ ישראל או סוריה. מפיוטיו נודעים "אהללה אלהי", למוסף רה"ש, כתוב ע"פ א"ב כפול. "אתה כוננת עולם מראש", בסדר העבודה ליום הכפורים לפי מנהג ספרד, "אמנם אשמינו".

המפורסם בשל שירתו הפוריה, ופיוטיו שנתקבלו, היה רבי אלעזר ברבי קליר. רבים מהפייטנים שבאו אחריו נטו לחקות את סגנונו. כתב יותר ממאתיים פיוטים בחרוזים. החריזה היא כנראה בהשפעת השירה הערבית.
בין הפייטנים היו גאונים וראשי חכמי ישראל:
רס"ג כתב אזהרות (היינו פיוטים על ענייני הלכה ותרי"ג מצוות). רבנו גרשון, ר' משה אבן עזרא שכתב יותר משתי מאות פיוטים, ר' אברהם אבן עזרא שנשארו ממנו כמאה וחמישים פיוטים, רבנו בחיי, הרמב"ם והרמב"ן; ועוד רבים.
רבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי היו מן המצויינים שבפייטנים. הם היו משוררים נעלים ופילוסופים, שכללו את פיוטיהם והכניסו שירה אמתית לתפלות ישראל. שפתם נשגבה, החרוז, המדה והמשקל הם לפי חוקי השירה הערבית.
שניהם כתבו פיוטים לכל מועדי השנה.
רבי יהודה הלוי כתב למעלה משלוש מאות פיוטים, סליחות וקינות, פזמונים לשבת שקלים, זכור, פרה, החדש, ושבת הגדול.

הפייטן הגדול במאה השש עשרה היה ר' ישראל נג'ארה מדמשק.

גדול ההבדל שבין פיטני ספרד וצרפת ואשכנז. רפופורט אומר, שפיוטי הספרדים היו מליצים בין נפש האדם ויוצרה, ופיוטי האשכנזים בין עם ישראל ואלהיו. פירוש דבריו: הפיוטים האשכנזים "המה יותר כוללים ענייני האומה וקורותיו" (כ"ח ח"ד 28). שטיינשניידר הסכים עמו, ואילו שד"ל התנגד לו.
מן הפיוטים התפלות והסליחות שנכתבו במהלך הדורות, בכל תפוצות ישראל, אנו שומעים את דופק החיים של האומה, אנו חשים את נשמתה, ואנו מבינים את שאיפותיה, רגשותיה, צרותיה ומכאוביה משנים ההן.

לשון הפיוטים
הפייטנים גילו שהלשון ודקדוקה לא הספיקו להביע את אשר ברוחם להגיד. השפה הייתה שפה מתה, כתבי הקודש לא היו שגורים בפי העם.
ההגבלות שהפייטנים הגבילו את עצמם הכבידו על הכתיבה הבהירה:
כתיבה בסדר א"ב פשוט וכפול, כתיבה בסדר תשר"ק, ראשי תיבות של המחבר, חרוזים, המשקל הערבי ביתדות ותנועות.
לפעמים הם הצליחו להרחיב את גבולות הלשון, ולחדש מלים שנתקבלו עד היום. לדוגמא:
אמתת, אמתות, אמתי, אמתות, משרש אמת.
יחוד, יחוד השם, ליחד, המיחדים שמך, איחד, ועוד פעלים כאלה משרש יחד.
מהשורש "טבע" יצרו את השם טבע: טבע העולם, טבע היצורים, או טבע קבוץ קהליך.
יצרו צורות רבים למילים שלא הייתה להם צורה זו: זהבים, יגונים, יסורים.

מאידך, נוצרו בנינים וגזרות המשחיתים את השפה ואינם לפי חוקי הלשון.
קלקול נוסף נגרם בשל השתדלותם לכתוב בדרך לשון נופל על לשון, לפי דוגמת הכתובים "יפת אלהים ליפת", "יהודה אתה יודוך אחיך". ידועים חרוזים כמו "ובצחצחות יצחצח", או "טפסרי טפוחים יטכסו בקול". הפיוט "אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ" (יוצר לפ' זכור מר"א הקליר), היה למשל בפי המבזים את סגנון הפיוטים, ואבן עזרא כתב על פיוט זה את בקורתו הקשה.

התנגדות לפיוטים
התנגדות גדולה לפיוטים עלתה כבר בימי המחברים הראשונים.

את דברי אבן עזרא נגד הקליר ראה בערך "אלעזר הקליר"

כדאי להזכיר שהגאון רב נטרונאי התיר לאמר פיוטי הקליר מטעם שמרובין בו דברי אגדה, ולפי רא"ה ווייס (דדו"ד ח"ד, פי"ב) מצא בהם הגאון ההוא חפץ מפני שנעשה בהם פרסום נגד הקראים.
רש"י בספר הפרדס המליץ עליהם מטעם זה עצמו:

"שהרי משה תקן לישראל שיהו שואלין ודורשין בענייני שבת ויו"ט וע"כ יסדו מענייני יו"ט אזהרות דחג השבועות וענייני מתן תורה, ולא הוצרכו לדרוש, והעמידו פיוט במקום מדרש, ואין לחוש משום טורח הצבור, כי כן ר' יוחנן וריש לקיש היו מעיינים בספרי דאגדתא בשבת".

עם זאת גדלה ההתנגדות לפיוטים:
ראשית מפני שאסור להפסיק באמצע התפילה;
שנית מפני שהרבו תארים ותשבחות שממעטים את הדמות, והכניסו מלאכים שעשאום אמצעיים לסגור ולפתוח שערי התפילה והרחמים, והבדילו בין הצבור ואלהיו אשר לו לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו;
שלישית מפני שהש"ץ בעצמו לא הבין כוונתם ושפתם.

ר'י אלחריזי מספר (תחכמוני שער כ"ד) ששמע אחד החזנים שלא ידע לקרא את התפילות ובפרט את הפיוטים, ואחד מאנשי הקהל התאונן לפניו:

"הלא זאת רעה חולה וחטאה גדולה, כי לא נשאר לנו כי אם התפילה. ואנחנו בה מתרשלים ואותה מבטלים בעבור שירי הבלים."

רבנו בחיי בחובות הלבבות (שער ה' ס"ה) מטעים שעיקר העבודה היא למצא חן בעיני ה' ולהתכון לרצון הבורא ומסיים את דבריו;

"וכן נאמר בכל מי שמתכון בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטיהם החדשים למצא חן בעיני בני האדם מבלעדי האל יתברך - שאינה מקובלת אצל הבורא."

הרמב"ם (תשובות פאר הדור) פסק שאין להפסיק בברכות לפני ק"ש או אחריה בפיוטים.
טור או"ח סי' מ"ח, בעניין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע לאמר קרובץ, אומר שמוטב היה שלא להפסיק.
רמ"ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק. ואחרי שהביא הטור כמה דעות מסיים: "מכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר". גם פירוש הר"ת לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל.
גם הרשב"א בחדושיו (פ"ק דברכות במתניתין בשחר מברך שתים לפניה), העיר שפירוש הר"ת לא היה מחוור בעיניו.
והפ"ח (סי' קי"נ) התאונן:

"שבעוה"ר מאבדים הזמן באמירת פיוטים ומסבת ארובתם מפסיקין... ר"א הקליר יסד הפיוטים לדורו ולא לדורות הבאים".

בכל זאת רבו המצדדים לזכות כמו הראב"ד, ר"ת ומהרי"ל,

מפני שהראשונים שתקנום היו גדולי עולם, ומפני שכבר פשט המנהג בהסכם כל הגאונים והעם, ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים.

בעל חוות יאיר (סי' רל"ח) כתב:

דקשה עליו אריכות נגוני שליח צבור תוך פיוטי יוצרות בקצת חרוזות יותר מן האמירות, ששיעור זמן נגינתם הוא כפלי כפלים מן האמירות, אבל מ"מ אמר שאינו כדאי לשנות שום מנהג. הוא האריך על פיוטי ערבית וכתב דאין בתערובות ההם לא טעם ולא ריח, ואינו אלא כקורא בפרק משניות תוך הברכה, אבל לא רצה לשנות, וחלילה לו להטיל שמץ ודופי באותם מחברים וכו'. וכמו שאמר הרמ"א שאין לשנות בפיוטים ממנהג העיר אפילו בנגונים (ש"ע או"ח סי' תרי"ט א' בהגהה).

החסידים נהגו לדלג על הפיוטים והם אומרים רק את אלה המתחילים "אלהינו ואלהי אבותינו" אשר לרוב נאמרו בפתיחת הארון.

בשבח הפיוטים
ר' אלעזר פלעקלש, הרב מפראג, בתשובתו לתלמידו ר' אברהם נ"ש מיום ט"ו אייר תקנ"ג (תשובה מאהבה ח"א סי' א'), טען כי הפיוטים היו חביבים ושגורים בפי חכמי ישראל, ובפרט פיוטי הקליר.
רש"י בפירושו עה"ת על פסוק ויזכור אלהים את רחל, זכר לה סימנים שמסרה לאחותה שהייתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו ומביא דברי הפייטן:

האדמון כבט שלא חלה
צבה לקחתה לו ונתבהלה.

והוא פיוט של הקליר ביוצר לר"ה המתחיל "אבן חוג" ובמקומות אחרים.
כמו כן מזכירים אותו התוספות בחגיגה (י"ג. ד"ה כמאן מצלינן): ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר' אליעזר בתשרי נברא העולם, ובשל פסח יסד כר' יהושע וכו'.
במסכת ע"ז (י"ז.) מביאים פיוט משבת חנוכה "יקדו בהבהבי עלק", שהגיהנום נקרא בשם עלק.
בברכות י"א. מביאים אור יום הנף, והוא פיוט דיני עומר לליל שני של פסח לאשכנזים.
ועוד בכמה מקומות בשלטי הגבורים (ברכות דף ו').
כתוב בשם הרא"ש, כי ת"ח העוסקים בתורה בביהכ"נ ביוה"כ בשעה שהצבור מתפללים, ומשמיטים עצמם לומר התחינות והסליחות והבקשות עמהם, לא שפיר עבדו (עי' מנהגי מהרי"ל הל' יוה"כ ושו"ע א"ח סי' ג' י"ח).

מסיים הרב פלעקלש:

אם הראשונים בני האלהים בעלי האסופות רש"י ותוס' והרמב"ן והרשב"א ויתר גדולים אשר בארץ החיים אהבו וחבבו דברי הפייטנים, וחיבה יתירה נודעת להם שהיו בקיאים בהם וקבעו דבריהם כדרבונות וכמסמרות נטועים, אנו כבני חמורים אין אתנו יודע עד מה איך להעלות על הדעת בעבור דקדוקי סופרים דקדוקי עניות, ובשביל קנאת סופרים שלא הרבה חכמה להאביד דברי חכמה וכו'. לכן חלילה לשום אחד מישראל לבטל הפיוטים בעיר ועיר מדינה ומדינה כמנהגן וכו' (שם).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן