לדף ראשי




התוכן
פרנק בפולין
יחס הפרנקיסטים לנוצרים
נצחון הפרנקיסטים ושריפת התלמוד
עקרים אחרים ועוד ויכוחים
הפרנקיסטים כנוצרים
הצלחת פראנק וסופו

פראנקים - כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שקבלו את הנצרות. נוסדה ע"י יעקב פרנק שנולד בשנת 1720 בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא, והיה בן הרב ר' יהודה ליב לייבאוויץ.

בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת לסוחר ר' מרדכי מרגלית, עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי. בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי, התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה שהיה בראש הכת, מילא את מקומו. הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו, ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.

בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס, שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות שנעשו למעריצי פראנק.
כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי, התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי, ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום הגידה לו לעזוב את שאלוניקי ולבוא לפולין.

פראנק בפולין
בשנת 1755 בא פרנק לפולין עם אישתו חנה, שני בניו יוסף ויעקב ובתו חוה. כסף רב נאסף מאנשי שלומו, והוא התחיל לפזר צדקה לעניים. הבטיח למאמיניו כי יגאל את בני ישראל, כי נולד אחרי ארבעים שנה למות שבתי צבי, כמו שיהשוע בן נון הביא את בני ישראל לארץ אחרי שהיו במדבר ארבעים שנה.
הקול נשמע בעיר פודוליה וגליציה כי המלך המשיח בא, ובכל מקום שדרכה כף רגלו נשאוהו על כפים, וקראו לפניו "הנה האדון אשר אליו חכינו", וקראו לעצמם "פראנקים".

מחנה המאמינים בו גדל מיום ליום, וגם יראים ושלמים האמינו בו, כמו הרב ר' יהודא ליב קריסא מעיר נאדווארנא, ר' נחמן בלוי הרב מעיר בויסק, והגביר הישיש ר' אלישע שור.
קלונו של פראנק נתגלה ברבים, באשר ביום השוק בעיר לאסקרון, בא לחדר מיוחד הוא ועשרים מרואי פניו, סגרו הדלת בעדם, ונערה ערומה רקדה בפניהם. הדבר נודע, והודיעו לשרי העיר כי איש בא מתורכיה, והוא מפתה את היהודים להתאסלם ולמרוד במלכות.
פרנק נאסר, אבל בהיותו אזרח חוץ לא יכלו השופטים לשפטו, והוא גורש מן המדינה. בני חבורתו בקשו על נפשם וגם הם שוחררו.
הרבנים קראו לאספה גדולה בעיר סאטנוב, וביום כ' סיון תקט"ז (1756) הכריזו חרם על יעקב פראנק ואנשיו, אסרו להשתדך עם אחד מהכת, והרב ר' יעקב עמדין כתב במכתב שאסור לרחם עליהם.

יחס הפרנקיסטים לנוצרים
ניקולאי דמבראווסקי, בישוף העיר קאמניץ-פודולסק, שמע על הכת, ורצה לנצל את התנועה הזאת כנגד היהודים. יעקב פראנק חזר לפולין, ואמר לדמבראווסקי כי אמונתם זהה לאמונה הקתולית, והם שונאים את התלמוד המלא שקרים ומעורר שנאה לגוים. כדי לחזק את דבריו צוה פראנק לכמה מאנשיו להתנצר.
אנשי פרנק שנתפסו טענו כי הם נוצרים ושונאי יהודים, והעידו לטובת עלילת הדם. הם טענו כי כי מפני שהם שונאים את היהודים ומתעבים את מנהגיהם, מעלילים עליהם שהם מורדים במלכות.
דמבראווסקי רצה להשתמש בהם כדי לחזק את עלילת הדם שהייתה אז בעיר יאמפאלי. הוא פקד להוציא לחופשי את כל האסורים מכת פראנק, והרשה להם לגור בכל מקום. הפרנקיסטים הרימו ראש, והלשינו על היהודים. הם בקשו מדמבראווסקי שיגזור על היהודים שאינם מאמינים בפראנק שישלחו אח רבניהם לעיר קאמניץ להתוכח עם הפראנקיסטים, והציעו לפניהם את עקרי הדת אשר חיבר הפראנקיסט אלישע שור.

תשעה "אני מאמין":
א) שלא להאמין בה מבלי חקירה, ואת אשר יורנו שכולנו בו נאמין;
ב) התורה והנביאים מלאים סודות אשר רק עפ"י דרך הקבלה אפשר להבינם, וצריכין ללמוד בזוהר;
ג) שלא להאמין בתלמוד,שהוא מעקם אח הכתובים ומורה סכלות; מלמד לשנוא את כל העמים, ומתיר דם של אינו יהודי;
ד) להאמין שיש בורא לעולם;
ה) להאמין שהבורא יש לו שלושה פרצופים והעולם נברא ע"י שלושה אלקות;
ו) להאמין כי האל הוא בצורת אדם וגוף, אבל אינו עלול לפשעים ועונות;
ז) להאמין שירושלים וביהמ"ק לא יבנו עוד;
ח) להאמין שמשיח לא יבוא לגאל את ישראל רק יבא לכפר על עונותיהם;
ט) להאמין שהמשיח יהיה ה בעצמו.

עקרים האלה מצאו חן בעיני דמבראווסקי, והוא ציווה לתרגמם לעברית ולפולנית ולשלחם לאלפים בכל תפוצות ישראל. וגם צוה לאסוף את הרבנים מכל ערי המדינה לעיר קאמניץ להתוכח עם הפראנקים, ומי שלא יבא – יענש. אם כל הרבנים לא יבואו, יצוה לשרוף את התלמוד, כי שתיקותם כהודאה שדבר הפרנקיסטים אמת.

נצחון הפרנקיסטים ושריפת התלמוד
ביום האספה נבחרו הרבנים:
ר' מנחם מענדל מעיר סאטנוכ, ר' ליב ממעזיבוז ר' דובער מיאסלאוויטש ור' יוסף מקאמניץ.

מכת הפרנקיסטים באו שלושים איש ובראשם:
ליב קריסא מעיר נאדווארנא,
שלמה שור מעיר רוהאטין,
ונחמן מעיר בויסק.
אפיפיור קבע שמתנגדי התלמוד נצחו בוויכוח, ופקד שיש לשרוף את התלמוד. הוא קנס את היהודים לשלם לפרנקיסטים חמשת אלפים זהובים בעד טרחתם, וסכום כזה על היהודים לתת לתקון בית התפלה לקתולים בקאמניץ. כמו כן הזהיר את היהודים שלא לפגוע בפרנקיסטים לרעה.

יום מהומה ומבוכה ליהודים היה יום ערב ר"ח כסלו שנת תקי"ח (1758), ביום אשר שרפו ספרי הש"ס לאלפים בעיר קאמניץ, ונודע בשם "יום שרפת התורה", ובעוד אשר היהודים מרטו שער ראשם והתאבלו ויבכו על השרפה הזאת, יצאו הפרנקיסטים במחול ובשירים לנגדם. דמבראווסקי פקד על כל נשי הפרנקיסטים שעזבו את בעליהם מפאת חרם הרבנים, שיחזרו לבעליהם. כמה מהן שלא רצו לחזור שמו קץ לחייהן.
שכורי הנצחון היו הפראנקים. חודש ימים אח"כ מת דמבראווסקי פתאום, וכל העם האמין כי יד ה' הייתה בו, בגלל שריפת התלמוד.
הרבנים פנו שוב אל השופטים, תארו לפניהם את הרעה שהכת הזאת תביא. הפעם הצליחו: רבים מהפרנקיסטים נאסרו, אחרים נענשו כי גלחו חצי ראשם וזקנם לאות כי הם חצי יהודים וחצי נוצרים, ותהי חרב איש ברעהו. מורם ומדריכם אלישע שור נהרג במלחמה עם הקנאים. ובצר להם הודיעו לפראנק את אשר קרם וכי עזרתו נחוצה להם.

פראנק בא לפולין והחליט, כי הדרך למצוא חן בעיני שרי הממשלה והכמרים היא להתנצר. הם כתבו לראש הכמרים החדש לובינסקי, כי יקבלו עליהם את הנצרות אם ירשו להם להלחם ביהודים ולשוב ולהתוכח עם רבניהם. לובינסקי השיב כי בדיבורים לא יוכלו לקנות את לבבו. קודם יתנצרו, ואח"כ יבדוק מה יוכל לעשות לטובתם. הפרנקיסטים ידעו כי אם יצאו מכלל הדת, אין להם סיכוי לפעול בין היהודים. וכך היו הפראנקיסטים נרדפים משני הצדדים.

ושוב נהפך הגלגל לטובתם, כאשר התפטר ראש הכמר לובינסקי ותחתיו נתמנה מיקאלסקי שהיה אדוק ושונא ישראל.

עקרים אחרים ועוד ויכוחים
מנהיגי הכת, ליב קריסא ושלמה שור, שלחו מכתב בקשה למיקאלסקי כי יהיה להם לעזר, ואגב אורחא כתבו לו שבעה עקרי אמונתם, והם:
א) שכל דברי הנביאים על דבר ביאת המשיח כבר נתקיימו, וכי אין עוד לחכות לו;
ב) משיח הוא אלהים בצורת אדם;
ג) בעת ביאת המשיח נתבטלו דיני קרבן;
ד) כל איש מחויב לעבוד את המשיח;
ה) הצלב הוא חותמו של המשיח. ויש לו שלושה קרנות לאות האב האם והבן;
ו) מי שלא התנצר אינו יכול להשיג גדלות המשיח:
ז) התלמוד מצוה לשתות דם נוצרים, וכל המאמין בתלמוד מחויב לשתות דמם.

מיקאלסקי פקד שהיהודים יבחרו שלושה רבנים להתווכח עם הפרנקיסטים בעיר לבוב בחדש אב בשנה ההיא. באו ארבעים גדולי ישראל, והם בחרו למתוכחים את:
הרב ר' חיים הכהן רפאפורט מלבוב, והרב ר' בער מעיר יאסלעוויטש.

מצד הפרנקיסטים היו המתוכחים:
פראנק ושני מקורביו: ליב קריסא ושלמה שור.

שלושה ימים נמשכו הויכוחים, הפרנקיסטים דברו סרה באמונת ישראל. והיהודים לא יכלו להתקיף את הדת הנוצרית מפחד הכמרים. מובן שהפרנקיסטים נצחו את הרבנים.
הכמרים האיצו בפרנקיסטים לקבל את הדת הקתולית, ואלפים מהם התנצרו. בעיר לבוב לבדה עלה מספר הנוצרים החדשים ליותר מאלף משפחות.

הפרנקיסטים כנוצרים
הראשונים שבאו תחת כנפי דת הקתולית היו שני בני אלישע שור שנהרג. שלמה שור החליף את שמו ל-פראנציסקו וואלאווסקי, נתן שור נקרא מיכאל וואלאווסקי.
יעקב פראנק התנצר לבסוף בעיר ווארשא, המלך אוגוסט השלישי היה לו סנקד, וקרא שמו יוסף. אתו התנצרה אשתו חנה ובתו חוה. כל הכת קבלה את הדת הקתולית.

אחרי ההמרה פנו בבקשה כי יתנו להם לגור בנפרד מהיהודים. הדבר עורר חשד כי הם רוצים להיות בודדים כדי שיוכלו לחיות באמונת הפרנקיסטים, וכי הנצרות היא להם רק כסות עינים. הכמרים חששו שפראנק ייצור כת מיוחדת בנצרות, ושמרו את צעדיו.
ששה פרנקיסטים הודו כי המירו את דתם למראית עין, כדי שהממשלה תגן עליהם. בתגובה לכך נאסרו בחדש שבט שנת התק"ך (1760) פראנק ורבים מאנשיו, ונאשמו כי ביזו את הכנסיה הקתולית. המשפט נמשך שני חדשים, ופראנק ונביאיו נדונו למאסר במבצר בעיר טצ'נסטחוב לכל חייהם, וקריסא ושור ואחרים יעבדו שם עבודת פרך כל ימיהם.

לפי חוקי המדינה יכלו לשפוט את פראנק למוות. אבל ענשו הוקל כי המלך היה סנדקו בעת התנצרו. אנשי הכת התפזרו והגיע לפת לחם, ונרדפו על ידי היהודים והנוצרים גם יחד.
כדי לנקום ביהודים, העלילו עלילת דם. בעיר ואילאוויטש הלבישו אשה מנשיהם בבגדי כאשר לבשה אשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי היא אשת הרב, וראתה אותו בחברת בעלי בתים שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי בתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמישה ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו.

הצלחת פראנק וסופו
הפרנקיסטים החלו להתיישב בטצ'נסטחוב, מקום שישב שם רבם במאסר 13 שנים. במשך הזמן רבו מאמיניו, והם שיחדו את שרי הממשלה לתת לו רשות לגור בעיר, אך לא לצאת משם. שוב הצליח פרנק לסחוף אחריו רבים. הוא שמע כי מלך רוסיה עומד לצאת למלחמה על פולין. הוא שלח שלושה מאנשי סודו לווארשא לשר הצבא הרוסי, והם מסרו כי הם שליחים מאיש שכל עם ישראל מציית לו, וכי מלכות פולין נתנה אותו בבית הסוהר. אם רוסיה תבוא לעזרתו, יקבלו עשרים אלף יהודים את הדת הפראוואסלאווית.
שר הצבא האמין להם, ונתן מכתב לשר הצבא במוסקבה שיבוא לעזרת פראנק וסיעתו. אולם כאשר הגיע הדבר לאזני פרנסי ישראל במוסקבה, שלחו לפטרבורג את ברוך מארץ יון (נולד בעיר קאנסטנטין-ישן בפלך וואהלין ומת בשנת 1775), והוא הפר עצת פראנק. הוא דיווח כי פראנק הוא נוכל ורמאי ומורד במלכות, וכי המרת דתו לפראוואסלאווית איננו שווה מאומה, כי זו פעם החמשית שהוא ממיר את דתו: יהודי, שבתאי, מוסלמי, קתולי, ועכשיו פרובוסלאבי.
בשנת 1772 לכד שר צבא סובאראוו את העיר טצ'נסטחוב. פראנק היה לו למרגל, עד כי שוחרר ממאסרו, עזב את העיר ועבר בארצות שונות.

הפרנקיסטים היו נפוצים אז בכל ארץ ביהם, ובאו לפראג. הרב ר' יחזקאל לנדא החרימם והרחיקם משם. פראנק אסף כסף רב בדרכו, ולבסוף התישב בעיר ברין בירת מעהרין, והפרנקיסטים היו עולים לרגל לראותו כראות פני המשיח. כל אחד הביא לו מנחה, והוא התעשר מאוד.
פראנק דאג לבתו היפיפיה חוה, פרסם כי רוח הקודש שורה עליה יותר מאשר עליו, וקרא את שמה "אמונה". 14 משרתות לבושות בגדי מלכות היו לה, ויפיה משך לב רבים, ובהם הנסיך לובאמירסקי.
בשנת 1782 בא פראנק לווינה בלוית בתו "אמונה" ומאות אנשים רצו להסתפח לאמונתו. היראים השתדלו להרחיקם מווינה, והצליחו לשכנע את השלטונות כי העושר שעשה פראנק הוא בדרכי ערמה, וכי הנערים גונבים מהוריהם להביא לו כסף "פדיון למלך המשיח".
פראנק נצטווה לעזוב את מדינת אוסטריה. הוא נסע לאשכנז, קנה את ארמון הנסיך וויזענבורג בירשטיין, ליד העיר אופנבך, וקרא את שמו "ברון פון אופנבך". אלפים מאנשי בריתו שרתו לפניו. הוא בנה מסגד אצל נהר מיין אליו באו פראנק ואנשיו להתפלל כמה פעמים בשנה, כשהוא לובש בגדי כהן גדול עם אורים ותומים.
כאשר ראה כי מלאו ימיו, שלח להודיע לכל המאמינים בו שיבואו לקבל ברכה מאתו לפני מותו. המונים המונים נהרו אליו. אחדים נתנו את כל רכושם בעד ברכת הפרידה.
ביום 10 בדצמבר 1782 מת יעקב פראנק ונקבר בעיר אופנבך בבית הקברות הנוצרי.
אחרי מותו לקחה בתו "אמונה" את רסן השלטון, אבל אחרי שלוש שנים נעלמה. יש אומרים כי מתה ויש אומרים כי ברחה מהארמון ולא נודע מקומה.
כך תמה כת הפראנקים.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
שריפת התלמוד בקאמניץ פודלוצק על ידי הפרנקיסטים / אברהם יערי



הערות לערך:
שם המעיר: יניב
הערה: שנת מותו שגויה. הוא מת ב-1790 או 91 - ודאי לא ב-82.

שם המעיר: מנחם
הערה: בנוגע לויכוח בלבוב שהתקיים בשנת ה'תקי"ט: אינך מזכיר אודות הבעש"ט שהתווכח שם וניצח. מכתבים שנמצאו בגניזה החרסונית מאמתים זאת. ואף נמצא שם שהכריזו על כ"ו בתמוז כיום חג על הניצחון.
מקור ההערה: הגניזה החרסונית, למען ידעו(מאת ז. רודרמן)

שם המעיר: נפתלי מן
הערה: פרנק מת בג' בטבת ה'תקנ"א (10 בדצמבר 1790) באופנבך. את מקומו בהנהגת הכת תפסה בתו חוה, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.
מקור ההערה: ויקיפדיה

שם המעיר: עדו ישראלי
הערה: שבתאי צבי נפטר בשנת 1676 וממילא לא שייך לומר שיעקב פרנק נולד 40 שנה אחר פטירתו.
מקור ההערה: ויקיפדיה

שם המעיר: ד"ר ד. בן-מנחם
הערה: הההסטוריון והסופר א ש שטיין כתב מונוגרפיה הסטורית מרתקת מפורטת על כת פראנק: "והאש השאירה אפר" ובעזבונו נמצא מחזה על הכת ובתו אווה (ראו בפרוייקט בן יהודה)
מקור ההערה: מחקר

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן