לדף ראשי




הרב מיכאל דוב ויסמנדל [להלן וי'] נולד בדברצן שבהונגריה בד' במרחשון תרס"ד (1903) לאביו ר' יוסף. בהיותו ילד עברה המשפחה לגור לעיר טירנוי. וי' למד תחילה בחדר המקומי בטירנוי. לאחר שגדל למד בישיבה של רבי דוד וסלי בעיר הסמוכה סרד. זמן מה למד בישיבתו של מהרי"ץ דושינסקי בגאלאנטא. עיקר לימודו היה אצל רבי שמואל דוד אונגר, רבה של טירנוי.
בשנת תרצ"א עבר הרב אונגר לנייטרא, ועמו גם תלמידו הנאמן וי' ווי'.

וי' התמחה בפענוח כתבי יד, ובבדיקת הנוסח של ספרים מודפסים. שלוש פעמים ביקר באוקספורד ועבד בספריית בודליאן. באוקספורד אסף תשובות שלא פורסמו ושינויי גרסאות וביקש לפרסמן.
הכין לדפוס מהדורה חדשה של הספר "קקיון דיונה". בפחות משנה עבר על כל חמש עשרה המסכתות המופיעות בספר. הספר הודפס בתוספת מבוא, תולדות המחבר, הערות והגהות. בסוף הספר הוסיף הערות לשולחן ערוך אבן העזר מתוך כתב יד שמצא באוקספורד.

בי"ד בשבט תרצ"ז נשא לאשה את ברכה רחל, בתו של רבו רש"ד אונגר. היה פעיל בישיבה ויד ימינו של חותנו. נלווה לחותנו בנסיעותיו, ונסע עמו לארץ ישראל בשנת תרצ"ה. בשובו מארץ ישראל סיפר בהתרגשות חוויותיו בארץ. הוא גם נלווה אל חותנו רש"ד אונגר בעת שנסע לכנסיה הגדולה של אגודת ישראל.

בימי המלחמה והשואה
בשנת 1938 עם כיבושה של אוסטריה ע"י הגרמנים, נשדדו וגורשו תחילה יהודי בורגנלנד לוינה ונשארו שם בחוסר כל. וי' סיכן את חייו, בא לוינה על מנת לטכס כיצד לסייע למגורשים. בהמשך מסע הרדיפות ריכזו הגרמנים כ- 60 רבנים, שברובם היו מבורגנלנד, העלום על אנייה ששטה לעבר צ'כוסלובקיה. האנייה טולטלה ממקום למקום כי הצ'כוסלובקים לא נתנו להם להיכנס לארצם, והאוסטרים לא הסכימו לקבלם בחזרה. וי' טס לאנגליה, הצליח להתקבל אצל הארכיבישוף מקנטרבורי ובמיניסטריון החוץ. הוא הסביר את המתרחש לקבוצה זו, וכתוצאה מהשתדלותו קיבלה קבוצת הרבנים רשיון הגירה לאנגליה.

לאחר הסכמי מינכן (30.9.1938) ולאחר החלטת וינה (2.11.1938) סופחו שטחים אחדים מסלובקיה להונגריה. מספר ניכר של יהודים שגרו באזור זה נחשבו למחוסרי אזרחות וגורשו ע"י ההונגרים לשטח ההפקר בין הונגריה לסלובקיה. במברק מיום 23 לנובמבר פנה וי' אל מזכיר המדינה הבריטי סמואל הור, ולארכיבישוף מקנטרבורי וביקש את התערבותם לטובת המגורשים, במבדק זה שנשלח מנייטרא נאמר :

"שלטונות הונגריה מגרשים בחמשת הימים אלפי יהודים באכזריות רבה, בגשם ובחשכה לשטח ההפקר שלאורך גבולות סלובקיה, במצוקתנו הרבה אני מתחנן בפני הוד מעלתו להתערב בעניין".

הארכיבישוף העביר את המברק באותו יום למשרד החוץ, והעיר שפגש בעבר את וי' וראוי לתת בו אמון. משרד החוץ הגיב למחרת היום בשלילה ויעץ להתעלם מן המברק, "כי הנושא אינו נוגע להסכמי מינכן".

"קבוצת העבודה"
בשנים תש"ב-תש"ד (1942 – 1944) היה פעיל בועד ההצלה בפרשבורג (ברטיסלבה). הועד כינה את עצמו "קבוצת עבודה". הם מינו את גיזי פליישמן (ע"ע) כיושבת ראש הקבוצה, ווי' היה מפעיליה הבולטים. בין ראשי הועד נמנו גם הרב פרידר, ד"ר סיבור קובאץ, המהנדס אונדרי שטיינר, ד"ר אוסקר נוימן ואחרים.

בפברואר 1942 נדרשו היהודים שנולדו בשנים 1897 - 1926 להירשם במשטרה לשם קביעת "כושר עבודתם". וי' יעץ לבחורי הישיבה שלא ירשמו, כי אז יהיה קל יותר להימלט. הוא דרש מיהודים שיכינו לעצמם מקומות מסתור להיחבא בשעת הצורך.

במרץ 1942 החלו הגירושים מסלובקיה לאזורי לובלין שבפולין, משם הועברו לאושויץ. לאחר שגורשו כ- 58,000 יהודים, הצליח וי' באמצעות קארל הוכברגר, (יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים וסופו שהוצא להורג על ידי הפרטיזנים) לשחד את קצין ה-ס.ס. ויסליצני שהיה ממונה על גירושם של יהודי סלובקיה. תמורת 50,000 דולר נעצרו הגירושים לשנתיים. במקביל התנהל משא ומתן להצלת שאר יהודי אירופה. תכנית זו נודעה בשם "תכנית אירופה".

באחת מנסיעותיו ברכבת נפל מכיסו של וי' עתון שווייצרי "נייע צוריכער צייטונג" שבו היתה כתבה על המתת רבבות יהודים בגזים על ידי הגרמנים. וי' נעצר והאשימוהו כמפיץ תעמולה עוינת נגד הגרמנים. תמורת שוחד הצליח להשתחרר ממעצרו.

עקב עבודתו המאומצת חש כאב חזק בחזהו. רופא קבע שעליו להתאשפז בשל התקף לב, ולנוח זמן ממושך. לאחר יומיים נודע לו שעומדים לחסל מושב זקנים יהודי באחת הערים, הוא קם ממיטת חוליו ונסע להצילם מסכנת גירוש.

החלו להגיע מכתבים קורעי לב מיהודי סלובקיה שגורשו לאזורי לובלין בפולין. המגורשים תיארו את הסבל העובר עליהם: הוצאות להורג, מחלות. קור ורעב. הם הודיעו שתמורת חפצי ערך אפשר לקנות אצל האוכלוסייה הפולנית מצרכי מזון בסיסיים. וי', וחברי ועד ההצלה רכשו חפצי ערך, ובאמצעות שליחים שבחלקם היו חיילים גרמנים הועברו החפצים ומכתבים לאזורי לובלין.

בשנת תש"ג נעצר שליח גרמני כשבידו רשימה ששלח וי' למחנה לובלין ובה רשם כיצד לחלק את חפצי הערך. בעקבותיו נעצר גם וי' ונלקח לחקירה ממושכת אל קוקולה, פקיד במיניסטריון הכספים.

וי' סיפר לחוקריו שמענים וממיתים זקנים נשים וטף בקור וברעב, והוא רצה לעזור להם מבחינה אנושית. כאשר שמע קוקולה את תיאורי הזוועות נתרכך גם לב האבן שלו עד שעיניו זלגו דמעות: "הלא גם לי יש ילדים".
וי' ביקש דרך להודיע לאנשי ועד ההצלה במה הודה בחקירתו, כדי למנוע סתירות במקרה שמישהו נוסף יעצר. בהושענא רבה הודיע לחוקריו שהוא מסרב לאכול עד שיותר לו ללכת לסוכה לקדש על היין. מבוקשו ניתן לו, ושני שוטרים הובילוהו לסוכה בפרשבורג. תוך כדי העמדת פנים של אמירת קידוש הודיע בלשון קודש מה מסר לחוקריו. לאחר שהוחזר למעצר היו לו שיחות נוספות עם קוקולה, והלה התיר לשלוח חבילות למגורשים באיזור לובלין, עד שהועברו למחנות ההשמדה.

בסתיו 1944 פרץ בסלובקיה מרד הפרטיזנים. בעקבותיו החליטו הגרמנים לשים קץ ליהודי סלובקיה וחידשו את הגירושים. וי', אשתו וחמשת ילדיו נעצרו בנייטרא ביום ה' י"א באלול תש"ד (7 לספטמבר 1944). יחד עם שאר בני הקהילה הועברו למחנה בעיר סרד שבסלובקיה. ממחנה זה שולחו הטרנספורטים לאושויץ. על גירוש היהודים פקד קצין ה-ס.ס. האכזר ברונר. אייכמן מנע מויסליצני, שהיה קודם לכן הממונה על יהודי סלובקיה, לשוב לסלובקיה.

במחנה סרד סיכן את עצמו וי', ונכנס למשא ומתן עם מפקד המחנה ברונר. הוא ניסה להסביר שהמלחמה עומדת להסתיים ותוצאות המלחמה ברורות. הציע לו שיכין לעצמו אליבי לקראת סוף המלחמה על ידי מניעת גירוש יהודי סלובקיה. הוא גם הבטיח לו כסף רב בשווייץ. פעמים אחדות התלהטו הדיונים, ווי' הכה בהתרגשות באגרופו על השולחן. לבסוף החליט ברונר לשלוח את וי' ובני משפחתו לאושויץ. לפני שהועלה על הרכבת ציוה לצלמו בעשרים ושתים צורות, להבטיח שאם ימלט יצליחו לעצרו. כאשר גורש לאושויץ שלח ברונר הוראות מיוחדות כיצד לטפל בו.

לפני עלותו לרכבת שעמדה לצאת לאושויץ יעץ וי' לנסר את דלתות הרכבת ולקפוץ מתוכה. הוא לקח עמו משורית בתוך ככר לחם. הוא האמין שמפרשבורג יוכל להזעיק את יהדות העולם בדבר הפורענויות שהתחדשו בסלובקיה.

בחשכת הלילה ניסר וי' את ידית הקרון וקפץ מהרכבת הנוסעת. אשתו וילדיו נותרו ברכבת. הוא הצליח להגיע לבונקר בפרשבורג. כשנודע לברונר שוי' נמלט מתוך הרכבת, קבע פרס על ראשו. הידיעה על בריחתו של וי' הגיע ליהודים בסרד ועוררה בהם תקווה. הוא בכה בלי הרף על שלא עלה בידו להושיע לכלל ישראל, ועל בני משפחתו שנשארו ברכבת לאושויץ.

לעזרתו של וי' בבונקר בא פונק, יהודי ששרת כקצין במלחמת העולם הראשונה. פונק התחפש לגוי, נשא ניירות מזויפים והתהלך חפשי בפרשבורג. סחר במטבע זר והיו לו קשרים עם גרמנים ודיפלומטים. פונק קישר בין וי' לעולם החיצוני.

בעקבות פעילותו של ד"ר קסטנר הסכימו הגרמנים, שאנשי הבונקר ובהם וי' יועברו במכונית משא לשווייץ. מכונית המשא עברה מסלובקיה לאוסטריה ואספה מספר יהודים ממחנות שונים. ארבעה ימים לפני שחרור פרשבורג על ידי הרוסים יצאה המכונית לשווייץ והגיעה לשם בשלום.

פעולות ההצלה וניסיונות ההצלה
פעולות ההצלה היו אלה:
א. תמורת שוחד של 50,000 דולר הסכים ויסליצני להפסיק את משלוח יהודי סלובקיה לאושויץ. הייתה זו הפסקה לשנתיים תמימות. חוקרי השואה אינם יודעים להסביר הפסקה זו. ניסו להסביר זאת בצרכים פנימיים של הגרמנים, ולא כתוצאה של מתן השוחד, אבל הדברים עמומים, ויתכן בהחלט שהשוחד הזה גרם או לפחות סייע להפסקת הגירוש.
ב. לאחר שהפעולה הראשונה הצליחה, ניהלו וי' וקבוצת העבודה מגעים עם ויסליצני, במטרה להפסיק את ההשמדה בכל אירופה. לתכנית זו קראו "תכנית אירופה" או "התכנית הגדולה". דובר בה על שוחד של 2 מיליון דולר. צריך היה לתת מקדמה בסך 200,000 דולר, אבל הסכום לא הגיע. התוכנית כשלה, ועל כך זעם וי' בספרו "מן המצר".
ג. כאשר כבשו הנאצים את הונגריה והחלו בהכנות לשילוח היהודים לאושויץ, כתב וי' מכתבי אזעקה לקהילה בהונגריה, הזהיר מפני מעבר למחנות ריכוז, הזהיר מפני רישום היהודים אצל הרשויות, אבל גם בספרו הוא חש שאין סיכוי להתנגדות כזאת.
ד. וי' עקב אחרי שליחותו של יואל ברנד מטעם אייכמן ["סחורה תחת דם"], וטען כי השליחות נכשלה מפני שברנד לא היה מתאים לשליחות דיפלומטית, ובגלל הפומביות שניתנה לשליחות במקום לעסוק בפוליטיקה חשאית.
פרשת השליחות של יואל ברנד
קטע מתוך הספר "מן המצר" בנושא זה

וי' שלח בידי ויסליצני מכתב לקהילה בבודפסט, בה דיווח על המשא ומתן עם ויסליצני שגרם להפסקת גירוש יהודי סלובקיה תמורת שוחד. המכתב נשלח לשלושה נציגי הזרמים של יהודי הונגריה: הנאולוגים, האורתודוקסים (פרוידיגר) והציונים (כהן). ['מן המיצר' עמוד קיג]. יש לציין שהמשא ומתן עם ויסליצני, ובעקבות זאת עם אייכמן, נוצר בעקבות מכתב זה. קסטנר, שניהל את המשא ומתן מטעם הקהילה בבודפסט, לא היה ממכותבי המכתב, והוא שמע עליו מפי הרב פרוידיגר בעת שזה דיווח על כך לועד הקהילה. קסטנר יזם בלא אישור הועד בבודפסט את המגע עם אייכמן, נלכד ברשתו, והסוף ידוע. ע"ע קסטנר.

וי' נגד המוסדות הציוניים
את תיאור פעולות ההצלה ומסמכים רבים הנוגעים לפעולות קבוצת העבודה ריכז הרב וי' אחרי המלחמה בספר "מן המצר". ספר זה הוא כתב האשמה חמור נגד הסוכנות, הג'וינט וההנהגה הציונית שהתעלמו מקריאתו לספק כסף על מנת לשחד את הנאצים ולהציל יהודים.
"תכנית אירופה" הייתה אמורה להפסיק את רצח היהודים מכל אירופה. תמורה 2 מליון דולר, ומקדמה של 200,000 דולר הבטיח ויסצילני להפסיק את המשלוחים. הכסף לא הגיע, ועל כך כתב וי' דברים קשים.
חקר השואה התעלם מספר זה מחד, וניסה להמעיט ממהימנותו מאידך. באנציקלופדיה של השואה, בערך וי', הוזכר הספר בהקשר כזה:

במאונט קיסקו.. הקים ו' מחדש את ישיבת ניטרא וגם חיבר 'קול קורא' מלא שטנה נגד הציונות ונגד הקמתה של מדינה יהודית 'עד שיהי רצון השם יתברך בכך וישלח להם המשיח'. יורשיו הוציאו את משנתו בספר 'מן המצר'.

אחד הדברים הקשים שוי' מטיח במוסדות הלאומיים הוא שני מכתבים שהביא שליח משוויץ. האחד מסאלי מאיר, נציג הג'וינט בשוויץ, בתשובה לבקשה להעביר כסף כדי לשחד את הנאצים ולעצור את ההשמדה באירופה כולה. סאלי מאיר, הודיע שהדרישות לכסף מוגזמות, וכן שלפי חוקי ארצות הברית אסור להעביר כסף למדינות הציר. המכתב השני היה מכוון, "לאחוזת מרעיו של שוואלב בפרסבורג". נתן שוואלב היה הממונה מטעם ההסתדרות הציונית בשוויץ, והמכתב היה מכוון לשליחים בפרסבורג. להלן המכתב (מן המצר, עמוד צב)

מאחר שמזדמן שליח הוא כותב להחבריא שעליהם לזכור תמיד, את הדבר היותר נחוץ שהוא העיקר שצריך שיהיה נגד פנינו תמיד, שסוף כל סוף ממלכות הברית ינצחו. ואחר הנצחון יחלקו את העולם מחדש בין העמים, כמו שעשו בסוף המלחמה הראשונה. ואז פתחו לפנינו את הדרך למען צעד הראשון – ועתה ככלות המלחמה עלינו לעשות הכל שארץ ישראל תתהוה למדינת ישראל, וכבר נעשו צעדים חשובים בדבר הזה. ועל הזעק הבא מארצנו, צריכים אנו לדעת כי כל העמים בני ממלכות הברית שופכים דם לרוב, ואם אנו לא נביא קרבות במה אפוא נקנה את הזכות לגשת אל השלחן בשעה שיעשו את החלוקה של העמים והארצות אחר המלחמה, ואם כן שטות ואפילו חוצפה הוא מצדנו לשאול מאת הגויים ששופכים את דמם, שהם יתנו רשות להביא את כספם למדינת אויבם, להגן על הדם שלנו - - כי רק בדם תהיה לנו הארץ. זהו מה שנוגע להכלל - ומה שנוגע אליכם בני החבורה, אתם טיילו, ולמען זה אני מזמין לכם כסף בדרך שחור על ידי שליח זה.

המונח "אתם טיילו" המופיע במכתב, פירושו בז'רגון של השליחים בריחה. לפי מכתב זה הורו נציגי הארגונים הציוניים להפקיר את המוני היהודים, כדי שלבסוף תהיה לנו מדינה, ואילו השליחים ימלטו את נפשם. מסכם הרב וי' את המכתב:

"אתם בני החבורה, החמש עשרה או עשרים חברים, טיילו חוץ לארץ סלאוואקיא והצילו את נפשותיכם, ובדם של השארית – בדם כל האנשים והנשים והזקנים ועוללים ויונקי שדים תהיה הארץ לנו – ואם כן, למען הציל את נפשם, פשע הוא להכניס כסף למדינת האויב – אבל לטייל אתכם אהובים ידידים, ולהציל נפשותיכם, הריני מזמן לכם כסף בדרך שחור" (מן המצר צג)

האשמה זו, מטבע הדברים, עוררה סערה רבה.

ההתמודדות עם דברים אלה אפשרית בכמה דרכים: אפשר להציג את וי' כשקרן; אפשר להמעיט בערכו של נתן שוואלב, ובכך להציג את המכתב כמסמך חסר חשיבות; אפשר, להפך, להציג את נתן שוואלב כאדם שמסר נפשו להצלה, ובכך להפוך לאל את האפשרות ששלח מכתב כזה; אפשר לנסות ולהסביר הסבר פסיכולוגי כיצד איש אמת כותב דבר שלא היה ולא נברא, ואפשר גם להציג את וי' כדובר אמת, אבל לטעון שהמכתב הוא המצאה של אחרים.

למרבה האירוניה, הויכוח עם וי' נקט כמעט בכל הדרכים האלה.

מדוע אין לתת אימון בויסמנדל?
אי אפשר לטעון שהרב וי' היה שקרן. בזאת מודים אף מבקריו. באואר כותב: "מן הסתם בשל מבנה אישיותו לא היה מסוגל לשקר" (יהודים למכירה, יד ושם תשס"ב, 134).
צריך למצוא דרכים אחרות כדי לערער את טענותיו. הנה הן:

א. שוולב אינו מייצג את הציונות העולמית. שוולב היה בשוויץ במקרה, היה צעיר בעל השקפת עולם צרה, רק אחרי המלחמה הוכר למפרע כנציג החלוץ. הוא לא היה נציג הציונות העולמית, כפי שתיאר אותו וי'. (באואר, יהודים למכירה, 107 ואילך).
ב. שוולב, "שהחשאיות טבועה בדמו, והוא שומר בקנאות על שבועתו למסייעיו" היה "אחד מגדולי המצילים בתקופת השואה, אם לא הגדול שבהם" (שבתאי טבת, השנים הנעלמות, תל אביב 1999, עמוד 225). שוואלב וחבריו מנעו "על ידי השהיה ודחייה – את שילוחם של רבים מיהודי הונגריה לאושוויץ" (שם, 229). אם כך, כיצד כתב את המכתב החמור כל כך? התשובה: "לא היה ולא נברא" (עמוד 237).
שתי תשובות אלה מוליכות למסקנה שהמכתב שוי' מדבר עליו לא היה. (זה גם שם הפרק בספרו של טבת: "וייסמנדל – מכתב שלא היה").
אכן, זוהי המסקנה של שני החוקרים:
1. טבת כותב: "[בספר] מן המצר מכתב שוייסמדל הודה שלא היה בידו ושהוא מצטטו מן הזיכרון". (טבת 236). הוא גם "הודה שלא ידע מה פירושן של 'אתם טיילו'".
2. באואר: (יהודים למכירה, 107 ואילך) למרות שוי' צירף שפע תיעוד למרבית הסיפורים שלו, את שני המכתבים האלה ציטט מהזיכרון. עד היום לא נמצאו המכתבים ולא עותקיהם.

מדוע לא הביא וי' את צילום המכתב בספרו? על כך עונה וי' עצמו:

"מובן כי אין המכתבים האלה בידי, כי שמה נשארו ונאבדו עם כל מה שנאבד שם. אבל מאחר שבאו [המכתבים] לביתו של ר' בנימין שלמה נ"י, והרבה אנשים היו שם אשר קצתם חיים היום – זוכרים הם היטב את כל מה שראו ושמעו באותה שעה מכעס וצעק על אשר ראו עיני ועיניהם כתוב במכתבים הללו המבהילים" (מן המצר צג).

ועכשיו יש לערער את אמינותו של וי', למרות שהוא אדם ישר. לשם כך יש לגייס את תורות הזיכרון והשכחה, ואת הפסיכולוגיה. הנה, כך נראים הדברים:
מסביר יהודה באואר (יהודים למכירה? 133-134):

"מרבית ההסטוריונים שעסקו עד היום בפרשייה זאת [כשלון תכנית אירופה], ובהם אני עצמי נפלו למלכודת והאמינו לדברי וי'" (ההדגשה שלי, י.א.).

הסיבות לערעור אמינותו של וי' הם בין השאר אלה:
יש חוסר התאמה בין כמות הכסף שמדווח עליה וי' - 50,000 – לבין הסכום שדיווח עליו ויסליצני [בעדותו כפושע מלחמה אחרי המלחמה] – הוא נקב בסכום של 20,000! סתירה בין דבריו של וי' לדבריו של פושע מלחמה שאף הוצא להורג הם "בעיה" לפי באואר. באואר מתעלם מן העובדה שוי' עצמו מתייחס לסתירה זו בספר מן המצר, וקובע שויסצילני שיקר (מן המצר עמוד רכד הערה א).
סיבה שניה לחוסר האמינות של הספר "מן המצר": "את הספר ערכו אחיו ותלמידיו לאחר מותו, ואי אפשר לדעת מה חלקו של וי' בכתוב ומה הוסיפו או שינו יורשיו הקנאים". (ההדגשה שלי, י.א.). באואר מתעלם מדברי העורכים המצהירים שלא שינו דבר מן הכתבים שקבלו והדפיסום במדויק.
סיבה שלישית, פסיכולוגית: "וייסמדל עצמו היה אדם מר נפש שאיבד את רעייתו ואת ילדיו באושוויץ ומצא פורקן לזעמו בהאשמות שהטיח כלפי אלה שחלקו עליו במישור האידיאולוגי".

טבת מסביר את העובדה שוי' המציא מכתב שלא היה בניתוח פסיכולוגי עמוק עוד יותר:
המשפט "עוללים יונקי שדים" חוזר לרוב במן המצר. טבת רואה במשפט זה, שהוא משפט שגור בכל ספרות הקינות ואין בו שום חידוש בכתיבתו של וי' – זיכרון ל"מראה הבלתי פוסק של האם והעוללים ברכת באושוויץ". טבת חישב ומצא כי ילדיו של וי' שהיו עמו ברכבת היו עוללים ויונקים, והמראה של "האם והעוללים שבזרועותיה לא סר ולא היה יכול לסור, מנגד עיניו". כמפלט לתחושת האשם שבלבו התחזקה האמונה שאלמלא הציונות הייתה 'תוכנית אירופה' מצילה גם את אשתו ועולליהם.

"יתכן אפוא, שחיפוש צדקתו הוא שהכתיב לו את המכתב הדמיוני שייחס לשוואלב, והמוכיח כביכול שהציונות חתרה להשיג מדינה בדם כל האנשים ונשים והזקנים ועוללים יונקי שדים" (טבת, 240-241).

טבת ממשיך בניתוח הפסיכולוגי. "היום ידוע" שהשילוח הופסק משיקולים ארגוניים. ויסמנדל לא ידע זאת, וגם אילו ידע היה דוחה מסקנות אלה.

"שאם לא כן היה עליו להפנות עורף למסורתו ולאמונתו ולהניף אגרוף כלפי שמים. כדבר הזה לא יכול להעלות בדעתו, וממילא את השאלה המתמדת מדוע נדונו תינוקותיו לתאי גאזים ולכבשנים היה עליו לבקש מידי אדם, לא מאלוהיו. המענה לא איחר לבוא, הג'וינט והציונים, אבל בעיקר הציונים והמדינה המטרפת את דעתם הם שגרמו לשואה. כך הפך את פניו כלפי שוואלב, ... עשאו לסמל ציוני וייחס לו מכתב שלא היה ולא נברא". (טבת, 241)

הנה כי כן, הצליחו בניתוח פסיכולוגי להסביר כיצד איש אמת ממציא מכתב, מאשים אדם שאין לו קשר לנושא, וכותב כתב האשמה כל כך חמור.

באואר עונה לטענה כי 200,000 דולר בשביל "תכנית אירופה" היו יכולים לעכב את ההשמדה:

"המדהים הוא כיצד מנהיגיה הנבונים כל כך של יהדות סלובקיה, ובראשם וי', האמינו בו [בויסליצני] ובטחו בו יותר משבטחו בעמיתיהם שמחוץ לאימפריה הנאצית. וי' לא בטח לא בשוולב [נציג ארגון החלוץ מארץ ישראל] ולא במאייר [נציג הג'וינט בשוויץ], אך בטח בנאצי. הוא היה משוכנע שהמשא ומתן נכשל משום שיהודים לא היו מסוגלים לשלם סכום של 200,000 דולרים... למען ההגינות עלי להוסיף שגם גיזי פליישמן [נציגת הציונים בסלובקיה] היתה משוכנעת, כפי שעולה ממכתביה, שאילו בין מרס או מאי ובין יוני 1943 אכן עמדו לרשות קבוצת העבודה 200,000 הדולרים, הייתה הקבוצה משאירה את רישומה על הנאצים עד שהיו שוקלים בכובד ראש את תכנית אירופה". (יהודים למכירה? 136-137).

ניתן לשאול שאלה זו על באואר עצמו: מדהים הוא כיצד חוקר מעמיק של השואה מאמין בויסליצני ומקבל את גרסתו לגבי כמות הכסף שקיבל, ולא בוי'.

לאחר המלחמה
לאחר המלחמה שכב וי' בבית חולים בשוויץ לאחר התקף לב. זוועות המלחמה והייאוש כרסמו בבריאות נפשו וגופו.
בשנת תש"ו (1946) יצא וי' משוויץ לארה"ב, שם הקים מחדש את ישיבת נייטרא ליד סמרויל.
וי' היה מתהלך בחדרי הישיבה כשפניו מביעות יגון ואבל ועיניו זולגות דמעות. הוא חי את החורבן בכל עת.

וי' אסף חומר תעודתי על מאורעות החורבן. הוא האשים את הסוכנות היהודית, את הג'וינט ואת הקונגרס היהודי העולמי שהתעלמו מקריאותיו להושיט עזרה כספית להצלת שארית ישראל.

בעת הקמתה של מדינת ישראל בשנת תש"ח נסע לוושינגטון להביע את התנגדותו. הוא אף הוציא קול קורא בו פרסם את השקפותיו בעניין זה. הוא לא נתן אמון במערכת המשפט במדינת ישראל, וסרב לבקשת שמואל תמיד להעיד במשפט קסטנר.
בשנות חייו האחרונות סבל ממחלת לב ושכב רבות בבית החולים. ברגע שהתאושש ממחלתו שב לעבודתו המאומצת. הוא לא ידע מנוחה מהי.
בערב שבת, ו' כסלו תשי"ח (29.11.1957) נפטר.

אתר האינטרנט "ויסמנדל"



הערות לערך:
שם המעיר: אריה הנדלר
הערה: בתיאור טענותיו של הרב ויסמנדל ודברי המערערים עליו, הושמט פרט אחד שיהודה באואר מעלה, והייתי שמח לדעת את התגובה בקשר אליו. הפרט הוא העובדה שהשילוחים מסלובקיה נמשכו לאחר שהרב ויסמנדל העביר כבר את הכסף לויסליצני. בעמ' 109 של ספרו יהודים למכירה? כותב באואר כי למרות שהכסף הועבר מיד לאחר יום הכיפורים בספטמבר 42, הרי שיצאו עוד שני מישלוחים לאושוויץ האחד ב23 לספטמבר 42 והשני ב20 לאוקטובר 42. האם אין בטענה זו כדי להוכיח כי לא השוחד הוא שגרם להפסקת השילוחים אלא גורמים מנהלתיים של הגרמנים?
תודה על התשובה:
תשובה:
יום כיפור בשנת 42 היה ב- 21 בספטמבר. אם הכסף ניתן אחרי יום כיפור, ספק אם היה אפשר לעצור את הרכבת. אשר למשלוח השני, אי אפשר לצפות להפסקה מיידית. בהחלט יתכן שהשוחד הפסיק את המשלוחים, אם כי שלחו עוד משלוח אחד. עובדה היא שאין הסבר מניח את הדעת להפסקת המשלוחים מסלובקיה.

מקור ההערה: יהודים למכירה? יהודה באואר

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן