לדף ראשי





השבט "בית ישראל"
מעבר לנהרי כוש, בלבה של ארץ חבש, בהרי סמין ובמחוזות הסובבים את ימת טנה, ישב שבט שחום עור שקרא לעצמו "בית ישראל". השבט שמר באדיקות את כל המצוות שהכיר מתורת משה, ציפה לביאת המשיח וקווה לזכות לגאולה בתוך כלל ישראל בארץ הקודש.

פעם היה זה עם רב ועצום; בתחילת המאה העשרים נשארו לפליטה כמה רבבות, בין 30,000 ל- 50,000 נפש. החבשים קוראים להם "פלשים", כלומר זרים או מהגרים. אך שם זה, בו נשמעת נימה של בוז, אינו הולם את המציאות ההיסטורית. הפלשים אינם זרים מקרוב באו. מבחינה אנתרופולוגית ולפי לשונם הקדומה, הם שייכים למשפחת שבטי אגאו, כלומר לאוכלוסייה החמית המקורית של הארץ, שקדמה לכובשים השמיים מדרום-ערב שיסדו את ממלכת אקסום ונתנו לארץ את שמם ואת שפתם.

גם מבחינת האמונה יש לציין כי היהדות קדמה בחבש לנצרות במאות שנים. כאשר בית המלוכה באקסום התנצר במאה ה- 4 ורצה לכפות על נתיניו את הנצרות כדת המדינה, התנגד חלק מן העם לאמונה החדשה. אלה היו אבות אבותיהם של הפלשים.

מתי וכיצד הגיע היהדות לחבש?
לשאלה זו יש תשובה מוכנה בפי הפלשים: האגדה על מלכת שבא, שהיא משותפת להם ולנוצרים החבשיים, המצדיקים בה את זכותה הלגיטימית של השושלת המולכת לכס המלכות בחבש. בעינינו זו אגדה, אבל אלה ואלה רואים בה אמת היסטורית שאין להטיל בה ספק. האגדה אומרת כי במשך ביקורה של מלכת שבא (שמה באתיופית מקדה והיא הייתה מלכת חבש) בירושלים, נרקם בינה לבין שלמה המלך רומן אהבה זעיר. בחזרה לארצה, ילדה המלכה בן וקראה את שמו מנילכ. היא שלחה אותו לירושלים אל אביו, והוא חונך שם בתורת משה. כשגדל מנילכ, משח אותו אביו למלך על חבש ושילח אותו לארצו בליווי בחורים מבכורות יועצי המלכות וקציניה. הפלשים טוענים כי הם יוצאי חלציהם של אותם בחורי ישראל שנתלוו אל מנילכ.

אם נרצה לצאת מתחום האגדה אל אור ההיסטוריה, גדולה עדיין התעלומה. העובדות המעטות משאירות כר נרחב להשערות. בספרים יווניים מן המאות השניה והראשונה לפני הספירה (אגא תרכידס וארתמידורוס) מוצאים עדות ראשונה על הימצאותו של ישוב יהודי בחוף המערבי של ים סוף. יתכן כי יהודים באו הנה לרגל עסקיהם עוד לפני חורבן הבית, ויסדו מושבות מסחריות; יתכן גם שהיו אלה פליטי חרב שנמלטו הנה בשעת החורבן הראשון או לאחר מכן. מלבד דרך הים, הייתה להם גם דרך חדירה יבשתית לאורך עמק הנילוס. הרי ידוע לנו כי במצרים העילית היה קיים ישוב יהודי עתיק.
כשכבש כמבוזי, מלך פרס, את מצרים בשלהי המאה ה- 6 לפנה"ס, הוא מצא שם באי יב מושבה יהודית שהיה לה אף בית מקדש משלה. יש סימנים לכך, כי אחדים ממנהגי הפלשים שורשיהם במנהגי הישוב היהודי-מצרי. כידוע לנו, עסקו היהודים בתקופת הבית השני, בכל מקומות התיישבותם בגולה, בעשיית נפשות לתורת משה. נראה כי בחבש הייתה להם הצלחה רבה בין שבטי אגאו, וגרים רבים נסתפחו אל המתיישבים היהודים. מקורות חבשיים מודים בזה כי דת משה הייתה הנפוצה ביותר בחבש לפני שבאה הנצרות לשם.

עם בוא הנצרות
יחד עם הדת הנוצרית קיבל בית המלכות באקסום, במאה ה- 4, גם את השנאה הנוצרית ליהדות. אז התחילו, כנראה, רדיפות נגד אל ה שסירבו לקבל את הנצרות. אט-אט נדחו אבות הפלשים מאזור החוף אל פנים הארץ. לעדה היהודית, שהייתה מעתה מנותקת משבילי התחבורה הבין-לאומית, בא חיזוק ממקום אחר בימי הנגוס אלה אצבחה, שכבש בשנת 525 את ממלכת חימיאר היהודית בערב הדרומית. הנגוס הביא משם מספר גדול של שבויי מלחמה יהודיים והושיב אותם בהרי סמין, חבל שנחשב אז כארץ גזרה.
לאחר מכן התחילה עבור יהדות חבש תקופה ארוכה של בידוד מן הקבוצות היהודיות בשאר ארצות התפוצה. מכל ההתפתחות שחלה ביהדות בתקופת התלמוד והגאונים לא הגיע שמץ אל אזני הפלשים. גם הגירה נוספת של יהודים לחבש לא הייתה, ובמאות השנים הרבות של התחתנות עם הגרים מילידי הארץ אין פלא שגבר טיפוס האגאו על הטיפוס היהודי המקורי. בחבש, שהוא כור היתוך של גזעים, אין בעצם אפשרות לדבר על טיפוס אגאו אחיד. אפשר למצוא בין הפלשים כאלה הדומים מאד ליהודי תימן, ומאידך כאלה המתקרבים אף אל הטיפוס הכושי.

ממלכת הפלשים
בפנים הארץ התלכדו הפלשים ויסדו ממלכה עצמאית. אין יודעים מתי היא נוסדה, אבל כשהופיע, בסוף המאה ה- 9, אלדד הדני בקהילות צפון-אפריקה, ספרד ובבל, סיפר על שבטים יהודיים עצמאיים בארץ חוילה. עם כל הדמיוני שבסיפוריו, קרוב לוודאי שהוא דיבר על ממלכת הפלשים, ויתכן כי הוא עצמו היה פלשי. לפי מקורות חבשיים מלך אז על הפלשים מלך בשם גדעון. שם אשתו היה יהודית ומושבם היה בראש אחד ההרים שנקרא עוד במאה ה- 18 "סלע היהודים". לזוג המלכותי הייתה בת ששמה היה יהודית, כשם אמה (או אסתר לפי מקורות אחרים), והיא נועדה להטביע את חותמה על מהלך ההיסטוריה החבשית.

היא השתתפה במרידת שבטי אגאו נגד אדוניהם השמיים, שפרצה באמצע המאה ה- 10, יתכן אף כי יהודית עמדה בראש המורדים שהדיחו מכס המלוכה את השושלת שהתפארה במוצאה ממנילכ בן שלמה, רדפו את הנצרות ושרפו כנסיות ומנזרים. למעלה מ- 300 שנה מלכו בחבש מלכים מגזע אגאו. אולם רדיפת הנצרות הייתה קצרה. כשחזר הסדר לארץ, קיבלו המלכים מגזע אגאו את הדת הנוצרית השלטת (שושלת זאגואה) ואחד מהם, לאליבלה, אף נמנה עם קדושי הכנסיה החבשית. הפלשים חזרו, כנראה, למצודותיהם ההרריות, ולא התערבו עוד במדיניות החבשית. אבל החבשים לא שכחו את ההתקפה הפלשית על הנצרות המסופרת במידה רבה של גוזמה בכרוניקות החבשיות. כאשר חזרה שושלת בני שלמה לשלטון במאה ה- 13, פתחה במהרה במלחמת השמד נגד הפלשים, שהתנהלה כל אימת ששכניהם המוסלמיים של הנגוסים נתנו להם שהות לכך. מלבד הקנאות הדתית היה למלחמות הללו, כמובן, גם מניע מדיני. הנגוסים לא יכלו להשלים עם קיומה של ממלכה עצמאית ועוינת בחלק מארצם.

המלחמה הזאת נמשכה לסירוגין מהתחלת המאה ה- 14 עד לאמצע המאה ה – 17, כאשר הנגוס סוסניוס שם קץ לעצמאותם של הפלשים וניסה להכחידם כליל. הכרוניקות של הנגוסים השונים מתארים את המלחמות בפלשים בפרוטרוט. אף על פי שבעלי הכרוניקות הם נוצרים קנאים שאינם חוסכים דברי בוז לפלשים, הם מוכרחים לפעמים להביע, נגד רצונם, את התפעלותם ממעשי הגבורה שלהם ומאומץ הלב שגילו, לא רק גברים, אלא גם נשים, כשהיה עליהם לבחור בין מוות לבין טבילה לנצרות.

אחרי תבוסתם הסופית, המשיכו הפלשים שנותרו בחיים לעבד את אדמותיהם, אך מעתה כאריסי האדונים החבשיים הקשים שלקחו לעצמם חלק גדול מפרי עבודתם. הם עסקו גם במקצועותיהם המסורתיות: נפחות, קדרות, אריגה, בניה ועוד. גדולי הארץ, הראסים, ניצלו את כשרונותיהם ואת חריצותם, אבל גם התעללו בהם, הביאו אותם למקומות מרוחקים מכפריהם, במיוחד לעבודות בנין, אף להקמת כנסיות ומנזרים, והכריחו אותם לעבוד בשבתות. לפעמים שירתו הפלשים, שהיו ידועים כאנשי מלחמה אמיצים, בצבא הנגוס. שכניהם הנוצריים של הפלשים שנאו אותם והעלילו עליהם עלילות שווא. בבורותם האמינו כי הפלשים הם מכשפים מסוכנים וכי בלילות הם הופכים לחיות טרף.

חברת "כל ישראל חברים" בודקת את האתיופים
הנוסע הסקוטי ג'ימס ברוס, ששהה בחבש שלוש שנים, מ- 1770 עד 1772 הקדיש לפלשים פרק מעניין בספרו המונומנטלי על מסעיו לגילוי מקורות הנילוס.

ידיעות מוסמכות ומפורטות ראשונות על אמונות הפלשים ומנהגיהם הגיעו לאירופה על ידי החוקר הצרפתי אנטואן ד'אבאדי ב- 1845. בינתיים גילו גם המיסיונרים הפרוטסטנטיים שביקרו בחבש את הפלשים וריכזו את פעולתם בהם. תרועות הניצחון של המיסיונרים על כל הצלחה בהפצת הנצרות בין הפלשים, העירו לבסוף את יהדות מרכז אירופה, העשירה והשאננה, מתרדמתה. החברה הצרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח – האליאנס) החליטה לברר, מה האמת בסיפורים על יהודים שחורי עור בחבש, ושלחו לשם את המזרחן הדגול, יוסף הלוי.

בעצם לא היה זה המגע הראשון בין פלשים לבין העם היהודי. במשך כל ימי הביניים התהלכו סיפורים על עשרת השבטים היושבים בארץ כוש ועל מלחמותיהם. שבויי מלחמה פלשיים נמכרו לפעמים לעבדים בשוקי מצרים ונפדו על ידי היהודים. במאה ה- 15 פגש הדרשן אליהו מפרארה בחור פלשי בירושלים ושמע ממנו סיפורים על המלחמות בחבש. עובדיה מברטנורה, פרשן המשנה, נפגש עם פלשים וניסה ללמוד מדבריהם, אם הם קראים או רבניים, כלומר אם הם מכירים בתורה שבעל פה. גם הקראים התעניינו בפלשים, כיון שנודע להם כי אמונתם מבוססת אך ורק על המקרא. אחד מחכמי הקראים באותו דור מסתמך אף על מנהג פלשי כדי להוכיח את נכונות דעותיו על מצוות השבת.

תשובותיו של ר' דוד בן זמרא
עניין רב נודע לאחת מתשובותיו של ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז), ראש יהדות מצרים במחצית הראשונה של המאה ה – 16. לפניו בא מעשה באשה פלשית שהובאה למצרים, נקנתה על ידי יהודי וילדה לאדונה בן שרצה לבוא בקהל ישראל. הרדב"ז פסק כי הפלשים אמנם קראים הם, אבל לא מפני שהם דוחים את התורה שבעל פה, אלא מפני שאינם יודעים אותה. הוא כותב:

"הם משבט דן בלי ספק. ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים. אבל אם היו מלמדים אותם, לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים".

המקובל אברהם בן אליעזר הלוי, במאה ה- 16, שמע והעלה על הכתב דברים מעניינים על מלחמות הפלשים. הוא היה הראשון שהשתמש בשם "פלאסה" בעברית. גם במאות ה – 17 וה- 18 נזכרים הפלשים בכתביהם של סופרים ורבנים. כשיסד צונץ, בהתחלת המאה ה- 19, את החברה למדעי היהדות, פרסם אחד מחבריה מ. ל. מרכוס, מחקר מקיף על ראשית ההתיישבות היהודית בחבש, וחבר אחר, סיני קירשבאום, הציע לארגן משלחת אל הפלשים. אחרי הופעת מאמרו של ד'אבאדי, התקשר אוהב-גר לוצאטו, בנו של שד"ל עם הפלשים באמצעות ד'אבאדי וקיבל מהם תשובה בכתב לשאלות שונות שהציג להם.
ידוע גם על ביקור של פלשים בירושלים ב- 1855 ועל חילוף מכתבים בין קהילת ירושלים ועדת הפלשים. אולם כל המגעים הללו היו מקריים, לא היה בהם כדי לפזר את הערפל בו היה לוטה שבט הפלשים, וגם לא כדי ליצור קשר בר קיימא בינם לבין גוף העם יהודי.
החידוש בנסיעתו של יוסף הלוי היה שהוא נשלח על ידי חברה שייצגה את יהדות צרפת, כדי לקבוע את המצב לאמיתו ולהציע דרכים להגשת עזרה.

שליחותו של יוסף הלוי
הלוי הגיע אל הפלשים, אסף פרטים רבים עליהם, רכש כתבי יד מספרותם הדתית שפרסם לאחר מכן, והביא אתו לצרפת שני בחורים מבני הפלשים כעדות חיה. לדעתו היו הפלשים יהודים, והעם היהודי חייב לקרב אותם ולעזור להם במצוקתם. אולם בשנה ששהה הלוי בחבש שככה מסיבות שונות התעוררותה של חברת כי"ח וביקורו של הלוי אצל הפלשים נשאר ללא תוצאות מעשיות.

יוסף הלוי אומר עליהם:

"בעיני רבים ושלמים מחוקרי זמנם הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל, ולבבם נוטה לחשוב אותם בתוך כתות הנוצרים המתקרבים לדת היהודים. ובאמת כל הנשמע עד הנה בשערי אירופה על אודות העם הזר ההוא הגיע על ידי נוסעים נוצרים, אשר אל בית פלשי לא יבואו, ועל מפתן בתי תפלתם לא ידרכו כי טמאים הם בעיניהם, ולא יתחברו להם כי אם חוץ למגוריהם. כל איש יודע כי עמי הקדם מעמיקים להסתיר יסודות אמונתם ומנהגיהם מאנשי מדינתנו, אם מיראתם ואם מבושתם מהם, וכאשר ישאלום על אלה יענו אותם דברים אשר לא כן, ויעברו דעתם בספורים לא נאמנים, וכל מגמתם להינצל מן השאלות אשר אין חפצם לפתור אותם, וע"כ אין להפלא אם כל נוסע דבר אחר בפיו, ואשר יגיד האחד יבא רעהו להכחישו".

כעבור 40 שנה, כשיצא ד"ר יעקב פיטלוביץ תלמידו של הלוי, בשנת 1905 למסעו הראשון לחבש, התחיל דף חדש בתולדות הקשרים בין הפלשים והעם היהודי.

בעוד הנוסעים הראשונים נטו לראות בפלשים יהודים לכל דבר, וגם המיסיונרים שעשו כמיטב יכולתם להעביר אותם על דתם, התייחסו אליהם כאל יהודים, הפך הדבר לפרובלמטי בעיני יהודי אירופה אחרי נסיעתו של הלוי. העמדה הספקנית נמשכת בחוגים מסוימים במדינה ישראל.

מנהגיהם ואמונתם של הפלשים
בתפילותיהם, וכן בקריאת התורה בבית הכנסת, משתמשים הפלשים בשפה אתיופית העתיקה (געז), שהיא גם שפת הכנסייה החבשית. אולם נראה כי בזמן הקדום נהגו להתפלל באגאו. בתוך התפילות בגעז נשתמרו פסוקים רבים באגאו, לשון שמעטים מהם מבינים או מדברים אותה היום. אין כל הוכחה שהייתה להם אי פעם תורה או תפילות בעברית. אם יהודים ממצרים הם שהפיצו את היהדות בחבש, יש להניח כי הם עצמם כבר לא ידעו עברית, אלא דיברו ארמית, ובזמן מאוחר יותר יוונית. בחבש סיגלו לעצמם את לשון הארץ והטיפו בה ליהדות.

מרכז החיים הדתיים אצל הפלשים הוא בית הכנסת, הנקרא בלשונם "מסגיד". בית הכנסת הוא על פי רוב סוכת עץ עגולה, אולם יש גם בנייני אבן מרובעים. הכניסה היא מצד מזרח. מול הכניסה, בצד מערב (צד ירושלים) נמצא שולחן אשר עליו מונח ספר התורה (אורית) בגעז, כתוב על קלף. לתורה צורת ספר ולא צורת מגילה, כנהוג אצלנו. יש והשולחן עם ספר התורה מונח מאחורי וילון המחלק את בית הכנסת לשני חלקים: מקדש וקודש הקדשים… בכל קהילה פלשית יש כוהנים הדואגים לכל הצרכים הדתיים, ולידם עוזרים דבתרים (חזנים, סופרים ומלמדים). הכוהנים אינם מזרע אהרן והכהונה אינה עוברת בהכרח בירושה. העדה בוחרת את הכוהנים על פי למדנותם וטוהר מידותיהם.

בקהילות גדולות שיש בהן כמה כוהנים, נושא הנכבד ביניהם את התואר כהן גדול. מלבד הכוהנים יש לפלשים גם נזירים ונזירות המתבודדים מחיי העולם הזה ומקדישים את כל זמנם לעבודת הבורא ולהוראה. חוקרים אחדים רצו לראות במוסד הנזירות השפעה נוצרית. אך יש לזכור כי בצורה מסוימת הייתה הנזירות קיימת ביהדות בימי הבית השני לפני הנצרות (האיסיים בארץ-ישראל, התראפאוטים במצרים) ואפשר להניח כי בנזירות הפלשית נמשכת מסורת יהודית עתיקה שהשפיעה על הנצרות.

על יד בית הכנסת עומד בדרך כלל מזבח, אשר עליו היו הפלשים מקריבים קרבנות (גם בזה סימן להמשך של מסורת יהודית-מצרית). עוד בשעת ביקורו הראשון של ד"ר פיטלוביץ אצלם, נהגו להעלות קורבנות בראשי החודשים. לרגל ירידת מצבם הכלכלי מצד אחד, ותעמולתו של ד"ר פיטלוביץ נגד הקורבנות מצד שני, נפסק המנהג כמעט בכל העדות, והקורבן היחידי שהם נוהגים עדיין להקריב הוא זבח הפסח.

בבית הכנסת מתפללים שבע תפילות ביום (לקיים את הפסוק "שבע ביום הללתיך", (תה' קיט, קסד). בשבת ובחגים מתחילה התפילה בערב היום ונמשכת יממה שלמה, בהפסקות לשירה, ריקוד וסעודה בצוותא.

תפלות הפלשים נדפסו ע"י יוסף הלוי, (פאריס 1877) עם גוף הכתב הכושי שהביא עמו מאבי-סיניא. את התפילות כתב עבורו הסופר הפלשי זרובבל בן יעקב בעיר קבטא במדינת ולקאיט, והלוי העתיק אותן לעברית "למען יודע אל נכון כי כפלשים כמונו אמונה אחת לנו ואין פדות בינינו וביניהם כ"א במעשים ובמנהגים אשר מקורם בדורות האחרונים לבד". מיסד או מעריך התפלות היה אבא סקוין, ראש כת הנזירים במאה הי"ג.
בקובץ התפילות יש "תפלת המלאכים לאל אחד" המתחילה:

"הללויה. לך ה' נאוה תהילה וגדולה ותפארת יושב על כסא רם"... ברוך ה' אשר נתן לי שבתות למנוחה וחגים ומועדים טהורים וקדושים למען נשיר לשם קדשו ולמען נברך את שם המכובד. ועתה יתקדש ויתפאר שם ה'"... מחנות מלאכים העומדים לפניו יפארו את ה' במועדם ובמשמרתם ויאמרו נוצח בן תמותה ונצח המרחם אשר לא יומת לעולם הללויה"

מזה הוכיח הלוי התנגדות לראש יסודות אמונת הנוצרים.

"תפלת הקרבן": אחרי הפשיטם את הבהמה ירימו את החלב וישליכו אותו על האש אשר על המזבח. בעלות הלהב השמימה יענו כל העם קול אחד לאמור:

"קרבן הבל רצית כן רצה אותנו: קרבן אלעזר רצית כן רצה אותנו; תפלת דוד שמעת כן שמע אותנו; כהונת אהרן רצית כן רצה אותנו. לך יקריבו קרבן ולך נאוה תהלה כי תחפץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים; זבחו זבחי צדק ריח ניחוח. אסובבה את מזבחך ה' לשמוע בקול תודה".

כמו כן הם מזמרים זמירות בלשון אגאוית. לדוגמא:

יאדארא כיוואינאלי יווינא, יאבאי כיוואינאלי יווינא.
ותרגומו: ה' בצלך תסתירנו, אבינו בצלך תסתירנו.

שבת וחגים
את יום השבת שומרים שלא לעשות בו מלאכה, וקוראים אותו "סנבט קדמאי". השבת נבראה קודם בריאת שמים וארץ, והשבת הוא מלאך המושל על הים השמש ועל הגשם, והוא ילך לפניהם לתור להם הדרך לירושלים כאשר יבוא הגואל צדק.
הכוהנים יושבים בליל שבת בבית מסגד (ביהכ"נ), ובקריאת התרנגול מתחילים להתפלל. אחר נתפילנ מביאים את האוכל למסגד ואוכלים יחד. בשבת לא יבעירו אש בבתיהם ולא יעברו את הנהר. אין הם מכירים את ההלכות שבתורה שבעל פה: רשות ללכת עד תחום שבת, עשיית עירוב. מנוחת השבת חמורה אצלם ודומה לזו של הקראים. אלה ואלה אוסרים את תשמיש המיטה בשבת.
הספר "מצוות השבת", החשוב מבין כתבי הפלשים, משבח את השבת בלשון פיוטית. השבת מתוארת בו כמלכה השוכנת בשמים. כשמגיע יומה, היא יורדת לארץ להביא מנוחה לכל הבריות, אף לחוטאים המתייסרים בגהינום. רבבות מלאכים מלווים אותה בירידתה ומתירים אותה, והיא מבלה את היום הקדוש בגן עדן בקרב הצדיקים.
השבת שומרת על שומריה ומשמשת להם מליצת יושר בפני אלוהים. הצום אסור בהחלט בשבת ואיסור זה כה חמור, שהוא דוחה אף את צום יום הכיפורים כשהוא חל בשבת.

האתיופים אינם מקיימים את מצוות ציצית תפילין ומזוזות, ואינם חוגגים פורים וחנוכה.
הם מתענים בערב ר"ח בלילה ומקדשים את החודש ביום שאחר המולד. הם מכיריים את שמות החדשים ניסן, אב, לול (אלול), תשרן (תשרי). ובכל ארבע שנים מוסיפים חודש עיבור כדי להשוות את חודשי הלבנה עם שנת החמה.
מתענים ביום העשירי בכל חודש, לזכר יום כפור שהוא בעשור לחדש תשרי. מתענים ביום י"ב בחודש לכבוד המלאך מיכאל, ובט"ו בחודש לזכר פסח ושבועות.

את חג הפסח חוגגים בדרך זו: בימי י"א י"ב י"ג בניסן עד אור ליום י"ד אוכלים להם מיוחד שנקרא "שימבירא". בערב פסח בין הערבים, בשקיעת החמה, שוחטים את קרבן פסח שה לבית, ואוכלים מצות הנעשות משימבירא וחטים.

חג השבועות חל אצלם בי"ב סיוון, כי מתחילים למנות חמישים יום מיו"ט האחרון של פסח. אולי הם פרשו "ממחרת השבת" - ממחרת יו"ט האחרון. חג השבועות הוא להם ג"כ יום מתן התורה.
ראש השנה נקרא אצלם "חג השופרות".
יום כפור הוא "יום סליחה" ובאותו היום נתגלה ה' ליעקב אבינו.
בחג הסוכות אינם יושבים בסוכה, אבל אוכלים מצות שבעת ימים (כן מספר הנוסע פלאד).
היום האחרון בחודש התשיעי היא חג האסיף. עולים על ההרים, נוהגים מתנות לנזירים, מתפללים ומעלים קורבנות.
בר"ח העשירי הוא חג הקציר ונותנים מעשר לכוהנים.

הפלשים מתענים כמה תעניות: בכל שבוע ביום ב' וה' (בה"ב), ביום א' וט' בתמוז לזכרון החרבן הראשון. אינם יודעים על החורבן השני.

מילה, מאכלים אסורים, טהרה
הפלשים מקיימים את מצוות המילה ככתוב בתורה, ביום השמיני. אולם אצלם דוחה קדושת השבת את המילה.
הפלשים מקפידים מאוד על איסור מאכלים אסורים. הם אוכלים רק את בשרן של בהמות טהורות שנשחטו בברכה מיוחדת. הם נזהרים מלאכול משחיטת נוצרים או מכל תבשיל שהוכן על ידי לא פלשים, בשבוע הפסח אינם אוכלים חמץ.

גם מצוות הטהרה והטומאה חשובות מאד בעיניהם. הם טובלים ומכבדים את בגדיהם לעתים קרובות. לכן אוהבים הם לגור בקרבת נהרות. שכניהם הנוצריים לועגים להם, שאפשר להכיר את הפלשים על פי ריח המים הנודף מהם. כל הבא במגע עם גוי, או הנטמא טומאת מת או טומאת שרץ, חייב טבילה והערב שמש, ולאחר מכן מותר לו לבוא אל ביתו ולסעוד עם בני משפחתו.

נשים עוזבות בימי נידתן את בתיהן וגרות מחוץ לכפר בסוכה מיוחדת. כן חייבת היולדת להתבודד בסוכה מיוחדת ארבעים יום אחרי לידת בן ושמונים יום אחרי לידת בת. בסוף ימי טומאה אלה, היא טובלת ומכבדת את בגדיה, והכהן מזה עליה מים מקודשים. הטקס נקרא "ארדאת" על שם הספר שהכהן קורא על המים כדי לקדשם.

אמונתם
כל חייהם הדתיים של הפלשים מבוססים על המקרא, הכולל אצלם גם מספר ספרים חיצוניים, כגון ספרי החשמונאים, ספר בן סירא, חכמת שלמה ועוד. הם מקדשים גם את ספר היובלים ואת ספר חנוך, שנשתמרו בשלמותם רק בתרגומם האתיופי. התלמוד אינו ידוע להם ואין להם מצוות ומנהגים שיסודם בתורה בעל פה. לעומת זאת הם מקפידים בחומרה רבה על שמירת מצוות התורה.
התורה שבכתב מצויה בידם ע"פ נוסח הכושי שלהם, ואינם מכירים את הלשון העברית. אין להם שום ספר בעברית. אינם מכירים את המשנה והגמרא, אף כי לכמה ממנהגיהם יש יסוד בתלמוד.

אין בספרי הפלשים הרצאה שיטתית על אמונותיהם. אבל בספרותם ובנוסח תפילותיהם אפשר למצוא ביטוי עז לאמונתם האיתנה באל אחד, בורא שמים וארץ, האל שבחר בישראל ונתן לו את תורתו. אלוקים הוא אלוקי צדק המשלם שכר לצדיקים בגן עדן ומוסר את החטאים לייסורי גהינום.

הפלשים מאמינים בנבואות על ביאת המשיח ולא חסרו אצלם גם דוחקי הקץ. יש ידיעות על תנועה משיחית ב- 1862, כשקמו נביאים שעוררו את העם לצאת לארץ ישראל והבטיחו לבקוע את ים סוף בפניהם. גדולה אהבתם של הפלשים אל ארץ ישראל, ארץ הקודש. בימי קדם, נהגו לקרוא להרי ארצם ולנהרותיה בשמות מן המקרא, כפי שסופר לנו במקורות חבשיים.

הקשר עם הפלשים ועלייתם
ד"ר פיטלוביץ, חוקר יהודי צרפתי יצא לאתיופיה, והתקבל בהתלהבות ובאמון. היה זה מפני שהוא, היהודי הדתי, בא אליהם כאח אל אחים. בשנת 1905 לקח עמו 2 נערים לאירופה. הם חזרו לאתיופיה לאחר שלוש שנות לימוד, ובכך קשרו את הקשר עם הקהילה.
פיטלוביץ היה גם הראשון שלא הכזיב, אלא חזר אליהם מדי פעם וקיים את הבטחותיו עד כמה שהשיגה ידו. הוא ארגן את הוועד למען הפלשים, באירופה, ואחר כך בארצות הברית, אסף כספים, פתח בית ספר לפלשים באדיס אבבה ובתי ספר נודדים בסביבת גונדאר, הביא צעירים פלשים לארץ ישראל ולאירופה ללימודים, על מנת שיחזרו אחר כך להיות מורים ומדריכים בקרב אחיהם. לרוע מזלם של הפלשים גרמו הכיבוש האיטלקי של חבש ומלחמת העולם השניה, להפסקות ארוכות בעבודה למענם. אחרי המלחמה חודש הוועד למען הפלשים בארץ ישראל, וכשקמה מדינת ישראל העצמאית, לחץ פיטלוביץ על הסוכנות היהודית, עד שהסכימה להמשיך את מפעל חייו. שוב נפתח בית ספר לפלשים, הפעם באסמרה, והוראה אורגנה בכפרים בעזרת תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ד"ר פיטלוביץ.

עליית האתיופים
לאחר שהרב עובדיה יוסף פסק בשנת 1973 כי האתיופים יהודים הם, החילה עליהם מדינת ישראל את חוק השבות.
ד"ר פייטלביץ הביא מאתיופיה 27 נערים ונערות. הם למדו ב"כפר בתיה", בית ספר של עליית הנוער. כמה מהצעירים חזרו לאתיופיה, האחרים השתקעו בארץ.
עד שנת 1977 הגיעו לארץ כ-300 עולים מאתיופיה. בין השנים 1977 ו- 1984 הגיעו עוד כ-5,000 עולים, רובם מחבל טיגרה ומיעוטם מחבל גונדר. בשנים אלה התרבו הידיעות בדבר הסכנה המרחפת על יהדות אתיופיה, ומדינת ישראל חיפשה דרכים להביא את כל העדה ארצה.
בשנת 1984 נערך מבצע משה, שבו הובאו ארצה כ-8,000 יהודים, בעיקר מחבל גונדר. המבצע היה מסובך ומסוכן, ונעשה על ידי ממשלת ישראל בסיוע אמריקני ובין לאומי. הקושי המרכזי נבע מהעובדה שמאז המהפכה בשנת 1974 נסגרו גבולות אתיופיה. העולים נאלצו לעזוב את גבולות אתיופיה, ולהגיע לסודן בכוחות עצמם כשהם הולכים בדרכים מסוכנות, מסתתרים מפני כוחות משטרה וצבא, מחתרות ושודדי דרכים. לעתים נמשכה הדרך חודשים ארוכים. בתחילת המבצע הגיעו יהודים במשאיות לנקודת איסוף ליד פורט סודן, ומשם הועברו לאילת במבצע חשאי של המוסד וחיל הים. בהמשך רוכזו האתיופים במחנות פליטים, והם נאלצו לשמור את יהדותם בסוד, מפחד התנכלויות מצד הסודנים המקומיים ומצד פליטים נוצרים ומוסלמים. השהייה במחנות התארכה לחודשים ושנים.
מסודאן הועלו לארץ ברכבת אווירית כ-8,000 יהודים (בעיקר מחבל גונדר). דליפת פרטי המבצע גרמה לעצירת העלייה.
במבצע מלכת שבא הועלו עוד 1,200 יהודים שהמתינו במחנות הפליטים בסודאן, ובסך הכל עלו עד סוף מבצע מלכת שבע 16,000 עולים.

בהפיכה צבאית שחוללו מורדים אריתראים וטיגרים הופל משטרו של מנגיסטו. מדינת ישראל נרתמה למבצע הצלה "מבצע שלמה". במשך 36 שעות ברציפות, הוטסו יהודי אתיופיה ב-34 מטוסי ג'מבו של חברת אל-על ובמטוסי הרקולס של חיל האוויר. במבצע שלמה עלו ארצה 14,324 יהודים.

כיום נותרו באתיופיה בעיקר מבני שבט הפלשמורה. הם לא הועלו במבצע שלמה מכיוון שאינם יהודים לפי עדות הקהילה היהודית. הדיונים באשר להעלאתם לא נסתיימו (2006), ומידי פעם עולים קבוצות משבט הפלשמורה במסגרת איחוד משפחות. בני הפלשמורה התרחקו בעבר מהיהדות, רבים מהם התנצרו בעקבות לחצים קשים של האתיופים בשנים עברו.


לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
עם הפלשים בכפריהם, משה בר יודא




הערות לערך:
שם המעיר: יוסי- הערה בנושא תורה שבעל פה
הערה: כתבתם במאמר שהם מקיימים מצוות המבוססות על המקרא, הם כמעט מוצגים כקראים פראקסלאנס. אני בטוח שהקראים שקוראים זאת מחככים ידיהם בהנאה גלויה. עם זאת נא לשים לב שישנם פרטים במנהגיהם, שלא יכולים להיות מוסברים אילולי בראשית קיומם של האתיופים היהודיים הייתה להם תושב"ע.
ראש השנה לדוגמא הנקרא "חג השופרות". הקראים לא תוקעים בשופר ביום הזה, הנקרא אצלם "יום תרועה", ובאמת לפי "פשט" התרה לא ממש מוזר קשר ישיר בין שופר ליום הזה. ובכל זאת, האתיופים מכנים אותו חג השופרות. איני יודע אם באמת הם תקעו בהן, אך זה מעיד על קשר לתושב"ע.
דוגמא נוספת, נושא הטבילה. הקראים "רוחצים" במקלחת לכל דבר של טהרה, כולל בזמן "טהרת" נשותיהם, שהרי נאמר "ורחץ במים וטהר". טבילה לא מוזכרת בתורה שבכתב, ובכל זאת הפלאשים טבלו לטהרתם.
לדעתי, ההסבר היחיד וההכרחי לכך הוא ניתוקם מעם ישראל לדורותיו, דבר שגרם שנעלמו מהם רוב הלכותיה של התושב"ע. שהרי פשוט שאם אתה מאבד את כל מורי ההוראה שלך, ונשען רק על "הפשט" אתה תגיע בסוף לדרך הקראית. אך לא ניתן להסביר כיצד הם הגיעו להלכות של תושב"ע, אלא אם כן, הן היו אצלם בתחילת דרכם.

שם המעיר: אבישי - חוקר יהדות אתיופיה
הערה: יהודי אתיופיה ספגו במהלך השנים מנהגים שלא כתובים בתורה. עפ"י קייס ברהן ברוך, ששמע מפי אביו שחי במאה ה-19, יהודי אתיופיה היו במצרים כמעט 150 שנה מהגלות הראשונה, אי לכך השבטים שנשארו בארץ ישראל ידעו על קיומם, ואף הצטרפו אליהם והביאו עמם מנהגים שנוספו.
בנוסף לכך אתיופיה גובלת בתימן, ארץ למהגרים יהודים שהקשר בינהם ידוע עד היום (קהיליה יהודית תימנית באתיופיה), ויכלו לקבל מהם את השינויים.
לסיכום: יהודי אתיופיה אמנם היו מנותקים במאות האחרונות מיהודי העולם אך בעבר היו להם קשרים (חפץ חיים) וכו..

לעיון נוסף: haho - יעלה בקרוב


שם המעיר: אתיופים פלשים
הערה: יש לציין שהקראים מטהרים כיום ע"י מים זורמים
כמו שיש לנו במקלחות.
שלא נשכח לפלשים לא היו ברזים ולא מקלחות והם חיו
בבתי קש אז האפשרות היחידה שהיתה להם כדי להטהר היא עם מי הנהרות שבסביבה לא בגלל התורה שבעל-פה



מקור ההערה: ידע אישי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן