לדף ראשי




כתוצאה ממעשה הקידושין נוצרת משפחה, ולשני בני הזוג זכויות וחובות איש לרעהו. אמנם הקשר שבין בני הזוג מושתת על אהבה ועל כבוד, ורע הדבר אם בני הזוג חיים על פי "חובות" או "זכויות" שיש לאחד כלפי השני, ובכל זאת - מסגרת חוקית מסודרת היא הבסיס המשפטי של הקשרים בתוך המשפחה.

חובות הבעל לאשתו
חובות הבעל הן: (א) מזונות (ב) כסות ומדור (ג) עונה (ד) ריפוי (ה) פדיון משבי (ו) עיקר כתובה (ז) קבורה (ח) מזונות האישה בזמן אלמנותה (ט) מזונות הבנות עד לנישואיהן.

הסבר:
א. מזונות
במובן המצומצם אלו צורכי הכלכלה השוטפים של האישה. הבעל חייב לתת לאישה את מזונותיה לפי המינימום הדרוש לה, בהתאם למנהג המקום והחברה שהם חיים בה. בנוסף לזה יש שני כללים לגבי זכות המזונות:
- האישה זכאית לרמת המזונות שהבעל מרשה לעצמו
-האישה זכאית להמשיך לחיות ברמת חיים כפי שחייתה לפני נישואיה.
ההלכה מגדירה זאת כך: "עולה עמו ואינה יורדת עמו" (כתובות מח,א). מכאן שאישה הבאה מבית עני, ונישאת לעשיר, או אף אם נישאת לעני, והתעשר, זכאית האישה לרמת חיים ברמת עושרו הנוכחית של בעלה.
חובת הבעל לכבד את אשתו מעניקה לה גם את הזכות לדרוש ממנו שיאכל עמה ביחד, ולא יעזבנה לבדה בארוחות בלא הסכמתה. (אה"ע ע,ב ברמ"א).

ב. כסות ומגורים
חובה על הבעל לתת לאשתו בגדים הראויים לה, וכן כלי בית ומקום מגורים לגור בו. וכן חובה עליו לתת לה תכשיטים. גם כאן, כמו בחובת מזונות, חלים הכללים העקרוניים: הכל כמנהג המדינה, עולה עמו ואינה יורדת עמו, והכל לפי עשרו. מכאן שחובת הבעל לתת לאשתו כסף לתכשיטים ולצורכי קוסמטיקה וכדומה, בהתאם למקובל במקום מגוריהם, ולפי הרגלי האישה או יכולת הבעל.
האישה זכאית לדירה משותפת עם בעלה, וגם כאן רמת המגורים נקבעת לפי העקרונות של מזונות. מקום המגורים הוא על פי מקום מגוריו של הבעל, אלא אם כן הסכימו מראש על מגורים במקום אחר. עם זאת, אין הבעל יכול לדרוש לשנות את מקום מגוריהם אם המקום החדש אינו נוח לאישה.
אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לארץ ישראל, או אם הם גרים בארץ ישראל ואחד מבני הזוג רוצה לגור בירושלים, דעתו קובעת, ובן זוגו חייב להסכים עמו, גם במחיר ירידה ברמת החיים. זאת בתנאי שהמגורים בארץ ישראל, או בירושלים, אפשריים מבחינה כלכלית, והמשפחה לא תאלץ לחיות מן הצדקה.

ג. עונה
הבעל חייב לחיות חיי אישות עם אשתו.

ד. ריפוי
אישה שחלתה, חייב הבעל לדאוג לרפויה ולממן את הוצאות הריפוי.

ה. פדיון משבי
נשבית - חייב לפדותה. בכל מקרה שבו נשללת מהאישה חירותה, הבעל חייב לעשות כל שביכולתו לשחררה. למשל: בעל שעלה לארץ, ואשתו נשארה בחו"ל, ואינה מקבלת רשיון יציאה, חייב הבעל לשלם כל תשלום לשחררה; אישה שהתחייבה בקנס או במאסר, הבעל חייב לשלם את הקנס ולשחררה. הפוסקים נחלקו אם החובה לשחרר את האישה ממאסר חלה גם במקרה שהאישה התחייבה במאסר באשמתה. יש הפוסקים שחובת פדיון חלה רק אם האישה נשבתה בכח ובמקרה. ויש הפוסקים שגם אם נשבתה או התחייבה מאסר באשמתה, חובת הבעל לפדותה. הם משווים זאת לאישה שחלתה מפני שאכלה מאכלים מזיקים, שגם אז חייב הבעל לרפאותה. (אה"ע עח, פ"ת א).

ו. עיקר כתובה
בשם זה מתכוונים לסכום הקצוב הכתוב בכתובה, שהבעל חייב לתת אותו לאישה אם הנישואין פורקו בגללו. סכום זה הוא 200 זוז, ולאלמנה או לגרושה נותנים 100 זוז.

ז. קבורה
מתה אשתו - חייב הבעל לממן את קבורתה והספדה, כמקובל במדינה.

ח. מזונות ומדור אחר מותו
למרות שאין האישה יורשת, היא זכאית להמשיך לדור כל חייה, עד שתתחתן, בבית שבו חייתה עם בעלה, ולקבל תשלום מזונות מכספי הירושה. חוב זה קודם לתשלום הירושה.

ט. מזונות הבנות
הבנות ממשיכות להתפרנס מן הירושה עד לנישואיהן, והן קודמות לירושת הבנים: אם יש מעט כסף, הבנות הן שתקבלנה אותו, והבנים לא יירשו. (הרחבה בדיני ירושת הבנות, ראה בפרק "דיני ירושה").


חובות האישה לבעלה
כשאדם נושא אישה, הוא זוכה בארבעה דברים אלה: (א) מעשה ידיה. (ב) מציאתה. (ג) פירות נכסיה בחייה. (ד) ירושתה לאחר מותה.

א. מעשה ידיה
האישה חייבת לבצע בביתה את התפקידים שנשים מאותם חוגים ובאותה רמת חיים רגילות לעשותן: "הכל כמנהג המדינה" (כתובות נט,ב). מדובר בעיקר בניהול משק הבית וגידול הילדים. מבנה המשפחה המתואר בהלכה הוא זה: החובה לדאוג לאמצעי קיום למשפחה מוטלת על הבעל, ואילו החובה לנהל את הבית מוטלת על האישה. "תיקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האישה כנגד מזונותיה" (אישות יב, ד).

איזה משני החובות קודם: החובה של הבעל לפרנס את אשתו, או חובת האישה לבצע את תפקידיה בבית? ההלכה היא ש"מזונות עיקר". פירוש: חובת הבעל לפרנס את האישה היא החובה הבסיסית. אם אין הבעל ממלא את חובתו - אין לו זכות במעשי ידי אשתו. מאידך: אם הבעל ממלא את חובותיו, זכאי הוא למעשי ידי האישה, "משום איבה". פירוש: אם הבעל ממלא את חובתו, ונושא בעול הכספי של כלכלת המשפחה, ואילו האישה אינה מוכנה להשתתף בעול הבית - יגרום הדבר לאיבה בין בני הזוג. אם האישה אינה מסוגלת לעבוד - חובת הבעל במזונותיה אינה מתבטלת.

כיוון שמעשי ידי האישה הם בתמורה למזונות שחייב הבעל, יכולה האישה לוותר על המזונות, ולהשאיר את שכר עבודתה לעצמה. אבל הבעל אינו יכול לומר כי הוא מוותר על מעשי ידי האישה, ומבקש להשתחרר מחובת מזונות. הבדל זה נובע מן הכלל "מזונות עיקר" - חובת הבעל לפרנס את האישה היא החובה הבסיסית, ומעשי ידיה הם בתמורה לחובה זו.
החובה לטפל בילדים נגזרת גם היא מהחובה הכללית של "מעשה ידיה לבעלה", ועל כן גם היא כפופה לעיקרון של "עולה עמו ואינה יורדת עמו". מכאן נובע שאם הבעל רגיל לרמת חיים כזו, שמטפלת נשכרת לטיפול השוטף בילדים, חייב הבעל לשכור מטפלת גם אם האישה יכולה לטפל לבדה בילדים.

ב. מציאתה
אישה שמצאה מציאה, המציאה שייכת לבעל, והיא מצטרפת לכספים שהוא מייעד לפרנסת המשפחה.

ג. פירות נכסיה בחייה
הרכוש שהאישה מביאה לבית בעלה, הן רכוש שהיה לה לפני הנישואין והן הרכוש שהיא רוכשת בימי הנישואין, כגון כסף ירושה, נשאר של האישה, אבל לבעל יש זכות בפירות נכסיה.
דוגמא: אישה שירשה דירה, הדירה נחשבת ה"קרן", ודמי השכירות שמקבלים מן הדירה הם ה"פירות". הבעל מקבל את פירות הדירה, דהיינו את שכר הדירה, לפרנסת המשפחה. האישה תקבל חזרה את הדירה במקרה של פירוק הנישואין.

ההלכה מבדילה בין שני סוגים נכסים: "נכסי מלוג" ו"נכסי צאן ברזל", כפי שיפורט בהמשך. זכויות הבעל בנכסים דומות, וההבדל העיקרי שביניהם הוא במידת האחריות של הבעל לקרן: אחריות הבעל גדולה יותר בנכסי צאן ברזל. ההחלטה אילו נכסים יהיו נכסי מלוג, ואילו נכסי צאן ברזל, היא בהסכמת בני הזוג: האישה אינה חייבת למסור חלק מנכסיה לאחריות הבעל ולהפוך אותם לנכסי צאן ברזל, והבעל אינו חייב לקבל על עצמו אחריות לנכסי האישה, ולהפוך אותם לנכסי צאן ברזל.

נכסי צאן ברזל
נכסי צאן ברזל הם נכסים שמעריכים אותם בשעת כתיבת הכתובה, והם נרשמים בה. הבעל מתחייב להחזיר בעת פירוק הנישואין את ערכם הנקוב בכתובה, בלי להתחשב בערכם הממשי בזמן התשלום. כאן פועל הכלל "אם פחתו, פחתו לו, ואם הותירו, הותירו לו": הבעל מחזיר את הרכוש לפי ערכו בזמן הנישואין; ירד המחיר, הפסיד הבעל; עלה - הרוויח. אם הנכסים התקלקלו או אבדו - הבעל חייב באחריותם, באותו ערך שנרשמו בכתובה.

הכינוי "צאן ברזל" ניתן לנכסים אלה בגלל העובדה שמבחינת האישה הרכוש הנקרא "צאן", מבוטח בערכו וקיים כ"ברזל".

נכסי מלוג
נכסי מלוג הם כל נכסי האישה שלא נכללו בכתובה, ואינם "צאן ברזל". מקור הנכסים אינו חשוב: בנכסי מלוג כלולים נכסים שהאישה הביאה עמה בעת נישואיה, או נכסים שירשה או קבלה לאחר נישואיה.

בנכסי מלוג אין הבעל אחראי לקרן, והוא זכאי לקבל את הפירות. אם האישה ירשה דירה, מותר לבעל להשתמש בדירה ולהפיק ממנה רווחים (לרווחת הבית) בצורה שאינה פוגעת בדירה עצמה, ולאחר פירוק הנישואין תחזור הדירה לאישה, בלי להתחשב בערכה בזמן הנישואין. הכלל הוא: "אם פחתו - פחתו לה, ואם הותירו - הותירו לה." כלומר: אם מחיר הדירה יעלה, תרוויח האישה, ואם מחירה ירד, האישה תפסיד.

הביטוי "נכסי מלוג" מקורו ביוונית וברומית, ושם פירושו "חליבה" -אדם החולב בהמה. בהקשר שלנו הפירוש הוא אדם ה"חולב" את הרכוש (בדוגמה כאן: הדירה), מקבל את הרווח, ואילו הרכוש עצמו - אינו שלו. (ע"פ הערוך).

הזכויות שיש לבעל בפירות נכסי האישה, אינם לתועלתו האישית, אלא לרווחת הבית. ייעודם להקל על עול הוצאות משק הבית, ולרווחת המשפחה כולה: "לא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרוויח בהוצאות הבית" (רמב"ם אישות כב,כ). ופירוש הדברים: "שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד יחד מן הפירות" (שמ"ק כתובות פ,ב)

ד. ירושתה
הבעל יורש את אשתו. אם האישה מתה לפניו, עוברים כל נכסיה לבעלותו.



הערות לערך:
שם המעיר: יהושע הרשקוביץ
הערה: בכלל מזונות אשה נמצאים מזונות ילדיה עד גיל שש. ואם מתגרשת אזי לשיטת הר"ן תופסק אספקת מזונות הילדים.
מקור ההערה: פירוש הר"ן על הריף, מסכת כתובות

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן