לדף ראשי

מצוות עשה על כל א"ע ישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר: ועתה כתבו לכם את התורה הזאת (דברים ל"א), כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות, ואמר רבא: אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה לאדם, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם (סנהדרין כ"א:),
ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני,
וכל המגיה ספר תורה, ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו (מנחות ל"ד.).
ומצווה על המלך לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהיה לו כשהוא הדיוט, שנאמר והיה בשבתו על כסא מלכותו וכתב לו...

הכותב ספר תורה לעצמו או הקונה אותו לצרכו, יברך שהחיינו וברכת הטוב והמטיב (מהר"י בירב סי' ס"ה דף מ"ג),
יש אומרים שיברך רק שהחיינו. ואם לא אמרה בשעת קנייה יאמר אותה בשעת קריאה ראשונה.
אסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה לאכל, ומותר למוכרו רק לשני דברים: שילמוד תורה בדמיו, או שישא אשה בדמיו (מגילה כ"ז.)
וכן מותר למכור לצורך פדיון שבוים (ש"ע יו"ד סי' ר"ע).
המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה (ירוש' בכורים, מגילה שם).
אין לוקחים ספרים מן הגויים יותר מכדי דמיהם, כדי שלא יעלו השער, אבל בכדי דמיהם לוקחים מהם, ואפילו ספר תורה שצריכים גניזה (גטין נ"ז.),

קדושת ספר תורה
בספר תורה כשר נוהגים קדושה יתירה וכבוד גדול.
כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה כשהוא מהלך בו או עד שיכסה מעיניו (קדושין ל"ג:).
וכשהגיע למקומו מנשק הספר. ומביאים התינוקות לנשק הספר תורה ולחבבו עליהם.
המביא ספר תורה מן ההיכל לתיבה יעלהו בימין, וכשנותנו לש"ץ יתנהו בימין, שנאמר בימינו אש דת למו (עי' זהר ח"ג ע"א).
לא ישים ספר תורה בחדר המטות (יו"ד סי' רפ"ב). אין הופכים יריעה על פניה מפני הבזיון (ערובין צ"ז. יו"ד סי' רע"ז).

כל הטמאים מותרים לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלים טומאה. והוא שלא יהיו ידיו מלוכלכות, אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו (רמב"ם). אך מפני שגזרו חכמים שכל הספרם מטמאים את הידים, נזהרים שלא לגעת בספר תורה בידים אלא ע"י מטפחת, ואמרו האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, פי' ערום בלא מצוות (שבת י"ד). האריז"ל לא היה נוגע בספר תורה בידו כ"א ע"י מפה (ספר הכוונות ד' ע"א דפוס ויניציא).
בארצות המזרח נוהגים להניח משי על כל היריעות מבחוץ ונועלים בו הספר תורה, ומניחים הספר בתיק של כסף, ופותחים הספר עם התיק ובעודו בתוכו קוראים בו.
בארצות המערב כורכים את הספר, במטפחת ובין גברא לגברא מכסים את הספר במטפחת.

ספר תורה שנפסל
ספר תורה שבלה או שנפסל נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו אצל ת"ח וזו היא גניזתן.
ספר תורה שאינו מוגה אסור לו להשהותו יותר על שלשים יום אלא יתקן או יגנז (כתובות י"ט:). ספר תורה שיש בו שלוש טעויות בכל דף ודף יתקן, ואם היו בו ארבע יגנז. אבל ביתירות אפילו כמה טעיות יתקן (מנחות כ"ט:),

ואם טעה בריווח הפרשיות, וכתב פתוחה סתומה או להפך, או ששינה צורת השורות, הרי זה פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו (מסכת סופרים). וכן אם טעה בשם הקדש שאסור למחוק, יסלק הידיעה ויגנוז אותה, ויכתוב אחרת תחתיה.

סופר אומן
חז"ל דרשו: זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו) התנאה לפניו במצוות וכו' ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, ובדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין (שבת קל"ג:).
צריך להדר אחר סופר אומן וירא שמים הבקי בהלכות סת"ם (ספר תורה הפילין ומזוזות) בכל פרטותיהן ובדקדוק חסר ויתיר (עי' זהר ח"ג ע"א), ויכתוב במתון ובכוונה. לפחות יכוון בעת שכותב ספר תורה לשם קדושת ספר תורה,.. ויכוין שעושה רצון הקב"ה (עי' שערי תשובה או"ח סי' ל"ב א').
עיבוד העורות
אין כותבים סת"ם אלא על עור בהמה וחיה ועוף טהורים, ודרשוהו מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך" - מן המותר בפיך (שבת ק"ח.). ואף על עור נבלות וטרפות נחורות ונקורות שלהן מותר לכתוב, ועור שליל מצווה מן המובחר (תשובות הרמ"ע סי' ל' ז).

עיבוד העורות צריך להיות לשמה ולשם קדושה (או"ח סי' ל"ב י"ח).

יהיו העורות בסיד עד שיפלו השערות, ואז הקלף טוב ומהודר. אם לקח את העור לפני שנפל השער נקרא דיפתרא ופסול לכתוב עליו סת"ם. צריך לעבד את העורות באופן שיכתבו בצד שהיה דבוק לבשר. אם כתב ספר תורה או מזוזה על צד השיער יש פוסלין ויש מכשירים, ותפילין פסולים.

שיעור הספר
שיעור היריעות לא פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה ובסוף התורה יריעה אפילו בת אחת (עי' עקרי דינים יו"ד סי' ל', חתם סופר רנ"ז),

וצריך לשרטט היריעות, ובלא שרטוט פסול (מגילה ט"ז: רמב"ם ספר תורה פ"ז). ולא ישרטט בעופרת מפני שצובע (פתחי תשובה יו"ד סי' ר"ע ט"ו).

ארכו של ספר התורה לא פחות מששה טפחים כמו שהיו הלוחות.

מנין השורות - נוהגין לעשות לא פחות מארבעים ושנים, ולא יותר משישים, ואם שינה לא פסול, ויכול לעשות גם 72 או 98, והכל לפי הכתב. ויש רמז לכל אלו: 42 מסעות בני ישראל, 60 רבוא בני ישראל, 72 זקני ישראל; 98 תוכחות של משנה תורה.
שטח ריק סביב הכתב: למעלה 3 אצבעות, ולמטה 4 אצבעות, ובין העמודים 2 אצבעות, בתחילה ובסוף הספך כדי להקיף העץ חיים וישאר ב' אצבעות בין העץ חיים הכתב. והכל לפי ערך הספר, ואם חיסר או הוסיף לא פסל.
ובנביאים: למטה 2 אצבעות, למעלה 3, ובין עמוד לעמוד - אצבע אחת.

רוחב העמודים כדי לכתיב 3 פעמים למשפחותיהם שהיא התיבה היותר מרובה באותיות), חוץ מדברי השירה שהם רחבים יותר.
בין שטה לשיטה יהיה כמלוא שיטה,
בין ספר לספר ארבע שורות ריקות, ויתחיל מהשורה החמישית. ובנביאים - 3 שורות.

כתיבת הספר תורה
מצוה לכתוב את ספר התורה בכתב יד, ואם הודפס - פסול (שו"ת חות יאיר קכ"ד, וצריך שתהא הכתיבה תמה ולא שבורה.
הלכה למשה מסיני שאין כותבים סת"ם אלא בדיו שחור, וצריך להיעשות ממי עפצים הנקרא גאליש ובגומא ע"י בישול דווקא כדעת הרמב"ן (משכנות יעקב). ואין צריך לבשל את הדיו לשם כתיבת ספר תורה. כתיבת הספר בצבע - פסולה.
בארצות המזרח כותבים בקולמס של קנה (תענית כ'. ועי' רמ"א יו"ד סי' רע"א ז'). במדינות שאין קנים חזקים מצויים, כותבים בנוצה של עוף טהור. יש מתירים במתכת או בעצם (ספר חסידים רפ"ג, עקרי דינים יו"ד סי' ל' ט"ו). נוהגים לכתוב בנוצה, כדברי הזהר.

כשיתחיל הסופר לכתוב יאמר:

"הריני כותב ספר תורה זאת לשם קדושת ספר תורה וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם" (תשובה מאהבה סי' שצ"א).

ונוהגים לומר כן לפני כל ספר וספר. יכתוב בימין, ואיטר כותב בשמאל. צריך להוציא כל מלה מפיו לפני שיכתוב, כי משה היה אומר וכותב (ב"ב ט"ו). ויזהר בחסרות ויתירות.

ידקדק שלא יצאו התיבות מהשורות המסומנות, ובדיעבד כשר אם כתב אפילו שתי תיבות חוץ לשיטה, רק שלא ימלאו את הרוחב שבין העמודים. גם לא יסיים התיבות בתוך השיטין יכול למשוך האות אם צריך לזה, ובאלו אותיות יכול להרחיב: ד' ח' ל' ק' ר' ת'. ולפעמים מ' סתומה. וכשהוא מקצר האות למען לא תצא חוץ לשיטה יזהר שלא תשתנה האות מצורתה על ידי זה, כמו מרי"ש לוא"ו ומכ"ף לנו"ן וכדומה. ויתן ריווח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כחוט השערה, ולא יהיו שתי תיבות נראות כאחת ולא אחת כשתים, ואם שינה באופן שתינוק דלא חכים ולא טיפש טועה בהן פסול (יו"ד סי' רע"ד ד').

בין פסוק לפסוק ירחיק כבין תיבה לתיבה ולא יותר, ובדיעבד כל שאין בו שיעור סתימה כשר, ויש שמניחים הפסק מעט לכתחילה ואין לגעור בהם (רמ"א או"ח סי' ל"ב). אינו יכול לשנות אות אחת באחרת כגון ד' במקום ה' וכדומה, לכן אם נפלה טיפת דיו על האות באופן שנשתנה צורתה ונראית כאות אחרת, צריך למחוק כל האות ולכתוב אותה מחדש, כי "וכתבתם" משמע ע"י כתיבה ולא עי' מחיקה (או"ח סי' ל"ב י"ז).

תמונת האותיות
הסופר צריך לכתוב כתיבה תמה ושלמה נאה ומאושרת (שבת ק"ג:). צורות האותיות אין שוות בכל המדינות (טור או"ח סי' רע"ד), ואין לפסול אלא אם נשתנה האות באופן שאפשר לטעות בו.

תמונת האותיות של הראשונים נקראת "תמונת בית יוסף" והיא שונה מתמונת האריז"ל, ויש הבדל ביניהם באותיות א' ב' ח' ל' ע' ף' צ' ק' ש' ת'.

ויש עוד "תמונת וועלש" הדומה לאותיות הדפוס והאריז"ל אמר שגם לזה הכתב יש רמז בתיקונים (פרי עץ חיים). ספרדים כותבים בזה הכתב את ספריהם לבד מאותיות ח' צ' והשם שיעשו כתמונת האר"י.
אותיות ב' ד' ה' מ' פ' ף' ת' הם בזויות,
אותיות ג' ז' ט' נ' ע' צ' ש' צריכים תגין וסימן שעטנ"ז ג"ץ,
ואותיות בד"ק חי"ה צריכים תג אחר דק משמאל ויקפיד שלא יקלקל האות עי"ז.
אותיות מלאכ"ת סופ"ר נשארות בלא תגין (ספר מצוות שמורים, וסימן לזה כי רוב הסופרים הם עניים בלא כתרים),

האשכנזים נוהגים לתייג כל אות שצריכה תגין תיכף בשעת כתיבתה, והספרדים יכתבו כל התורה בלא תגין (לבד השמות) ואח"כ יעשו עליהן תגין. האומן העושה זאת נקרא 'מתייג'.

ציור התמונות
הציור בערך הזה מראה את צפניה ג' ח' בשלוש צורות כתב. בחרנו בפסוק זה, כי יש בו כל אותיות הא"ב עם אותיות מנצפ"ך ועם שם הוי"ה שיש גם בו שינויים בין צורות הכתב. פסוק זה הוא היחיד בתנ"ך שיש בו כל התנאים האלה.


צורת הכתיבה של צפניה ג,ח בשלוש צורות כתיבה

כתיבת השם
כשכותב את השם, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא יפסיק (ירוש' ברכות פ"ה, בבלי ל"ב: או"ח סי' ק"ד), ואם כותב שני שמות זה אחר זה, יכול להפסיק ביניהם, ויקדש עוד הפעם את השני (עי' ספר חסידים תתס"ח, תתפ"ז).

צריך לקדש את הדיו שרוצה לכתוב בו את השם. ויכווין להניח אות אחת לפני השם ויטבול הקולמוס ויתחיל באות ההיא (כי שמא אין הדיו או הקולמוס טוב ויבוא קלקול בשם), ואם לא הניח אות מקודם, יחפש אחרי אות או תג הצריך דיו וימלאנה, וכותב אח"כ את השם (רמב"ם פ"א מספר תורה).

אע"פ שכבר אמר הסופר בתחילת כתיבת הספר תורה שהוא כותב לשם קדושת ספר תורה וכל האזכרות שבו, מ"מ יקדש את השם בכל פעם שכותבו, ויאמר בזה הלשון:

"הריני כותב לשם קדושת השם (פלוני) לשם קדושת ספר תורה של משה וישראל",

ונכון שיהיה כתוב על פיתקא לפני הסופר. ויש שמות שהם ספק קדש ספק חול, ובאלו צריך לקדש מספק ויאמר: הריני כותב לקדושת שם פלוני אם קודש הוא. שמות הקדושים אינם נמחקים ואין כותבים אותם כ"א בתוך השיטה (עי' בני יונה ולדוד אמת).

שמות קדושים
שם המיוחד הוא שם הוי"ה, בכל מקום בתורה הוא קודש. וכן השמות אל, אלוה, אלוהים (לבד מאלהים אחרים אל נכר וכדומה), אלהינו, אלוהיך, אלהיכם, אלהיהם, אהיה, שדי, צבאות. ויש גורסים גם 'אהיה אשר אהיה' (עי' תשובה מאהבה ח"ב רי"ט).
אלו השמות שאינם נמחקים, ואסור למחוק אפילו אות או נקודה אחת מהם, או מהאותיות הנטפלות אחריהם, כגון ך' של אלהיך, נ"ו של אלהינו וכדומה. אבל האותיות שלפניהם כגון למ"ד של לה' או כ' מן כאלהינו מותר למחוק.
מותר למחוק את הכינויים והם: הגדול, הגבור, הנורא, האדיר, האומץ והחזק, חנון ורחום, ארך אפים וכו' שדינם כשאר התיבות שמוחק לצורך תיקון.

שמות אלו הם ספק קודש ספק חול, ולא ימחוק מספק:

כל בית-אל האמור בתורה,
ואלהי אביכם (בראשית ל"א כ"ט),
ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ר' ט"ז),
ראה נתתיך אלוהים (שם ז' א'),
אלוהים לא תקלל (שם כ"ב כ"ז),
ואמר אי אלהימו (דברים ל"ב ל"ז),
יזבחו לשדים לא אלה (שם י"ז),
הם קנאוני בלא אל (שם כ"א).

ויש שמות שהם חול וודאי ויוכל למוחקם לצורך תיקון:

והייתם כאלהים (בראשית ג' ה'),
ויראו בני האלהים (שם ז' ב'),
אשר יבואו בני האלהים (שם ר'),
הנה נא אדוני סורו נא (י"ט ב'),
יש לאל ידי (ל"א ל"ט),
ואלהי נחור (שם נ"ג),
כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים (ל"ב ל"א),
כראות פני אלוהים (ל"ג י'),
כי אהיה עמך (שמות ג' ישב),
מי כמוך באלים (ט"ו י"א),
שכל האלהים (י"ח י"א),
והגישו אדוניו אל האלהים (כ"א ו'),
ונקרב בעל הבית אל האלהים (כ"ב ז'),
עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים (שם ח'),
זובח לאלהים יחרם (שם י"מ),
קום עשה לנו אלוהים (ל"ב א'),
אלה אלוהיך ישראל (שם ד'),
עשה לנו אלוהים (שם כ"ב),
אלהי האלהים ואדוני האדונים (דברים י' י"ז)
האלהים האדונים חול, ואין לאל ידך (כ"ח ל"ב),
אלוהים אשר לא ידעום (ל"ב י"ז),
ואין אלוהים עמדי (שם ל"ט),

שמות בני אדם, אף אם יש בתוכם שם ה', כמו אליהו, יהודה - אינם קודש.

פרטי הדינים בספר תורה
הרמב"ם מונה עשרים דברים הפוסלים את הספר תורה, ואז אין בו עוד קדושת ספר תורה והרי הוא כחומשים ואין קורין בו בצבור.
ואלו הם הפסולין:
א) כתב על עור בהמה טמאה,
ב) על עור בהמה טהורה שאינו מעובד,
ג) היה מעובד לא לשם ספר תורה,
ד) נכתב שלא במקום הכתיבה,
ה) נכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על קלף,
ו) נכתב על דוכסוסטוס,
ז) נכתב בלא שרטוט,
ח') נכתב בלא דיו שחור העומד,
ט) נכתב בשאר לשונות,
י) כתבו אפיקורס או מין וכיוצא בו משאר פסולין,
י"א) כתב האזכרות שלא בכוונה,
י"ב) חסר אות אחת,
י"ג) הוסיף אות אחת,
י"ד) נגעה אות באות,
ט"ו) נפסדה צורת האות ע"י נקב או מסיבה אחרת,
ט"ז) הרחיק או הקריב בין האותיות עד שנשתנה צורת תיבה אחת לשתים או להיפך,
י"ז) שינה צורת הפרשיות,
י"ח) שינה צורת השירות (שירת הים ושירת האזינו),
י"ט) כתב בשאר הכתב כצורת השירות.
כ) תפר היריעות בלא גידי טהורה.
אלה הם המעכבים לדינא. שאר הדברים הם למצוה והידור ספר תורה.

אין מוקדם ומאוחר בתורה, ומותר לכתוב אפילו שלא כסדר, בניגד לתפילין ומזוזות, שיש לכתבם לפי הסדר.

סגולה לכתוב ספר תורה

סגולה למי שאין לו בנים לכתוב ספר תורה ונותנו לביהכ"נ, ויהיה לו לזכות לעוה"ב ע"י שהוא מזכה את הרבים שיקראו אותו ויזכירו שמו לברכה (ספר מטעמים 85).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן