לדף ראשי




הצורות הספרותיות של תקופת התנאים
התנאים לדורותיהם אספו את המסורות ההלכתיות והאגדיות של הדורות שקדמו להם, הוסיפו את פירושיהם ואת חידושיהם, וריכזו את החומר ההלכתי הרב בשתי צורות ספרותיות עיקריות:

א. מדרש: בספרות המדרשית ההלכה או האגדה שלובות ושזורות בפסוקי התורה. מקור הלימוד הוא הפסוק, וההלכה נלמדת מתוך עיון בפסוק או על ידי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הספרים העיקריים של ספרות זו הם מדרשי ההלכה: מכילתא (לשמות) ספרא (לויקרא) וספרי (לבמדבר ולדברים).

ב. משנה: במשניות ההלכות או האגדות עומדות בפני עצמן, ואינן משולבות וקשורות עם הפסוק שבתורה. המשניות הרבות סודרו על ידי חכמים בקבצים שונים על פי נושאים. הקבצים נקראו על שם מסדריהם: משנת רבי חייא, משנת רב אושעיה והמשנה שלנו - משנת רבי.

המדרש
הסופרים פירשו את התורה, ויחד עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. הםם קראו בתורה "והיה לאות על ידך" ופירשו: אלו תפילין של יד, "ולטוטפות בין עיניך" - אלו תפילין של ראש. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" - זה אתרוג. בדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידיהם את הקבלות ואת ההלכות המסורות בידם ביחד עם התורה הכתובה.

שני בתי מדרש היו, שלימוד מדרש ההלכה תפס בהם מקום חשוב: בית מדרשו של רבי ישמעאל ובית מדרשו של רבי עקיבא. על ההבדלים בדרכי הדרש ביניהם ראה בפרק "מידות שהתורה נדרשת בהן".

מדרשי הלכה שלמים המצויים בידינו הם: מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שניהם לספר שמות; ספרא ("תורת כוהנים") לספר ויקרא; ספרי לספר במדבר ודברים.

יש שניסו למיין את המדרשים לשתי קבוצות:
לבית מדרשו של רבי ישמעאל מיוחסים: מכילתא דרבי ישמעאל וספרי במדבר.
לבית מדרשו של רבי עקיבא מיוחסים: מכילתא דרשב"י, ספרא וספרי דברים (מ"ראה" ואילך).
פרשני מקרא רבים, ובהם המלבי"ם בביאורו לתורה, עוסקים בהסבר הקשר בין מדרשי ההלכה ובין הכתוב בתורה.

בנוסף למדרשי הלכה אלה מצויים בידינו קטעי מדרשים, כמו: ספרי זוטא, מכילתא דמילואים בתורת כוהנים (צו-שמיני) ומכילתא דעריות (אחרי מות-קדושים).

המשנה
דרך הלימוד השנייה היא המשנה. בלימוד זה אין ההלכה קשורה לפסוק, אלא מאורגנת סביב נושא קבוע שהמשנה עוסקת בכל פרטיו. הסיבה ללימוד בדרך זו הייתה בעיקר מפני ריבוי ההלכות הקשורות לתורה בקשר רופף. נתרבו הלכות שאינן נובעות במישרין מן הכתוב, והן הוסמכו לפסוק העוסק באותו נושא. כך נתפתחה הלכה שאינה תלויה כלל בכתוב, והיא המשנה. טעם נוסף לאופן לימוד זה הוא שיש דינים המפוזרים במקומות שונים בתורה. דיני שבת, לדוגמה, הוזכרו בתורה בעשרה מקומות. אילו היינו לומדים את דיני שבת מן התורה, היה הלימוד מקוטע וקשה. מה גם שחלק גדול מדיני שבת אינם מדאורייתא, ואינם נקשרים אף לאחד מפסוקי התורה. (דיני מוקצה, איסור טלטול בחצר, עירוב חצרות - כל אלה הנם דינים דרבנן.)

דרך הלימוד של המשנה הפכה להיות דרך הלימוד הראשית. עם זאת לא התבטלה כליל דרך המדרש. המדרש ליווה את המשנה בדרכה, כמו שהתלמוד ליווה את המשנה.

דוגמה להבדל בדרך הלימוד בין המשנה למדרש ניתן לראות על ידי השוואת מדרש ומשנה העוסקים באותו נושא:

מדרש: ספרי כי תצא כב, י פסקא רלא

"לא תחרוש בשור וחמור יחדו". 'שור וחמור' - אין לי אלא שור וחמור. מנין לעשות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור וחמור? תלמוד לומר: 'לא תחרוש' - מכל מקום. אם כן, למה נאמר בשור וחמור? בשור וחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש באדם וחמור.

משנה: כלאים ח:ב ו

בהמה עם בהמה וחיה עם בהמה, בהמה עם חיה וחיה עם בהמה... אסורין לחרוש למשוך ולהנהיג.
ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג.

משניות קדומות
בתחילה היה עיקר הלימוד בעל פה: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם".

קבצים של משניות שנערכו על ידי חכמים נלמדו בעל פה. היו אנשים מיוחדים שתפקידם היה ללמוד בעל פה קובצי משניות. אנשים אלה נקראו "תנאים". (למושג "תנאים" יש משמעות נוספת: חכמים שפעלו בתקופת התנאים). כאשר למדו בישיבה את אחד הקבצים, היה ה"תנא" מרצה את המשניות לפני הלומדים, ולאחר מכן היה דיון. התנא היה מעין "ספר חי".


צילום כתב יד קופמן של משנה ברכות פרק א

השווה את חלוקת המשניות שבמשנה זו לחלוקה שבמשניות המודפסות, ותראה כי בכתב היד יש חלוקה אחרת מזו שלפנינו. שים לב לצורה בו מחק הסופר טעות: במשנה י"א של כתב היד, בשורה שלפני האחרונה בדף המצולם. השווה את נוסח כתב היד לנוסח המשנה שבדפוסים, ותגלה הבדלים מעניינים.

במקביל ללימוד זה יצרו בתי מדרש שונים קובצי משניות, והם נקראו על שם החכם שערך אותם, כמו משנת בר קפרא, משנת רבי עקיבא, משנת רבי מאיר, משנת רבי אושעיה. קבצים אלה לא הגיעו לידינו.

על שיטת רבי עקיבא בריכוז ההלכות ובסידורן במשנה מספר רבי יהודה הנשיא עצמו:

"היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... לרבי עקיבא קרא לו אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חיטים מניח בה. מצא שעורים, מניח בה. כוסמין, מניח בה. פולים, מניח בה. עדשים, מניח בה. כיוון שנכנס לביתו, מברר חיטים בפני עצמם, שעורים בפני עצמם, כוסמין בפני עצמם, פולים בפני עצמם, עדשים בפני עצמם. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה כולה טבעות טבעות" (אבות דרבי נתן פרק יח).

משנת רבי עקיבא מוזכרת בסנהדרין כז:ב "זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה...". בדורות שאחריו הפכה משנת רבי עקיבא לבסיס של קבצי משניות רבים. רבי יוחנן אומר

"סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו.).

על פעולותיו של רבי עקיבא בקביעת ההלכה ובהכרעת מחלוקת, מספרים תלמידיו במקומות שונים, כגון: מעשר שני ה:ח; תוספתא פסחים א:ז; זבים א:ה.

משנת רבי
הקובץ שפשט והתקבל בכל ישראל היה ה"משנה" שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא בשנת 200 לספירה. רבי יהודה הנשיא, שנקרא גם "רבי" סתם, אימץ חלק מן המשניות הקדומות, ובעיקר את משנת ר' מאיר, שאת יסודותיה הניח ר' עקיבא. הלכות קדומות רבות הוכנסו למשנה כפי שהן או בתוספת הסברים.

במשנה משוקעות משניות קדומות, אשר נוסחו והוסדרו בעיקרן בימי הבית, כנראה קרוב לחורבנו. והנה דוגמאות אחדות: פקידי המקדש מוזכרים בשמותיהם (שקלים ה),המלך אגריפס מוזכר בהבאת הביכורים (ביכורים ג:ד) ובקריאת התורה בהקהל (סוטה ז:ח). כמו כן יש במשנה חומר רב הקשור לבית המקדש ולעבודתו, אשר יש להניח כי עיקרו נוסח בימי הבית.

רבי ערך את המשניות מחדש, וסידר אותן בשישה חלקים ("סדרים"), לפי נושאים. ברוב המקרים הביא רבי את הניסוח הכללי, המתאים לתפיסת הרוב. במקרים אחרים הוא הביא שיטות נוספות, גם אם אין הלכה כמותן. כאשר קובע רבי הלכה כשיטה כלשהי, הוא מביא אותה בניסוח סתמי, בלא שם אומרה, ובצדה הוא מביא את הדעות החולקות עליה. מרובה במשנה החומר העוסק בדעותיהם של חכמי המשנה בדור שלפני רבי, ובדורו של רבי עצמו. לעתים כולל רבי את דעתו במשנה כדעת יחיד, ומולה הוא מציב את דעת הרוב, שהלכה כמותו.

המשנה ערוכה, כאמור, לפי נושאים. אך לא תמיד הנושא אחד הוא: לפעמים הקשר בין המשניות הוא קשר חיצוני. למשל: במסכת מגילה (פרק א) מצויה רשימה ארוכה של הלכות שהמשותף להן הוא הפתיחה "אין בין" וכולן עוסקות בהבדלים: בין אדר ראשון לשני, בין יום טוב לשבת, בין שילה לירושלים ועוד. לעתים החוט המקשר הוא פסקיו של חכם אחד (כתובות פרק יג, אדמון וחנן).

משנת רבי התקבלה על ידי כל חכמי א"י ובבל כספר יסודי המחייב את כל ישראל. מחתימת המשנה ואילך נמנעו מלחלוק על דבריה, ועיקר הלימוד היה פרשנות המשנה. המשנה הפכה להיות ספר מקור, שני בקדושתו למקרא.

תוספתא וברייתא
רבי יהודה הנשיא כלל במשנה מדרשים רבים שהיו לפניו ואת המסורות של לימוד התורה שבעל פה שקיבל מרבותיו. לא כל החומר שהיה לפני רבי נכלל בששת סדרי המשנה. המשניות שלא הוכנסו למשנת רבי, ונשארו מחוץ לה, נקראות "ברייתות" (=משניות חיצוניות). חלק ממשניות אלה נשתמר בתוך סוגיות התלמוד, וחלקן נשתמרו בקבצים כמו ה"תוספתא" ומדרשי ההלכה (מכילתא, ספרא וספרי).



התוספתא משלימה את המשנה ומבארת אותה, או מביאה מאמר מן המשנה בתוספת מלים לביאור. יש מקרים שהתוספתא מביאה משנת תנא אחר במקום המשנה הסתמית שבמשנתנו. התוספתא מסודרת כסדר המשנה, מחולקת כמוה למסכתות הערוכות לפי נושאים, אם כי לא תמיד באותה חלוקה או באותו סדר. השוואת המשנה הראשונה של מסכת ברכות לתוספתא תדגים חלק מן ההבדלים שבין מקורות אלה:

משנה

מאימתי קורין את שמע בערבית?
משעה שהכהנים נכנסים
לאכול בתרומתן

תוספתא

מאימתי קורין את שמע בערבית?
משעה שבני אדם נכנסים לאכול פיתן בערבי שבתות.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים:
משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן.
סימן לדבר: צאת הכוכבים.
ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:
וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

צילומים של כתבי יד מן המשנה והתלמוד ניתן לראות באתרים אלו:
אוצר כתבי יד תלמודיים
טקסט מלא של המשנה
טקסט מלא של התוספתא
מסכת דרך ארץ זוטא ופרק השלום
אבות דרבי נתן, מהדורה מעוצבת / ההדיר: יהודה איזנברג (41 פרקים)
מסכת אבות

אין פוסקים הלכה ממדרשי התנאים
(מתוך: אנציקלופדיה תלמודית, "הלכה")
אין למדים הלכה מן התוספתות והברייתות ותלמוד של תנאים. וגאונים נשאלו אם לסמוך על התוספתא, והשיבו שהתוספתא וספרי התנאים כתורת כוהנים ומכילתא וספרי, אינו דבר קצוב ומסוים, יש מהם הלכה ויש שאינם הלכה. כיצד? כל ברייתא שאין חולקים עליה בתלמוד, הלכה כמותה. וכל שכן כשיש לה סיוע מן התלמוד. וכל ברייתא שחולקים עליה בתלמוד - אין הלכה כמותה. ולפיכך אין לעמוד על ברייתא ותוספתא וספרא וספרי, כי אם על פי אמוראים שבתלמוד. וכן יש שכתבו שהתוספתא, והיא שיור המשנה, כשתבוא בעקבי המשנה, היא הלכה מקוימת. והברייתא, והם כל הספרים שהעתיקו הקדמונים אחר המשנה, כמו משנת רבי חייא ומשנת רבי אושעיה ומשנת רבי אליעזר בן יעקב ומכילתא דרבי ישמעאל ואותיות דרבי עקיבא ותורת כוהנים וספרי וכיוצא בהם - מה שלא נחלקו עליו מכל הדברים האלה היא הלכה מקוימת, ומה שנחלקו עליו הלך אחר פסק הלכה.

לימוד תורה עד רבנו הקדוש
כאשר מת יהושע בן נון, לימד לזקנים מה שקיבל מן הפירוש ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים ולא נפלה עליו מחלוקת; ואשר נפלה בו מחלוקת - פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם אמר הכתוב: "וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (יהושע כד:לא).

ואחרי כן לימדו הזקנים ההם מה שקיבלו מפי יהושע, את הנביאים עליהם השלום, והנביאים לימדו זה לזה, ואין זמן שלא הייתה בו התבוננות וחידוש עניינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר, והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים; והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם. עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה והם: חגי, זכריה ומלאכי, ודניאל וחנניה מישאל ועזריה, ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל, ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן, מן החרש והמסגר ודומיהם; והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם, וגזרו גזרות והתקינו תקנות. והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא - הוא ראשון החכמים הנזכרים במשנה, והוא: שמעון הצדיק. והיה כוהן גדול בדור ההוא.

הלימוד בעל פה
ומימות משה רבנו עד רבנו הקדוש, עליו השלום, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ. אלא שבכל דור ודור, ראש בית דין, או נביא שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זיכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור במידה מי"ג מידות, והסכימו עליהם בית דין הגדול.

רבנו הקדוש
וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבנו הקדוש, עליו השלום, והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו; איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות, עד שזכה בהן אצל אנשי דורו לקרותו: "רבנו הקדוש". ושמו יהודה, והיה בחכמה ובמעלה בתכליתן, כמו שאמרו: "מימות משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד". והיה בתכלית החסידות והענווה והרחקת התענוגים, כמו שאמרו גם כן: "משמת רבי, בטלה ענווה ויראת חטא". והיה צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון הקודש, עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם בלשון המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו, וזה מפורסם בתלמוד. והיה לו מן העושר וההון ורוחב היכולת, כמו שנאמר בו: אהורירה דרבי הווה עתיר מן שבור מלכה (=שומר האורוות של רבי היה עשיר יותר מהמלך שבור).

וכן הרחיב הוא על אנשי חכמה ומבקשיה, והרביץ תורה בישראל, ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבנו עד ימיו. והיה הוא בעצמו מן המקובלים: שהוא קיבל משמעון אביו; ושמעון - מגמליאל אביו; והוא משמעון אביו; והוא - מגמליאל הזקן; והוא - משמעון ; והוא - מהלל; והוא משמעיה ואבטליון רבותיו; והם - מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח; והם - מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי; והם - מיוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן; והם - מאנטיגנוס איש שכו; והוא - משמעון הצדיק; והוא - מעזרא, שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה; ועזרא - מברוך בן נריה רבו; וברוך - מירמיהו. וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים, נביא מפי נביא, עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון, והוא - מפי משה.

למה סידר רבי את המשנה?
ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות - חיבר חיבור להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח.

אין פוסקים הלכה מן המשנה
אין למדים הלכה מפי משנה. ואמרו: המורים הלכה מתוך משנתם, מבלי עולם הם, שכיוון שאין יודעים טעמי המשנה, פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה. ועוד: שיש משניות הרבה שאמרו שלדעת יחיד הן, ואין הלכה כמותן. ועוד: שאינם יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי, ומורים הוראות טעות. ואפילו במקום שנאמר במשנה הלכה כפלוני, אין לסמוך על פסק המשנה, אם לא שפוסקים בגמרא כן. (אנציקלופדיה תלמודית, "הלכה")


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן