לדף ראשי




שבועה – התחייבות שאדם מקבל על עצמו בדיבור.
ארבעה מיני שבועות הם:
שבועת בטוי,
שבועת שוא,
שבועת העדות,
שבועת הפקדון.

שבועת ביטוי
שבועת ביטוי, הוא שבטא ונשבע על דבר: הן או לאו.
ויש בשבועה זו ארבעה אופנים:
שנים להבא שיעשה או שלא יעשה,
ושנים לשעבר שנעשה כך וכך או שלא נעשה.
בכל ארבעה האופנים האלה, השבועה היא שבועת ביטוי דווקא אם נשבע על דבר אפשרי. אם נשבע שיעלה לרקיע, או שלא יעלה לרקיע, הרי זו שבועת שוא.
השבועות להבא הן שנשבע על עצמו. אם נשבע שאדם אחר יעשה או לא יעשה - אין זה בכלל שבועת ביטוי.
בכל ארבעה אופני שבועת ביטוי, אם הפר את השבועה, אם היה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואם במזיד לוקה. חוץ מהנשבע שיעשה ולא עשה, שאינו לוקה, שהוא לאו שאין בו מעשה.

שבועת שוא
איסור שבועת שוא נכלל בעשרת הדברות:

לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא וגו' (שמות כ' ז),

היינו שלא לישבע בשמו לשוא.
מצווה שלא להשבע בשם עבודה זרה לעובדיה, ולא להשביע את עובדיה בה. שנאמר:

ושם אלוהים אחרים לא תזכירו.

מצווה שלא לישבע לשקר שהיא שבועת בטוי, שנאמר:

ולא תשבעו בשמי לשקר.

ומצווה לישבע באמת בשמו יתברך, שנאמר:

ובשמו תשבע.

ארבעה סוגים בשבועת שווא:
א) נשבע על דבר שידוע לשלשה בני אדם שאינו נכון. נשבע על אבן שהוא זהב.
ב) נשבע על דבר שאין בו שום ספק לשום אדם: נשבע על השמים שהם שמים, ועל הארץ שהיא ארץ).
ג) נשבע לבטל מצווה דאורייתא, כגון שלא יניח תפילין או שיאכל טריפות.
ד) נשבע על דבר שאי אפשר לעשותו: שלא יישן שלושה ימים רצופים או שיעלה לרקיע.

בכל אלו עובר משום 'לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא'. במזיד - לוקה, בשוגג פטור.

שבועת העדות
היודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד.
עד אחד לא יעיד אלא בממון שהרי הוא מביאו לידי שבועה, או בדבר אסור להפרישו מאיסור. אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו.

בדיני נפשות מחויב להעיד בבית דין אפילו אם אין תובעים אותו להעיד.
בדיני ממונות אינו מחויב אלא א"כ תבעו הזקוק לעדות, או שליחו.
ויש לו רשות להחרים בבית הכנסת כל מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד.

אם תבע העדים להעיד בדבר שיש בו כפירת ממון, וכפרו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות, וחזרו והודו שנשבעו על שקר, על זה כתיב אם לא יגיד ונשא עונו, וחייבים להביא קרבן עולה ויורד. ואין חילוק בזה בין שוגג למזיד.
אם שכחו את עדותן, ונשבעו שאינם יודעים עדות, וחזרו ונזכרו אנוסים הם ופטורין.

שבועת הפקדון
מי שיש לחבירו ממון אצלו בהלואה או בפקדון, או שגזל מחבירו, ונשבע לו או לשלוחו שאין לו אצלו כלום, אפילו לא תבעו בעל הממון - עובר משום לא תשקרו איש בעמיתו.
ואם נשבע במזיד, אינו לוקה, אלא משלם קרן בתוספת חומש, וחייב גם אשם גזילות שנאמר:

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והיה כי יחטא ואשם והשיב וגו' את הפקדון אשר הפקד אתו וגו' או מכל אשר אשר ישבע עליו לשקר, ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו וגו' ואת אשמו יביא לה' (ויקרא ה' כ"א-כ"ז).

רבי עקיבא אומר מה ת"ל "מעל בה'"? לפי שהמפקיד מפקיד בלא שטר ובלא עדים, ואין יודע בהם אלא הקב"ה, לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש במי שידע בהם. לכך נאמר ומעלה מעל בה' (ספרא).

סוגי השבועות
שלושה מיני שבועות הן שבית דין מחייבים לאחד מבעלי הדין להשבע:
א) שבועה דאורייתא, והיא כל שבועה שחייבה התורה לישבע ע"י טענתו, והיא בשלושה אופנים:
שבועת שומר שטוען שאבד ממנו הפקדון,
מודה במקצת,
עד אחד המחייב שבועה אם הנתבע כופר הכל.

ב) שבועת המשנה, כל נשבע ונוטל שתקנו חז"ל בזמן המשנה (שבועות פ"ז א).

ג) שבועת היסת, שבועה שנתקנה בזמן האמוראים (שם מ':) לאדם שכפר בכל, ואין עד אחד, שמדאורייתא פטור מלשלם. חכמים הסיתו אדם זה להישבע, כדי להפיס את דעת זה שכנגדו. וכן בכל טענות ספק.

בשבועה דאורייתא אם לא רצה החייב בה להישבע, מורידין את התובע לנכסי הנתבע לגבות מהן.
בשבועה דרבנן, כל הנשבע ונוטל, לא יטול עד שישבע; וכל הנשבע ונפטר שלא רצה להישבע, מנדין אותו שלושים יום ואח"כ מלקין אותו מרדות ונפטר.

בשבועה דאורייתא צריך שישבע בשם או בכינוי, שיאמר 'הריני נשבע בה' אלהי ישראל', או 'הריני נשבע במי ששמו רחום חנון' או כדומה מהכינויים.
בשבועה דרבנן אין צריך שם או כינוי רק יאמר הריני נשבע או הרי הוא ארור שהעניין כך וכך.

בשבועה דאורייתא אם הנתבע חשוד ואינו יכול להישבע, מתוך שאין יכול להישבע משלם.
בשבועה דרבנן כשטוען איני יודע אם לוויתי, נשבע שאינו יודע ופטור.
בכל שבועה דרבנן יכול לומר לתובע הישבע וטול.
ושווין שבועה דאורייתא ושבועת המשנה, דבשתיהן צריך נקיטת חפץ, שיניח ידו בשעת שבועה על ספר תורה, ובשבועת היסת אפילו לכתחילה סגי לישבע בלי נטילת חפץ (תפארת ישראל למשניות מסכת שבועות הקדמת פ"ג ופ"ו),

שבועה דאורייתא
אלו הם החייבים בשבועה דאורייתא:
א) התובע לחבירו ממון או חפץ. אם הוא מודה במקצת או כופר בכל ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה (שבועות ל"ח. ח"מ פ"ז).

ב) אם טוען מנה לי בידך בהלואה, וזה משיב לויתי ממך. רק חמישים דינרין יש לך בידי פקדון, הרי זה מודה במקצת, וישבע שבועת התורה (רמב"ם טוען פ"ג והרא"ש ב"מ צ"ח).

ג) כופר בכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ, ואח"כ חזר והביא עד אחד, חוזר ונשבע שבועה דאורייתא (הרא"ש והר"ן שבועות פ"ו).

ד) טענו כלים וקרקעות, וכפר בכל הקרקעות והודה במקצת הכלים, חייב לישבע שבועת התורה על הכלים ומגלגלין עליו שבועה על הקרקעות (חו"מ סי' צ"ה).

שבועת המשנה

אלו נשבעים שבועת המשנה שנשבעים ונוטלים:
השכיר שתובע את שכרו ובעל הבית טוען נתתי.
הנגזל כשראו עדים שנכנס אדם לביתו שלא ברשות למשכנו והנגזל טוען שנטל כלים והוא טוען לא נטלתי.
נחבל כשראו עדים שנכנס לרשות חברו שלם בגופו ויצא חבול וטוען שחברו חבל בו.
מי שחייב שבועה והוא חשוד על השבועה.
חנוני שבעל הבית אמר לו לתת לפועלים, החנוני טוען נתתי ןהפועלים טוענים לא נטלנו.
כל אלו נשבעים ונוטלים ובחשוד על השבועה שכנגדו (התובע) נשבע ונוטל.


שבועת היסת
אלו חייבים שבועת היסת שהיא שבועה דרבנן:
א) על קרקעות עבדים ושטרות והקדשות, נשבעים רק שבועת היסת.

ב) תבעו חטים והשיב שאינו חייב לו אבל אינו יודע אם חייב לו שעורים, נשבע היסת שאינו חייב לו חטים ומשלם לו שעורים.

ג) תבעו חטים ושעורים, והודה לו באחד מהם חייב ליתן לו מה שהודה ונשבע על השאר (שבועות ל"ט. ורי"ף שם).

ד) מי שנכנס לבית חברו ויצא בכלים טמונים תחת כנפיו, והעדים ראו שנכנס ריקם ויצא בכלים, ולאחר זמן תבעו בעל הכלים 'תן לי כלים שהשאלתיך', והוא אומר 'לקוחים הם בידי ממך', אינו נאמן. ונשבע בעה"ב היסת על טענתו שלא מכר - ויחזיר הכלים. במה דברים אמורים בבעה"ב שאינו עשוי למכור כליו, אבל אם עשוי למכור, ה"ז נשבע הנתבע היסת שהם לקוחים בידו (שבועות מ"ו. חו"מ סי' צ).

ה) הכופר הכל ואין עד מכחישו חייב שבועת היסת, ובלבד שיתבענו ודאי, אפילו מודה במקצת, אם אמר לו הילך המקצת שאני מודה לך אינו חייב אלא היסת (ב"מ ד'.).

ו) אמר החנווני לבעה"ב אתה אמרת לי ליתן לפועלך מנה והוא כופר ואומר לא אמרת לי כלום, נשבע בעה"ב היסת ונפטר (רמב"ם מלוה פט"ז). ואם אמר חמישים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם (ב"מ צ"ח).

ז) נתן בעה"ב מעות לחנווני, ואמר לו תן לפועלים, אם המחום אצל חנווני במעמד שלושתם והפועלים נתרצו, הוא אומר שנתנם והם אומרים שלא קבלו, אין לפועלים על בעה"ב כלום, והחנווני נשבע היסת שנתנם לפועלים ונפטר. אבל אם המחום אצל חנווני שלא במעמד שלושתם, נשבע חנווני לבעה"ב היסת שעשה שליחותו ופטור, והפועלים נשבעים לבעה"ב בנקיטת חפץ שלא נטלו כלום מחנווני ונוטלם מבעה"ב (חו"מ סי' צ"א).

ח) תבעו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו, פורע חוב עצמו שהודה בו, ונשבע היסת על חוב אביו (טור ושם הראב"ד).

ט) על טענת חרש, לפי דעת הטור, נשבעין שבועת היסת, ולפי דעת הרמב"ם אין נשבעין אפילו היסת.

י) קטן שטען על הגדול, בין שהודה במקצת בין שכפר הכל, ה"ז נשבע היסת, ואינו יכול להפך השבועה על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל.

[הפטורין משבועה]
אלה פטורין בלי שבועה:
א) המודה במקצת ועד אחד מסייעו, פטור משבועה. וכן הנשבע ונוטל אם עד אחד מסייעו פטור משבועה. מי שנתחייב שבועה והפכה על שכננדו ויש לו עד המסייעו פטור משבועה (רמ"א חו"מ סי' פ"ז).

ב) כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא נתחייב ממון, אע"פ שכפר בה, אין מחייבים אותו היסת (שם).

ג) אמר לחבירו הבטחת ליתן לי מנה, וזה משיב לא היו דברים מעולם, אין משביעין אותו כלל, שאפילו אם הודה לא היה מחויב ממון שיכול לחזור בו (רמב"ם טוען פ"א).

ד) טענו שעשה לו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס אינו נשבע היסת, שאילו הודה לו היה ג"כ פטור, אכל אם טענו שהעמידו בדין על הקנס וכבר הביא עדים וחייבוהו בית דין לשלם, וזה אומר לא היו דברים מעולם, צריך לישבע היסת (כתובות מ"ב.).

ה) האומר לחבירו 'מנה לך או לאביך בידי ופרעתיך מחצה', והשיב זה 'איני זוכר, אך אתה הזכרתני ויודע אני שלא פרעת כלום', פטור אפילו משבועת היסת, שאינו אלא כמשיב אבדה (רמב"ם טוען פ"ד).

ו) מי שתבעו חברו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים, וזה משיב שכבר החזיר לו - פטור בלא שבועה, שהרי אין לתובע בזה אלא טובת הנאה (מרדכי פרק הדיינים)
.
ז) אין משביעין שבועת היסת במקום דאין הפסד ממון (מהרי"ו סי' קנ"ד).

ח) על טענת שוטה אין נשבעים כלל (חו"מ סי' צ"ו).

ט) שנים או שלושה שיש להם תביעה על אחד ונשבע לאחד מהם פטור מהאחרים, כי אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה (כתובות צ"ד.).

י) אין להשביע במקום שיש לחשוש שיתברר הדבר, שגנאי לב"ד שישביעו ואח"כ יתברר שהשביעו לשקר, ומוטב שימתינו עד שיתברר הדבר (תוס' פרק המפקיד).

י"א) אם נראה לדיין שהטענה מרומה - אין להשביעו (חו"מ פ"ז).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מצוות הקשורות בשבועה, מתוך ספר חרדים

מקור הערך: מעובד על פי אוצר דינים ומנהגים לא"י איזנשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן