לדף ראשי



שכיב מרע - חולה הנוטה למות. אדם במצב כזה מקיימים את הדברים שהוא מצווה בענייני נכסיו, וזה נקרא "מצווה מחמת מיתה". אין צורך בקנין להעברת נכסים על פי דבריו, כמו באיש בריא, כי "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי".
הטעם הוא שחוששים שמא תטרף דעתו עליו אם ידע שדבריו לא יקוימו. כדי להפיס את דעתו תקנו חכמים שתתקיים צואתו באמירה בעלמא (ב"ב קנ"ו-קנ"ז).
שכיב מרע אינו צריך לומר לעדים 'אתם עדי', כמו שאומרים בהתחייבות רגילה. כל השומע את דבריו הוא עד. מתנתו מקבלת תוקף רק אחר מותו, ואם הבריא יכול לחזור ממה שנתן. שכיב מרע שנתן את מקצת נכסיו, והשאיר לעצמו נכסים, מתנתו היא כמתנת בריא וצריכה קניין כמו בכל מתנה אחרת. אם ניכר שהוא מצווה מפני שהוא נוטה למות, חוזר בו ממתנתו אפילו נתן מקצת נכסיו.
זה דינו של כל מצווה מחמת מיתה, אפילו אינו שכיב מרע. כגון היוצא למלחמה או היוצא למאסר ממושך.
שכיב מרע שאמר אל תספדוני - אין סופדין אותו, אל תקברוני מנכסי - אין שומעין לו.

ברכת שכיב מרע
המנהג הוא שהנוטה למות מברך את בניו ובנותיו, כמו שכתוב ביצחק 'בעבור תברכך נפשי בטרם אמות'.
נאמר במדרש (תנחומא פרשת ויחי): א"ר ישמעאל, אתה מוצא שהצדיקים מברכים לבניהם בשעת מיתתן. לפיכך כשחלה יעקב, נטל יוסף שני בניו והכניסן אל אביו שיברכם (מקור המנהגים סי' פ"ד).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן