חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שמיטה

מצוות הנוהגות בשנה השביעית וכוללות הגבלות בשימוש בקרקע.

מצווה מן התורה לנהוג שמיטה בארץ ישראל בכל שנה שביעית, שלא לעבוד את האדמה, להפקיר את כל הגדל בה, ולנהוג קדושה בפירות הגדלים בה מאליהם. כן אנו מצווים מן התורה לשמוט בסוף שנת השמיטה כל חוב ולוותר על כל תביעה.

התוכן:
המצווה בתורה
שמיטה ומצוותיה
התר עבודה בשביעית
האיסור מן התורה
חרישה ושאר מלאכות
מלאכות מותרות ומלאכות אסורות מדרבנן
דין נעבד
קדושת שביעית והפקר הפירות
ביעור פירות שביעית
אוצר בית דין

המצווה בתורה
ויקרא פרק כה
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל. יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׁבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. כ וְכִי תאמְרוּ מַה נּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לא נִזְרָע וְלא נֶאֱסף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים.

דברים פרק טו
א מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה ה'. ג אֶת הַנָּכְרִי תִּגּשׁ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶךָ וּבְכל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לֵאמר פָּתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְינְךָ בְּאַרְצֶךָ.

מצוות שמיטה בכללה

שמיטה ומצוותיה
מצווה מן התורה לנהוג שמיטה בארץ ישראל בכל שנה שביעית, שלא לעבוד את האדמה, להפקיר את כל הגדל בה, ולנהוג קדושה בפירות הגדלים בה מאליהם. כן אנו מצווים מן התורה לשמוט בסוף שנת השמיטה כל חוב ולוותר על כל תביעה.

שמיטה מדאורייתא ומדרבנן
אין דין שמיטה ויובל נוהג מן התורה, אלא כשארץ ישראל מחולקת לשבטים, וכל ישראל יושבים על אדמתם, וכל שבט מכיר את נחלתו. לפיכך בטלו מן התורה כל דיני שמיטה ויובל בזמן שגלו עשרת השבטים על ידי סנחריב בזמן חזקיהו. ואעפ"י כן קיבלו על עצמם לקדש שמיטה בלבד מדרבנן. ולא קבלו לקדש גם יובל, מפני שלא יכלו לעמוד בכך, לבטל את עבודת האדמה שתי שנים רצופות. ובכל זאת מנו גם את שנת היובל: לא לקדש את השנה ולקיים את דיניה, אלא כדי שתבוא שמיטה שאחריה בזמנה. אך כשחרב בית שני, כמו שנאמר למעלה, התחילו למנות את שנת החמישים ראשונה לשמיטה הבאה, ובטל חשבון היובל.
יש מי שאומר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, אבל הסכמת רוב הפוסקים היא ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן.

היכן נוהגת שמיטה
שמיטת קרקע נוהגת רק בארץ, ואינה נוהגת בחוצה לארץ כלל, גם לא במצרים ובעמון ומואב ובבל, אעפ"י שנהגו שם תרומות ומעשרות. שחרור עבדים ביובל, בזמן שהיובל נוהג, נוהג בכל העולם כולו. השמטת כספים בשביעית, יש אומרים שנוהגת גם בחוצה לארץ, ויש אומרים שאינה נוהגת אלא בארץ, וכך נהגו כל ישראל.

התר עבודה בשביעית
נמצא בגמרא, שרבי ינאי התיר בזמנו לזרוע בשביעית. יש אומרים שבגלל לחצם של השלטונות הנוכריים שבזמנו, ראה אותם נתונים בסכנת נפשות אם לא יהיה להם ממה לשלם את מסי המלכות, וגם איסור תורה נדחה משום פיקוח נפש; ויש האומרים שהואיל ואיסור שביעית בזמן הזה הוא רק מדרבנן, התיר משום לחץ כבד לבטל איסור דרבנן, גם ללא פיקוח נפש. עוד מפרשים אחרים, שהואיל והשלטונות הטילו חובת ארנונא על כל השדות, עברו השדות בגלל שעבוד זה לבעלותו הפורמאלית של המלך הנכרי, ובעלות של גוי בארץ ישראל מבטלת את קדושת הארץ לעניין איסור מלאכה בשביעית, כשקדושת הארץ אינה אלא מדרבנן.

רבותינו שבדורות האחרונים נחלקו אם אפשר להתיר עבודת קרקע בשביעית בזמן הזה. הרב קוק הורה בהוראת שעה, שבגלל שעת הדחק אפשר למכור את האדמה לגוי, להפקיע על ידי כך את קדושת הארץ לעניין שביעית, ולהתיר מלאכות שנאסרו מדרבנן בלבד. ועל אף שאסור למכור לגוי אדמה בארץ ישראל, בכדי שלא לתת לגוי אחיזה בארץ, מְכירה זו, שאינה אלא לזמן, אין בה כדי לתת לו חניה בארץ. ה"חזון איש" וההולכים בעקבותיו הורו שאין למכור את האדמות לגוי אפילו לזמן, שכן גם על מכירה כזו חל איסור "לא תחונם". וגם אם מכרו, לא הופקעה קדושת הארץ מן האדמה, ולא הותרה עבודה.

איסור מלאכה
האיסור מן התורה
מן התורה אסורות בשביעית מלאכות מועטות בלבד, ואלו הן: זריעה וזמירה קצירה ובצירה, וכל שאר העבודות אינן אסורות אלא מדרבנן בלבד. יש אומרים שבכלל זריעה רק זריעת זרעים אבל הנוטע אינו אלא מדרבנן, שאין מלאכה בשביעית בעצים אלא זמירת גפנים, ולדעה אחרת גם זמירת שאר עצים. אך יש אומרים שגם נטיעה בכלל זריעה היא. על כל פנים נטיעת עצי סרק אסורה רק מדרבנן.

קצירה ובצירה שאסרה תורה, פירושו: שלא יקצור כדרכו בכלי עבודה כדרך שקוצר בכל שנה, כגון שקוצר את כל השדה, ומעמיד כרי ודש בבקר, או שקוצר בקומביין, ובוצר את כל הכרם כדרך הבוצרים. אבל מותר לאדם לקצור מעט ולבצור מעט כשיעור שדרך בני אדם להביא למאכל בני ביתם לימים מועטים. ולא פירשו חכמים היטב כמה הם ימים מועטים. וחכמים גזרו שגם את המעט שהוא קוצר, לא יקצור אלא בשינוי, ולא בכלים המיועדים לקצירה ובצירה. כל זאת דעת הרמב"ם, אבל לדעת רש"י והרמב"ן אין איסור מן התורה בקצירה ובצירה כלל, אלא שלא יכניס לתוך ביתו את כל היבול כאילו היה שלו. אבל הקוצר את כל שדהו ומפקיר את היבול, אינו עובר מן התורה.
כל מה שאמרנו באיסור קצירה, הוא בפירות שגדלו בשנה השביעית, ויש בהם קדושת שביעית. הקצירה אסורה בפירות קדושים אלה גם אם קוצר בשמינית. אבל פירות שגדלו בשישית, שאין עליהם קדושת שביעית, ולא הספיק לקצור אותם לפני ר"ה של שביעית, קוצר אותם כדרכו ואינו חושש. וכן הדבר בבצירה.

הקוצר בשביעית שלא לצורך הפירות, אלא שקוצר כדי לתקן הקרקע, וכן הבוצר כדי לתקן הגפנים - גם הוא חייב לדעת הרמב"ם.

חרישה ושאר מלאכות
חרישה בשביעית, יש אומרים שאסורה מן התורה, ויש אומרים שהיא אסורה רק מדרבנן. כל שאר המלאכות שבשדה ובעצים, בין שהן תולדות של חרישה וזריעה, ובין שהן תולדות של זורה ודש ובורר ומעמר עד שהוא מכניס לתוך ביתו, כולם אסורים מדרבנן על הדרך שפירשנו בקוצר.
הזורע אינו אסור מן התורה אלא כשהוא זורע בשדה תחת כיפת הרקיע, אבל הזורע תחת גג אינו אסור אלא מדרבנן. המרכיב והמבריך עצים, לדברי הכל אסורה המלאכה רק מדרבנן; הזורע בעציץ נקוב, שאין דבר מפסיק בין הנקב שלו לבין האדמה, כאילו זרע באדמה, אבל אם יש הפסק בינו לבין הקרקע, זריעתו אסורה רק מדרבנן.
הזומר את כרמו, גם אם קוצץ ענף אחד, ומתכוון להשתמש בענף זה להאכיל לבהמה או להסקה, הואיל וזמירה זו מועילה לעץ, חייב משום זומר, ואין הולכים בזה אחר כוונתו. על כן יחתוך לא במקום שהוא מיטיב לעץ, אלא למעלה ממקום זה או למטה ממנו.

מלאכות מותרות ומלאכות אסורות מדרבנן
אסרו חכמים מלאכת החורש ותולדותיו, רק כשאין חשש שימותו העצים ותתקלקל האדמה. אבל מותר לעדור ולחפור, לדשן את הצמחים ולהשקות שדות הצריכים השקאה כדי שיחיו. מותר לגזום את הצמחים אם הגיזום דרוש לחיי הצמח או היבול. הכלל הוא שמותר לעשות כל דבר, שאם יימנעו מעשייתו - ימותו הנטיעות.
אבל אסור לסקל ולנכש ולעקור קוצים ולהשקות שדה בעל - שאינה צריכה השקאה כדי להתקיים - או לגזום כדי להשביח את האילנות, או להשקות כדי לרכך את האדמה ולהכינה לחריש.

דין נעבד
כל המעבד את שדהו במלאכה האסורה בשביעית, אסור ליהנות גם מפרי המלאכה ההיא: הנוטע עצים חייב לעקרם, והזורע - פירותיו אסורים.
מטע של אילנות, שעבד בו עבודות האסורות בשביעית - אין הפירות נאסרים, אבל קנסו את בעל הבית ואסרו לקנות ממנו את הפירות. עבר וקנה את הפירות - אינם נאסרים. (הרב כהנא ע"פ חזון איש). מי שנעל את כרמו ולא הפקיד את הפירות - יש אומרים הואיל ושביעית בזמן הזה דרבנן, לא נאסרו הפירות.

קדושת שביעית

קדושת שביעית והפקר הפירות
פירות האילן ופרי הארץ שגדלו בשנת השמיטה יש עליהם קדושה: מצווה להפקירן, אסור לאסוף אותם כדי לעשות בהם סחורה, ואסור לקלקל אותם.
חובה מן התורה שיהא אדם פורץ פרצות ומשבר את הגדרות בפרדסו ובכרמו, אבל חכמים פטרו אותו מזה משום ישוב העולם: שלא יכנסו אנשים ויהרסו את המטעים. אך מכל מקום אסור לנעול את השער, אלא יהא הפתח פתוח והכניסה נוחה לכל הרוצה לקטוף מן הפרי.

אין אדם לוקט פירות שביעית אלא לצורך אכילתו ואכילת בני ביתו, אבל אסור ללקוט על מנת למכור את הפירות. ליקט לצורך אכילת בני ביתו ונשתיירו לו, כגון שחשב שיבואו לו אורחים ולא באו, מותר למכור אותם. אומר אדם לחברו צא ולקוט פירות עבורי, ואני אשלם לך שכר עבור הלקיטה שלקטת בשבילי, אבל אסור לשלם עבור הפירות; נמצא זה מוכר בהערמה, ואין בזה איסור, הואיל והם מודים בשביעית שפירותיה הפקר לכל. ואם הציבור זקוקים לכך, לוקט זה ובנו מוכר, כדי שיהא להם היכר שפירות שביעית הן.

קדושת פירות שביעית
פירות שביעית אסור לקלקלם גם על מנת להפיק מהם תועלת כלכלית. כל דבר שהוא מיוחד למאכל אדם, אין מאכילים אותו לבהמה, ואין משתמשים בו להסקה. דבר שנוהגים לאוכלו כשהוא חי, אין מבשלים אותו. דבר שאוכלים אותו מבושל, אסור לאוכלו חי, וכן כל קליפות הפירות והגרעינים, כל זמן שהם ראויים לאכילת אדם, אסור לאבדם בידים. כמו כן אסור לייצא פירות שביעית לחו"ל.

מכר פירות שביעית וקיבל עבורם כסף, נתקדש הכסף בקדושת שביעית, ומשתמשים בו לקניית מאכל ולא לצרכים אחרים. קנה בכסף פירות, נתקדשו הפירות ויצא הכסף לחולין; החליף פירות הקנויים האלה בדבר אחר - יצאו הפירות לחולין, ונכנסו חליפיהם במקומם. פירות שביעית הראשונים תמיד בקדושתם עומדים, ומן החליפין שהחליפו בהם, רק האחרון קדוש.

איסור ספיחין
מן התורה אוכלים בקדושה כל פרי עץ וכל פרי אדמה שגדלו בשביעית. אבל כדי שלא יזרע אדם פרי האדמה בצנעה ויאמר: מעצמם גדלו, מגרעינים שנתפזרו בזמן הקציר, גזרו חכמים על כל הספיחים שעלו בשביעית שיהיו אסורים באכילה ובהנאה, כל עוד לא ניכר בהם שלא נזרעו בשביעית. על כן פרי האדמה שניכר שהתחילו לצמוח לפני שביעית מותרים. וכן פרי העולה במקום שניכר שלא נזרע שם בכוונה, כגון בשדה ניר (שהיא שדה חרושה וטרם נזרעה) או בכרם, או בכל מקום אחר שהגידול מזיק שם, מותר. אבל ירקות וקטניות שהחלו לצמוח בשנת השמיטה, אסורים. לאיסור זה קראו חכמים "איסור ספיחין".

ביעור פירות שביעית
מי שאסף פירות שביעית בהיתר, והכניס אותם אל ביתו למאכל בני ביתו ולמאכל בהמתו, רשאי להחזיק בהם כל זמן שמצוי מאותו מין בשדות לחיה ולכל אדם אחר. כשיכלה מאותו המין מן השדות, חייב להפקיר מה שיש בידו, ולהוציא אותו עד שיוכלו גם שכניו לזכות ממנו כדרך שזכה הוא.
הפקר זה הוא הביעור שאמרו חכמים בפירות שביעית. נמצא שכל פרי זמן ביעורו שונה, כי שונה הזמן שבו יכלה מן השדה: יש פירות שזמן הביעור שלהם בקיץ של שנה שביעית עצמה, ויש פירות שזמן הביעור שלהם מגיע רק בשנה השמינית.
עבר ולא ביער, נאסרו הפירות בהנאה מדרבנן.

אוצר בית דין
פירות שביעית הפקר הם, ויש לחלקם באופן שווה בין כל הזקוקים להם. שלש מצוות משיגות מטרה זו: החובה להפקיר את הפירות, האיסור לקצור את כל השדה בבת אחת כדרך בעלים, והחובה לבער - להפקיר - את המלאי שנאסף בבית כאשר כלה המין מן השדה.
בימי בית שני נהג בית הדין להתערב בחלוקת הפירות. כדי שלא תהא החלוקה תלויה ברצונם הטוב של בעלי הקרקע ושל אוספי הפירות, אירגן בית הדין את האסיף ואת החלוקה. שליחי בית הדין היו אוספים את הפירות, מאחסנים אותם ב"אוצר" - מחסן השייך לבית הדין, ולאחר מכן מחלקים אותם, לפי צרכי הציבור.
שדות המנוהלים על ידי בית הדין, מותר לקצור את השדה כולה כדרך הקציר בכל שנה, ואין על הפירות חובת ביעור, שכן מטרת דינים אלה מושגת על ידי פיקוח בית הדין על חלוקה שווה של הפירות לכל הצריך להם.
במבנה הכלכלי הקיים היום, אין אפשרות שכל אדם יצא לשדה לקטוף את הדרוש לו. על כן הקציר בשנת השמיטה מנוהל בדרך של "אוצר בית דין". בין הדין ממנה את החקלאי לפעול מטעמו, הוא אוסף את הפירות, ותחת פיקוח בית הדין נמכרים הפירות לכיסוי הוצאות האסיף.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
אתר שמיטה

מקור הערך: יהודה איזנברג

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
שמיטה - טעמי המצווה
שמיטה - עבודות הקרקע בשביעית
שמיטה - קדושת פירות שביעית
אוצר בית דין
ספיחין
שמיטה - בזמן הזה
שמיטה - היתר מכירה
מצוות התלויות בארץ




ספרים בטקסט מלא
מדריך שמיטה לגן הנוי
שמיטה - מקורות, הגות ומחקר
מה נאכל בשנה השביעית