לדף ראשי



דברים יז:ח-יג

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט.
ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך - תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט - ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

רמב"ם, הלכות ממרים

בית הדין הגדול שבירושלים
בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך" - זו מצוות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהם.

"לא תסור"
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר ב"לא תעשה", שנאמר: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ואין לוקים על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין. שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט - ומת האיש ההוא, ובערת הרע מישראל" (דברים יז:יב) - אחד הדברים שלמדו אותם מפי השמועה, והם תורה שבעל פה; ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא; ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות - כל אחד ואחד מאלו השלושה דברים, מצוות עשה לשמוע להם. והעובר על כל אחד מהן, עובר ב"לא תעשה". הרי הוא אומר: "על פי התורה אשר יורוך" - אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "ועל המשפט אשר יאמרו" - אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן; "מכל הדבר אשר יגידו לך" - זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש.

סמכות בית הדין לבטל הלכה
בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין. ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו - הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו. שנאמר: "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

בית דין שגזרו גזרה או תיקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג - אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. היה גדול בחכמה אבל לא במניין, במניין אבל לא בחכמה - אינו יכול לבטל את דבריו. אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו - אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם. והיאך יהיו גדולים מהם במניין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? - זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאסרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.

במה דברים אמורים? בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה, אלא כשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרם לעשות סייג, אם פשט איסורם בכל ישראל - אין בית דין גדול אחר יכול לעקרם ולהתירם, אפילו היה גדול מן הראשונים.

סמכות בית דין לגבי דין תורה
ויש לבית דין [רשות] לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין ]רשות[ לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה - מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעים הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצוות עשה או לעבור על מצוות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים - עושים לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם. כדרך שאמרו חכמים הראשונים "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

איסור "לא תוסיף" וגזרות חכמים
והואיל ויש לבית דין [רשות] לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות; וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה - מהו זה שהזהירה תורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגזור מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה.

כיצד? הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו". מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב; בין בשר בהמה, בין בשר חיה. אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב - הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה - הרי זה מוסיף. אבל אם אמר: בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבוא מן הדבר חובה ויאמרו: העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אמו", שהוא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר, שלא נאמר אלא אמו - לפיכך נאסור כל בשר בחלב, אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.

רמב"ן, בביאורו לדברים יז:יא
"לא תסור" והצורך בו
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - אפילו אם אמרו לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין. לשון רש"י. ועניינו: אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך - תעשה כמצוותם. ואל תאמר: איך אוכל החֵלב הגמור הזה, או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך ציווה אותי האדון המצווה על המצוות, שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר. ועל משמעות דעתם נתן לי התורה, אפילו יטעו. וזה כעניין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה).

והצורך במצווה הזאת הוא גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות, ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד, עד משה מפי הגבורה; או שיאמרו לנו כן לפי משמעות התורה או כוונתה. כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

רבי יהודה הלוי, כוזרי ג:לט-מא
"ועשית על פי התורה" מול "לא תוסיף"
תורתנו קשורה ב'הלכה למשה מסיני', או יוצאת מן 'המקום אשר יבחר ה''... במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרין. ואנחנו מצווים לשמוע אל השופט הממונה בדורו, כמו שאמר הכתוב "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יורוך".

ראינו גם מצוות שחודשו אחרי משה ונעשו תורה. כך למשל, שלמה קידש "את תוך החצר" והעלה 'עולות' מחוץ למזבח, ועשה את החג "שבעת ימים ושבעת ימים" (מלכים א' ח:סה). וכן תיקנו דוד ושמואל את סדר המשוררים ב'בית' - סדר שנעשה למצוה קבועה. וכן מה שעשה שלמה במקדש, אשר החסיר ממה שעשה משה במדבר, ומה שהטיל עזרא על הקהל ב'בית שני' לתת "שלישית השקל", ומה ששמו במקום הארון אבן ריצפה ותלו פרוכת לפניה, מדעתם כי שם נגנז הארון.

אמר הכוזרי: ואיך יתכן ליישב כל זה עם אזהרת "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג:א).

אמר החבר: לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם, לבל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד, כמעשה הקראים - ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה, ומן הכהנים ומן השופטים, באמרו על אודות הנביא: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו', ודבר אליהם את כל אשר אצונו" (דברים יח:טו); ואשר לכהנים ולשופטים, ציווה לשמור לעשות ככל אשר יורו. מאמר "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגרעו ממנו וגו'" (דברים ד:ב) - זאת אפוא כוונתו: לא תוסיפו על הדבר אשר ציוויתיכם על ידי משה, או על ידי 'נביא מקרבך מאחיך', לפי תנאים אשר נקבעו לנבואה; או: לא תוסיפו על הדבר אשר הסכימו עליו הכהנים והשופטים 'מן המקום אשר יבחר ה'' - כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה, ובהיות מספרם רב מאוד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה; וכן לא תיתכן אצלם הטעות, בהיות חכמתם רבה, אשר חלקה בא להם בירושה, חלקה - מפאת כושרם הטבעי, וחלקה נקנה להם בעמלם. לפי הקבלה שבידנו מצווים היו הסנהדרין לדעת כל החכמות כולן בשלמות, בייחוד מאחר שרק מעט מאוד נסתייעו בנבואה או ב'בת קול', העומדת במקומה, וכדומה.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן