לדף ראשי




קרובים
הקרובים שיש להתאבל עליהם הם המפורשים בתורה שהכהן מטמא להם:
אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו מאביו (ויקרא כ"א ב)
ומדברי סופרים החיוב להתאבל גם על אחיו ואחותו מאמו ועל אשתו, ואשה על בעלה (רמב"ם אבל פרק ב א), ודרשו "לשארו" זו אשתו.

זמני האבלות מחולקים לזמנים אלה:
היום הראשון
ביום הראשון למיתה ולפני שנקבר נקרא זמן אנינות, שהוא לשון צער מקרב הלב (משנה סנהדרין ו ו). ביום זה, אם מתו מוטל לפניו והוא טרוד בקבורתו, אוכל ביחידות, ופטור מכל מצוות עשה, חוץ מבשבת (בבלי מ"ק כ"ג ע"ב).
אנינות דאורייתא נמשכת כל אותו היום עד הערב.
בלילה שלאחריו האנינות דרבנן.

דעת רש"י ורמב"ם שאונן פטור מן המצוות ופטור מתפילין ומתפילה, כדי שיהיה לו פנאי להתעסק בצרכי הקבורה, אבל רשאי להחמיר על עצמו (בבלי ברכות י"ז ע"ב רש"י שם: רמב"ם אבל פ"ד).
דעת בעלי התוספות והרא"ש שהוא פטור ואסור להחמיר על עצמו (הרא"ש לברכות שם, ועי' עבודת הגרשוני סי' ס"ב).
ויש שמחלק: כשיש אחרים העוסקים בקבורתו - רשאי להחמיר על עצמו (מובא ברא"ש שם).
לאחר שנקבר המת חייב האבל בכל המצוות אך פטור מתפילין כל אותו היום. ואפילו אם הקבורה היתה בלילה פטור מתפילין ביום שלאחריו.
עיקר האבלות מתחילה אחר הקבורה.

שלושה ימים הראשונים
אמרו חז"ל:

שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ (כביסה) ולתספורת (בבלי מ"ק כ"ז ע"ב)

וגרסינן בירושלמי:

בר קפרא אומר: אין תוקפו של אבל אלא עד שלושה ימים.
ואמר ר' לוי: כל שלושה ימים הראשונים יראה את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלושה ועד שבעה כאלו מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק (ירושלמי מ"ק ג' ז).

משה רבינו ע"ה תיקן שבעה ימי אבלות (ירושלמי כתובות פ"א), אע"פ שאבלות דאורייתא היא רק יום אחד. ויש לאבלות שבעה רמז מן התורה, שנאמר ביוסף: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ' י). ודרשו על "ויהי לשבעת הימים ומי המבול" מלמד שתלה להם הקב"ה שבעת ימי אבלות של מתושלח הצדיק (ב"ר פל"ב י', סנהדרין ק"ח ע"ב).
ואמרו מנין לאבלות שבעה?
דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח' י) מה חג שבעה אף אבלות שבעה (מ"ק כ). וכתוב "ונפשו עליו תאבל שבעה ימים" (שבת קנ"ב ע"א).
בתנחומא פרשת שמיני דרשו:

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ויקרא ח' לג)
א"ל משה לאהרן ובניו: שמרו אבלות שבעה ימים וכו'.

ועיקר הטעם לנוח מעסקיו שבוע אחד כדי לתת כבוד למת ולזכור אותו, והחי ישים אל לבו כי זה סוף כל האדם ויפשפש במעשיו, שאם היה הולך לעסקיו ולמלאכתו היה שוכח את מתו ויום המר.

מנהגנו להדליק נר בלילות כל שבעת ימי האבלות במקום שרחצו בו המת על גבי קרקע משום קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה (תניא סי' ס"ז). ואנו נוהגים להעמיד נר דלוק על השלחן בעת התפילה כל ז' ימי האבלות. אבל אלה שמעמידים צלוחית של מים ואומרים שהנשמה טובלת בה, הוא מדרכי אמורי וצריכים לבטל מנהג זה (קונטרס מצבת משה).

אבלות שלושים ואבלות י"ב חודש
על כל המתים מתאבל שלושים יום, ועל אביו ואמו 12 חודש.

אמר ר' יוחנן כל שבעה החרב שלופה, משלושים יום ואילך החרב רופפת, אך אינה חוזרת לתערה עד י"ב חודש. למה הדבר דומה? לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהם נתרועעו כלן, ומידת הדין מתוחה כנגד כל המשפחה כל אותה שנה (ירוש' מ"ק ג' ז).

אבלות של שלושים למדו ממשה רבנו שנאמר: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (סוף דברים). וזה לאדם גדול שבוכים עליו שלושים יום, ועושים הספד לת"ח בי"ב חודש כמו ברבי יהודה הנשיא "דספדי ליה תריסר ירחא שתא" (כתובות ק"ג ע"ב), ומזה למדו זמן אבלות י"ב חודש לאב ואם.
אבלות שלושים קלה מאבלות שבעה וחמורה מאבלות כל השנה בדברים רבים כגון: בתספורת, בכיבוס ובשאילת שלום.

מנהגי האבל
אבל אסור להרבות בדברים, שעי"ז ישכח צערו ואינו נראה כאבל, ומצאנו באהרון כשמתו נדב ואביהוא "וידום אהרן" (ויקרא י' נ), ואמר מר זוטרא אגרא דבי טמיא שתיקותא (השכר בבית האבל - על השתיקה).
אבל אסור לצאת מפתח ביתו החוצה בשבוע הראשון אפילו לבית הכנסת (מלבד בשבת),
בשבוע שני יוצא ואינו יושב במקומו בבית הכנסת,
בשבוע שלישי יושב במקומו ואינו מדבר,
בשבוע רביעי הרי הוא ככל אדם (שמחות פרק י).

מהרי"ל כתב שלא ישב במקום המיוחד לו בבית הכנסת עד אחר ארבעה שבועות (מנהגי מהרי"ל הל' שמחות). חכם שמת הנהיגו אבליו לשנות מקומם בבית הכנסת (מ"ק כ"ב, יו"ד סי' שמ"ד) ותכלית התקנה לעורר עצב בלב התלמידים ששמעו הלכה ותורה מפי החכם שמת. יש נוהגים באבלות לאב ואם לשנות מקומם בבית הכנסת כל י"ב חודש, אך בשבת ויום טוב אין לשנות, כי נראה כאבלות בפרהסיה (עי' ש"ע יו"ד שצ"ג ד' שהוא דעת המחבר).

תפילה ותלמוד תורה
אבל, בזמן שהוא אונן (לפני קבורת המת) אסור להניח תפילין שנאמר:

"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז ג)
כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים, ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים (ירוש' ברכות ג' א),

ואם רצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו (שם. מאה שערים הל' אבל עמוד מ"ז).

אבל אסור ללמוד תורה כל שבעה, אבל מלמד מותר לו ללמד לנערים (מ"ק ט"ו ע"א, כ"א ע"א, ש"ע יו"ד סי' שפ"ד). וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות (ש"ע או"ח סי' תקנ"ד ב). האבל אינו עולה לתורה כל שבעה (מ"ז יו"ד סי' ת), ואם הוא כוהן ואין כוהן אחר, קוראים ישראל תחתיו (שלמי הגבורים לאלפסי מ"ק).

כוהן אינו עולה לדוכן ביום טוב, וטוב לצאת מבית הכנסת לפני שעת הדוכן (ש"ע שם סי' שפ"ח). נוהגים להתפלל בבית האבל, דאמרינן בגמרא

ההוא דשכיב בשבבותא דרב שלא הוו ליה מנחמים, חד יומא הוה מכניף רב יהודה עשרה בני אדם ואזיל ויתיב בדוכתיה, לבתר שבעה יומין אתחזי ליה בחלמא וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי (שבת קנ"ד)

וכנראה הייתה האספה כדי להתפלל שם (מנהני ישורון סי' ר"י). גם פשוט הוא מפני שהאבל לא יוכל לצאת מפתח ביתו ואם רוצה להתפלל בצבור צריך לכנוס עשרה בני אדם לביתו.

וכתב הראב"ד הראשון: כך המנהג כשמתפלל אבל בביתו וקובצים עליו צבור אין לומר בסידרא (ובא לציון) ו"אתה קדוש" וכו'. אבל בבית הכנסת, אפילו יש שם כמה אבלים, אין נמנעים מלומר "ואני זאת בריתי" (מאה שערים הל' אבל צר ע.ג).
אבל אחר שבעה מצטרף למנין בבית הכנסת אבל אינו מתפלל לפני העמוד בשבת ויו"ט בעת שיתפללו בנגון, מלבד אם הוא חזן קבוע ומתפלל בשכר.

בתשובות מהרי"ל כתב שלא יעבור אבל לפני התיבה בראש חודש בעת הלל, ובפורים בקריאת המגילה שאז הקהל בשמחה כמו בשבתות ויום טוב, אבל בשאר ימים שא"א "תחנון" מותר, ואפילו בראש חודש מותר להתפלל מנחה ומעריב, וכן בחנוכה, זולת בלילה הראשון שמברכים שהחיינו על הנרות (טעמי המנהגים קכ"נ ע"ב). לאבל אפילו ב"שבעה" מותר ללכת לבית הכנסת בתשעה באב, שהרי כל העם אבלים, ומותר לו לשבת עמהם (לבוש סי' תקנ"ד סק"א).

אבל אחר שבעה מותר לומר סליחות לפני ראש השנה ולעבור לפני התיבה, ובתוך שבעה אין להיות ש"ץ בימי הסליחות ומכ"ש בערב ראש השנה, שאז מידת הדין מתוחה עליו (שו"ת נודע ביהודה סי' ל"ב).

שאילת שלום
אבל אסור לשאול בשלום בני אדם.
בשלושה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושואלים בשלומו, אינו משיב להם ומודיעם שהוא אבל;
משלושה עד שבעה אינו שואל אבל משיב;
משבעה עד שלושים שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלים בשלומו;
לאחר שלושים יום הרי הוא ככל אדם (מ"ק ט"ו ע"א, ש"ע יו"ד סי' שפ"ה א).
כתב הרמב"ם שאבל נותן שלום לכל אדם בשבת, שדברים שבפרהסיה מותר לאבל בשבת (לשון הטור שם).

לבישת בגדים
האבל אסור בנעילת נעל וסנדל של עור כל שבעה. אסור ללבוש בגדים חדשים ומגוהצים כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום מותר אפילו באבלות אביו ואמו (רמב"ם אבל א' ד).
יואב אמר לאשה מתקוע "התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (ש"ב יב) למדנו כי אבל אסור בסיכה, ורחיצה בכלל סיכה, ורק איסטניס מותר לרחוץ בשלושים (בבלי ברכות י"א ע"), ואשה לא תכחול ולא פוסקת בימי אבלה (מ"ק כ':) ואשה נשואה מותרת לאחר שבעה, כדי שלא תתגנה על בעלה (פסקי הרא"ש לתענית י"ג ע"ב).

בגדים שחורים
בגדי אבל שנזכרו באשה התקועית הם בגדים שחורים כמו בגדי אלמנה. הרא"ש כתב שיש לעשות כמנהג המקום, והרוצה להחמיר על עצמו להתאבל או ללבוש שחורים אין מוחים בידו (שו"ת הרא"ש כלל כ"ז סי' ט).
במצרים פשט המנהג ללבוש שחורים מיד אחר שבעה כל י"ב חודש (נהר מצרים הל' אבלות סי' כ).

גלוח
אבל אסור בתספורת. על כל המתים יתגלח לאחר שלושים יום, ועל אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו, ושיעור גערה אינו מבואר, ונוהגים עד שלושה חודשים (ש"ע יו"ד שפ"א ד' בהגה"ה).
אם תכפו עליו שתי אבלויות זו אחר זו, מגלח אחר שלושים מאבלות הראשונה בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה לאבלות השניה (מ"ק י"ז ע"ב).
אם חל יום שלושים תוך הפסח, עדיף שיסתפר ערב פסח לפני חצות משהסתפר בחוה"מ (שו"ת מהר"י מינץ סי' ד', ועי', שו"ת מהר"י קולון שורש קנ"ב).

איסור מלאכה
אבל אסור במלאכה ובמסחר. אחר שלושה ימים הראשונים, אם הוא עני ואין לו מה יאכל, יעשה מלאכה בצנעה בתוך ביתו.

שותפים שאחד מהם אבל, אין האחר יכול למלא מקומו בחנות (רמב"ם אבל ה מ). ויש שנוהגים להקל אם האבל ימסור את הריוח של תקופת האבל לשותפו, או ימכור לו חלקו לפני הקבורה.

דברים שבצנעה
אבל אסור בתשמיש המיטה.
אם אירע אבלות לחתן או לכלה, וכבר הכינו את צרכי החתונה, מכניסים המת לחדר ואת הכלה לחופתה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל (מ"ק שם). לאחר החתונה נוהגים שבעת ימי משתה כי החתונה דוחה את האבל, כמו ששלושת הרגלים דוחים את האבל, ואחר כך יתחיל את שבעה ימי אבלות. ואם אין הפסד בדחיית החתונה, ינהג ז' ימי אבלות ואחר כך יתחתן (ש"ע יו"ד סי' שמ"ב א).

האבל אסור בכל מיני שמחה בשלושים (שמחות פרק ט, מ"ק כ"ו ע"ב) ובאביו ואמו י"ב חודש. אך הוא רשאי להשתתף בסעודת מצווה, כגון ברית מילה ונישואין (כל בו).

אבלות בשבת ויום טוב
שבת נחשבת יום אחד למנין שבעה אבל אינה מבטלת את השבעה. דברים שבצנעה נוהגים גם בשבת (שאסור בתשמיש).
שלוש הרגלים, וכן ראש השנה ויום הכיפורים מפסיקים ואינם עולים: הם מבטלים את האבלות אם התחיל באבלות שבעה לפני החג, אבל אינם עולים למנין שבעה אם באה האבלות באמצע המועד. במקרה כזה צריך להתחיל את שבעת ימי האבל אחר המועד (מ"ק י"ט שאילתות חיי שרה סי' מ"ו).
לכן, אם נהג אבלות שעה אחת לפני החג, נחשבת השעה שלפני החג כאילו ישב שבעה ימים, והחג עצמו נחשב לשבעה ימים, הרי 14 יום למנין שלושים. ואם נהג אבלות שעה אחת לפני סוכות מפחית עוד שבעה ימים בגלל "שמיני עצרת" שהוא רגל בפני עצמו, הרי שעברו 21 יום ממנין השלושים, ועליו להשלים עוד 9 ימים כדי לסיים את השלושים.

חוה"מ נחשב יום טוב לעניין אבלות, שאינו עולה למנין הימים. אם אירעה אבלות באמצע חוה"מ, מתחילה האבלות ב"אסרו חג". (עי' או"ח סי' תקמ"ח, יו"ד ס' שצ"ט, נהר מצרים הל' יום טוב סי' ה). פורים ביום י"ד וט"ו הם כשבת, שאין נוהגים בהם אבלות בפרהסיה אלא בצנעה, ונחשבים לשני ימי אבל (ש"ע יו"ד ת"א י"ז, א"ח סי' תרצ"ו ה).

שמועה קרובה ושמועה רחוקה
"שמועה קרובה": אם האבל לא ידע שמת קרובו, והגיעה אליו השמועה במשך שלושת הימים הראשונים למותו, מונה ימי האבלות עם יתר האבלים ופוסק עמהם שבעה. אם הגיעה השמועה אחרי שלושה ימים - מונה שבעה לעצמו. אם אין עמו אבלים אחרים על אותו מת, מונה תמיד לעצמו בשמועה קרובה.
"שמועה רחוקה": אם שמע אחר שלושים יום ממות הקרוב, אינו צריך לנהוג "שבעה". חולץ את נעלו ויושב על הקרקע שעה אחת, ומסיים את אבלותו (מ"ק כ' ע"א כלבו סי' קט"ו, ש"ע יו"ד סי' ת"ב א).
שמע "שמועה קרובה" בשבת, והשבת הוא יום השלושים, ולמוצאי שבת נעשית שמועה רחוקה, וכן כששמע שמועה קרובה ברגל, ולמוצאי רגל נעשית שמועה רחוקה - בטלה ממנו גזרת שבעה ושלושים, ואין צריך לקרוע, מלבד באבלות על אביו ואמו. לדעת ר"ת צריך לקרוע בתוך י"ב חודש (סמ"ק סי' צ"ז).

מנהגים הקשורים לאבלות ו"שבעה", מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד

מנהגים הקשורים לאבלות בשנה הראשונה, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד

מנהגים הקשורים ליום הזכרון, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מנהגי אבלות שאינם ראויים / משה צוריאל




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן