לדף ראשי



האסמכתא היא דרשה שאינה מעיקר לשון הכתוב, וחכמים הסמיכו על פיה דין לפסוק. למשל: "בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא כג:מב). וחכמים, במסכת סוכה כח:א, הסמיכו לפסוק זה דין, ואמרו - "האזרח - להוציא את הנשים". משמעות לשון הכתוב אינה למעט נשים מסוכה, אבל חכמים הסמיכו לפסוק את הפטור של הנשים מסוכה, שהוא הלכה למשה מסיני.

פעמים הוסמכו תקנות דרבנן לפסוקים. כגון: "יראה כל זכורך" (שמות כג:יז) לרבות קטן שהגיע לחינוך, שחייב לעלות לרגל. למרות שחובת קטן לעלות לרגל היא ממצוות חינוך, וזו מדרבנן (מסכת חגיגה ד).

כמה טעמים נתנו להסמכת דינים שאינם דין תורה לפסוקים מן התורה. הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה כותב כי האסמכתא היא לזיכרון, כדי שיזכרו את ההלכה שדורשים מן האסמכתא. במורה נבוכים מרחיב רמב"ם את הדיבור בעניין זה:

רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה:
[הדרשות לזיכרון]
אבל נסמכה זאת המצווה לזה הפסוק, כדי שיהא נודע ונזכר. ואינו מעניין הכתוב. וזה מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכירוה.

רמב"ם מורה נבוכים ג:מג:
[הדרשות על דרך מליצת השיר]
נחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים:
(1) החלק האחד ידמה שהם אמרום על צד באור עניין הפסוק ההוא
(2) והחלק השני הוא מבזה אותם, ויחשבה לשחוק, אחר שהוא מבואר-נגלה שאין זה עניין הפסוק.
והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת הדרשות - לפי מחשבתו - ולשמרם, ויחשוב שהם עניין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים.
ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצות השיר, אשר לא יסופק עניינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא, והיו עושים אותו הכול, כמו שיעשו המשוררים מזמורי השיר. אמרו רבותינו ז"ל (כתובות טו) "תני בר קפרא: 'ויתד תהיה לך על אזנך' - אל תקרא 'אזנך', אלא 'אוזנך' - מלמד: שאם ישמע אדם דבר מגונה, ייתן אצבעו בתוך אוזנו". ואני תמה, אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה, ושהיתד הוא האצבע, ו'אזנך' הוא האוזניים?! איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשוב זה. אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא: כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו. וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר.
וכן כל מה שיאמר בדרשות "אל תקרי כך, אלא כך" - זהו עניינו.

רבי יהודה הלוי, כוזרי ג:עג
[הדרשות - סימן לזיכרון]
כך בארו את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב:טז) כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח, בדרשם: "ויצו - אלו הדינין, ה' - זה ברכת השם, אלהים - זו עבודה זרה; על האדם - זו שפיכות דמים, לאמר - זה גילוי עריות, מכל עץ הגן - זה גזל, אכל תאכל - זה אבר מן החי" (סנהדרין נו:). מה רב המרחק בין העניינים האלה ובין הפסוק הזה! אין זאת כי אם קבלה היה בידם עניין שבע מצוות אלו, וסמכוה על הפסוק הזה דרך 'סימן', למען הקל בזה על זכירת המצוות.

רבי יום טוב אבן אשבילי, ריטב"א, ר"ה טז.
[הדרשה נרמזת בפסוק]
כל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק, העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת. ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך, ח"ו, ישתקע הדבר ולא יאמר. ...אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך".
ולפיכך תמצא החכמים נותנים בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, שהיא תמימה, וח"ו שהיא חסרה כלום.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן