לדף ראשי



עירוב חצרות
רשות הרבים מדאורייתא - דהיינו רחוב שיש ברוחבו 16 אמות ועוברים בו 600.000 איש ביום - אין אפשרות להפכו לרשות היחיד ולהתיר בו טלטול, אלא אם יקיפוהו בחומה וינעלו שעריה בלילה (שסד, ב).
רוב ערי ישראל, על אף שרוחב רחובותיהם 16 אמות ויותר - אין בהם 600.000 איש, ולדעת רבים מן הפוסקים אינם רשות הרבים דאורייתא (או"ח שמה, ז). ערים אלה נחשבות ל'כרמלית', שהטלטול בה אסור מדרבנן ומותר דאורייתא.

כרמלית אפשר להפוך לרשות היחיד ע"י הקפתה במחיצות היוצרות "צורת פתח" סביב סביב לעיר. צורות פתח אלו הן "חוט העירוב" המקיף את ערינו:

"מהו צורת פתח? קנה מכאן וקנה מכאן וקנה (או חוט) מעליהם… ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן 10 טפחים, ויהיו מכוונים כנגד הקנה העליון" (או"ח שס"ב, יא ומשנה ברורה שם).

צורת פתח בעירוב
לאחר שהעיר הוקפה בצורות פתח, יש בה רשויות יחיד רבות, המוקפות והופכות לרשות יחיד אחת משותפת.
מעיקר הדין מותר להעביר בין הרשויות האלה. אמנם: חכמים אסרו העברה זו, והתירוה ע"י עירוב חצרות. תקנה זו, שלמה המלך ובית דינו תיקנוה.

שלחן ערוך הרב, שסו, א
חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכה, מותר מן התורה לטלטל בכל החצר, ומן הבתים לחצר, שהרי רשות יחיד גמורה היא. אבל חכמים אסרו לטלטל מבתים לחצר עד שיערבו, מפני שהבתים הם רשויות מיוחדות, לכל אדם רשות שלו, והחצר היא רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרשות הרבים. ואם היו מוציאים מן הבתים לחצר, יטעו ויאמרו שמותר להוציא מרשות יחיד לרשות רבים.
אבל התירו חכמים לטלטל על ידי עירוב. והוא: שגובים פת מכל בית ובית, או שקונים פת במשותף בשביל כל אנשי העיר, ונותנים אותה באחד מבתי החצר, ורואים כאילו כולם דרים באותו בית. ומה טעם? לפני שדעתו של אדם ודירתו, במקום מזונותיו הוא. וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו בית, ואינה דומה לרשות רבים.
ואפילו לטלטל מבית לבית שלא בדרך החצר אסור בלי עירוב, לפי שחכמים עשו סייג לתורה להרחיק, שלא להוציא מרשות של זה לרשות של זה אף על פי ששתיהן רשות היחיד, כדי שלא יבואו להוציא מרשות יחיד לרשות רבים. אבל אם הניחו עירוב באחד מן הבתים, נעשו כאילו כולם דרים באותו בית בשותפות, ואין כאן אלא דירה אחת, ושאר הבתים הם כחדרי דירה זו, והכל רשות אחת.

עירוב החצרות הוא השיתוף המשתף את רשויות היחיד השונות לרשות אחת, ומתיר טלטול חפצים ביניהם.
מקורות: ש"ע שמה-ו; קש"ע פא. פד. צד; זכרו תורת משה מה; חיי אדם עא-עה.

ערוב תחומין

אמר החבר: ספר משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, על אחת כמה וכמה אנו צריכים לקבלה בענייניו. הייתי רוצה שישיבוני הקראים מהו גבול "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" (שמות טז), אם הוא ביתו או חצרו או רשותו, אחר שתיבת "מקום" סובלת כל זה ויותר. (כוזרי ג, לה).

התחום, מהותו ומדידתו
הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" אוסר יציאה בשבת מן המקום בו נמצא האדם. חז"ל קבעו את התחום שממנו אסור לצאת. ואלה דברי רמב"ם:

רמב"ם שבת, מתוך פרק כז
היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת - לוקה, שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט). מקום זה הוא תחום העיר. ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. וכך אמר להם משה רבנו: לא תצאו חוץ למחנה.
ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה; אבל חוץ לאלפים אמה - אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר.
נמצאת למד, שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו הייתה כנינוה, בין שהייתה מוקפת חומה בין שלא הייתה מוקפת חומה. וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח...

עירוב תחומין
תחום שבת הוא שטח העיר, ועוד 2000 לכל רוח. אם אדם גר בבית מבודד, יכול הוא ללכת 2000 אמה לכל כיוון, ובסך הכל יכול הוא ללכת מקצה לקצה 4000 אמות. אם אדם רוצה ללכת 3000 אמה לכוון מזרח, יכול הוא להעתיק את מקום מגוריו כך שנקודת האמצע ממנה ימדוד 2000 אמה תהיה במרחק של 1000 אמה מביתו. להעתקה זו קוראים "ערוב תחומין". הוא מערב את התחום של ביתו הקבוע בתחום החדש. לאחר התקנת העירוב, יהיה לו מותר ללכת לצד מזרח 3000 אמה, ואילו לצד מערב, 1000 אמה בלבד.

רמב"ם הלכות עירובין, פרק ו
מי שיצא מן המדינה בערב שבת, והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום, וקבע שביתתו שם - אע"פ שחזר למדינה ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות. וזה הוא הנקרא עירובי תחומין.
ויש לו [רשות] להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח....
כיצד? הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח. ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה. ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף.

מקורות: שלחן ערוך (משנה ברורה) תה; קש"ע צה; זכרו תורת משה נח; חיי אדם עו-עח.

ערוב תבשילין
אם חל יום טוב בערב שבת, מן הדין צריך היה להתיר לעשות כל דבר מיום טוב לצורך שבת, שהרי עושה מלאכה לצורך יום שקדושתו רבה ממנו. ובכל זאת אסרו חכמים להכין מיום טוב לשבת, גזרה שמא יכין גם מיום טוב לחול. ועוד, כדי שההכנות לשבת יתחילו כבר בערב יום טוב, ולא תעיב שמחת יום טוב על קדושת השבת, וישכח להכין צרכי שבת.
תקנו חכמים עוד, שיניח אדם "עירוב תבשילין" בערב יום טוב. ערוב זה הוא מאכלים שמכינים אותם בערב יום טוב בשביל השבת. על סמך עירוב זה, שהוא התחלת ההכנה לשבת בערב יום טוב, מותר להוסיף ולאפות ולבשל ולהכניס ולהוציא ולהבעיר ולהדליק נר ביום טוב עצמו לצורך השבת. עושה אדם ביום טוב את כל הדרוש לצורך השבת, שהרי הערוב משמש היכר מספיק לקדושת שבת ולקדושת יום טוב, ולא יבוא לזלזל באחד מהם.

סדר העירוב
עירוב תבשילין מהו? לוקח מערב יום טוב לחם ותבשיל שהוכנו לצורך שבת ומברך: "...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". ואומר: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת". ומי שאינו מבין בלשון הקודש, אומר דברי הכנה אלה בכל לשון שמבין. בסידורים מודפס משפט זה בלשון ארמית, מפני שאבותינו בזמן התלמוד - שפת דיבורם ארמית הייתה, ורבותינו חכמי התלמוד ניסחו דברים אלה בשפה המובנת להם.
לחם זה ותבשיל זה מיועדים לאכילת שבת, ובעירוב התבשילין החלו ההכנות לסעודת השבת. ומעתה, כל מה שיבשל ויאפה ויכין ביום טוב שחל ביום שישי, הוא כאדם שמסיים מלאכה שהתחיל בה לפני כן, ואינו נראה כמתחיל ועושה מלאכות חשובות מיום טוב לשבת.
נאכל הלחם והתבשיל ביום טוב לפני שעשה כל מלאכתו לצורך שבת - אסור לעשות מלאכה לשבת, וישאל לחכם כיצד לנהוג.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן