לדף ראשי



התוכן:

פסוקי המקרא
רמב"ם הלכות בכורים
חמשת שקלים
עניינים רפואיים ומיוחדים הקשורים בפדיון
סדר הפדיון
סדר הפדיון בימי הגאונים
בכור בהמה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. שמות יג, א-ב
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'...שם, יא-יב
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל... במדבר ג, יב
כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. שם יח, טו-טז


פדיון בן בכור מן הכהן. מצווה לפדות בכור זכר לאמו הישראלית אפילו אינו בכור לאביו שנאמר

אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים (במדבר י"ח י"ד-ט"ז).

רמב"ם, הלכות בכורים פרק יא
א. מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר "כל פטר רחם לי", ונאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם". ב. ואין האישה חייבת לפדות את בנה. שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו. עבר האב ולא פדהו, כשיגדל יפדה את עצמו. ה. הפודה את בנו מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן", וחוזר ומברך "שהחיינו", ואחר כך נותן הפדיון לכוהן. ואם פדה עצמו, מברך "לפדות הבכור" ומברך "שהחיינו". ו. מצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובכמה פודהו? בחמש סלעים, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה", בין בכסף בין בשווה כסף מן המיטלטלין שגופן ממון כעניין השקלים. ח. רצה הכוהן להחזיר לו הפדיון, מחזיר. ולא ייתן לו הוא ודעתו שיחזיר. ואם עשה כן, והחזיר לו, אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה. ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר, יחזיר. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר, הרי בנו פדוי. ט. כוהנים ולוויים פטורים מפדיון הבן... י. ישראל הבא (=הנולד) מן הכוהנת ומן הלווייה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר "פטר רחם בישראל". יז. מאימתי יתחייב בפדיון? משישלים שלושים יום; שנאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה." מת הבן בתוך שלושים, ואפילו ביום שלושים... אינו חייב בחמישה סלעים.

טעם המצוה מפורש, כי כאשר מתו בכורי מצרים במכה האחרונה ובכורי ישראל נצלו (שמות י"ב), ציווה ה' למשה: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם וגו' לי הוא (שם י"ג ב'). כאשר חטאו ישראל בחטא עגל אמר ה' למשה: ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל (במדבר ג' י"ב). הלויים החליפו את הבכורים, ומפני שהבכורים קדושים, ציווה לפדותם.

פודים בן זכר שנולד ראשון לאמו. אם נולד לאחר שאימו הפילה, או שנולד בניתוח קיסרי, או שהוא בן של כהן או בן של לוי - אינו חייב בפדיון.

בכור שלא פדאו אביו אין אמו חייבת לפדותו ומחויב הבן לפדות את עצמו כשיגדל (ש"ע יו"ד סי' ש"ה). נוהגים, על פי מהרי"ל, לתלות בצוארו תכשיט כסף שכתוב עליו "בן בכור", כדי שלא ישכח לפדות את עצמו (מנהגי מהרי"ל הל' פדיון הבן). ויש שתלו תכשיט מתכת ועליו חרות אות ה' להורות על ה' סלעים שחייב בפדיונו כשיגדל. מזה התפשט מנהג מוטעה לתלות אות ה' לתינוקות לסגולה, כי חשבו שהאות ה' מורה על שם הקב"ה שישמור אותו מכל רעה (ס' מטעמים 47),

חמשה שקלים
שיעור הפדיון חמישה שקלים או סלעים כסף, או שוה כסף במטלטלין, אך לא בשטרות.
יש לפדות ב- 100 גרם כסף או ערכם.

צריך האב ליתן הפדיון לכהן במתנה גמורה, ורשות ביד הכהן להחזירם לו. כך נוהגים אם האב הוא עני. אם האב עשיר מצווה לבחור בכהן עני והגון כדי לקיים גם מצוות צדקה.



א. מצוות עשה לפדות בכור זכר לאמו הישראלית, אפילו אם אינו בכור לאביו, בחמישה סלעים, מיד אחרי שלושים יום מלידתו.
ב. בכור שנולד בניתוח קיסרי, והנולד אחריו כדרכו, שניהם פטורים מפדיון הבן. הראשון פטור מפני שלא יצא מהרחם באופן הרגיל, והשני פטור מפני שקדמו אחר.
ג. תינוק שנולד בלידת מלקחיים או בלידת ואקום חייב בפדיון הבן בברכה.
ד. פדיון שלא בנוכחות הבן – במידת הצורך אפשר לפדות את הבן גם שלא בנוכחות הבן, כגון אם הוא עדיין בבית החולים, אם מבררים סמוך לפדיון שמצבו הרפואי תקין. במקרה כזה עדיף שהאב יפדה את הבן שלא במקומו של הבן, מאשר ששליח יפדה את הבן במקום שבו נמצא הבן, מכיוון שהמצווה מוטלת על האב ומצווה בו יותר מבשלוחו.

פדיון הבן אחרי הפלה

אחד המאפיינים שמייחדים אובדן הריון משאר סוגי האובדן, הוא ממד החשאיות וההסתרה שבו. בעיקר כאשר אובדן ההריון מתרחש בשלב מוקדם, יודעים עליו באופן טבעי רק אנשים מעטים.
בלב ההורים עשויים להיות רגשות שונים ביחס לחשאיות זו. מחד גיסא, יש השמחים בכך שאינם צריכים להתמודד עם החברה, ושהם יכולים לעבד את האובדן בעצמם ולהמשיך הלאה. מאידך גיסא, יש שהיו מעדיפים דווקא לקבל הכרה ותמיכה מהסביבה לאובדן שאותו חוו.
ההלכה לפיה אין פודים בן בכור שנולד אחרי הפלה או לידה שקטה, 'מאיימת' להסיר את מעטה החשאיות מעל האובדן. בני משפחה וחברים עלולים לשאול מדוע לא עושים פדיון הבן, ומתוך כך תהפוך ההפלה לגלויה וידועה. מצב זה עלול להיות מאוד לא נוח להורים אשר ביקשו לשמור על ההפלה בסוד.

אי זה הוא שפיר מרוקם? תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י, ג

ה. אישה שהפילה עד יום ארבעים לעיבורה, זכר הנולד אחריו נחשב בכור לעניין פדיון הבן.
ו. אף אם הפילה לאחר ארבעים יום, אם אין ריקום אברים לעובר, הנולד אחריו נחשב בכור, ויפדנו בברכה. ויש מי שכתב שיפדנו בלי ברכה.
ז. הגדרת ריקום אברים – יש מי שכתב שההגדרה היא יצירת העצמות והגידים. ויש מי שכתב שהיא כשיש לעובר צורת פנים – עיניים, אף ופה, ואין לו עדיין חיתוך ידיים ורגליים באצבעות.
ח. גם כשלא ידוע אם היה ריקום אברים, הנולד אחריו חייב בפדיון, כיוון שהאישה בחזקת שלא נפטר רחמה, וגם הנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין, ויפדנו בלי ברכה. ויש סוברים שפטור מפדיון, כיוון שהפדיון הוא עניין ממוני – התחייבות האב לכהן – והמוציא מחברו עליו הראייה.
ט. למעשה, יש מי שהורה שאישה שהפילה בתוך 40 יום להריונה – הנולד אחריו חייב בפדיון הבן בברכה. אישה שהפילה לאחר שלושה חודשי הריון – הנולד אחריו אינו חייב בפדיון. בין לבין – יפדנו בלי ברכה, אלא אם כן, בדקו את העובר הראשון באולטרה-סאונד ומצאו שאין בו ריקום אברים, וכל שכן אם מצאו שק הריון ריק ללא עובר, שאז הנולד אחריו חייב בפדיון בברכה, ואם מצאו שיש בו ריקום אברים, הנולד אחריו פטור מפדיון. ויש מי שכתב שאין להסתמך על בדיקת אולטרה-סאונד, כיוון שעלולות להיות בכך טעויות.
י. על פי ממצאים רפואיים עדכניים, ריקום האברים של כלל העוברים מתרחש בין היום ה-41 ליום ה-44 מתחילת ההריון. על פי זה, יש מי שכתב שאם נתברר על פי בדיקת אולטרה-סאונד שהעובר המשיך להתפתח מעבר ליום ה-44, דהיינו, עובר המתאים לשבוע 8 + 2, הנולד אחריו פטור מפדיון, וכן יש להורות למעשה.
יא. אישה שהפילה בהריון הראשון 42 ימים אחרי טבילתה, והרתה שוב וילדה בן זכר, אפשר לפדות את הבן שנולד, ובברכה. הטעם – יש כאן כמה ספיקות: שמא הרתה רק ביום השלישי או הרביעי לאחר טבילתה, ואם כן נמצא שהעובר בן פחות מ-40 יום, והנולד אחריו נחשב פטר רחם. ספק שמא העובר נפטר כבר לפני 42 יום, ורק ההפלה הייתה ביום 42, ואם כן גם כאן שמא העובר היה פחות מ-40 יום.
יב. אישה שאובחנה בהריון חוץ לרחם כשההריון היה בן למעלה מ-40 יום, ובוצע ניתוח להוצאתו, הילד הבא לאחריו חייב בפדיון הבן בברכה, כיוון שההריון לא היה בתוך הרחם, אין העובר נחשב לפטר רחם.

פדיון תינוק חולה

יג. בכור זכר שמבחינת ההלכה מוגדר כטרפה, וקיבל טיפול רפואי, והחלים ממחלתו או מומו – יש לפדותו בברכה. ויש מי שכתב לפדותו בלי ברכה.
יד. בכור זכר שנולד עם מומים קטלניים, ואין לו אפשרות לחיות יותר משלושים יום ללא מכשירים וללא טיפול, אפילו אם נשאר בחיים יותר משלושים יום בזכות טיפול נמרץ – אין לפדותו, כיוון שאין לו חזקת חיים, שהרי ללא הטיפולים הרפואיים המיוחדים לא יכול היה לחיות שלושים יום.

פדיון פג

מבוא רפואי על לידת פגים הובא לעיל, פרק סה – 'לידת פג', עמ' @.
טו. נחלקו הפוסקים מאימתי למנות את ימיו של הפג לצורך חישוב שלושים יום לפדיון הבן – האם משעת הלידה או משעה שהחלים ויכול להתקיים בכוחות עצמו. יש אומרים שמניין הימים מתחיל מיד לאחר הלידה, כיוון שאין האינקובטור נחשב להמשך ההריון אלא למכשיר עזר לרפואתו, אפילו אם הוא עדיין באינקובטור. ויש אומרים שספירת ימי הפדיון לפג שנולד טרם זמנו מתחילים רק משעה שהתינוק החלים ויצא מהאינקובטור, שכל זמן שהוא באינקובטור עדיין לא יצא מכלל נפל, והאינקובטור הוא גמר עיבורו, וכך יש לנהוג למעשה.
טז. בניגוד לפג – תינוק שנולד בזמנו, אפילו אם שהה באינקובטור – יש לפדותו לאחר שלושים יום מלידתו ולא מהזמן שהוצא מהאינקובטור. אם הוא עדיין באינקובטור, יש מי שהורה להמתין ולפדותו רק אחרי שיצא משם, ויש מי שהורה שיש לפדותו אפילו כשהוא בתוך האינקובטור.
יז. אם לא יכלו למול את הפג בזמנו, ומלים אותו ביום הפדיון, מלים אותו קודם הפדיון, כיוון שהמילה היא אות ההכנסה בברית, ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצוות הפדיון. אך אם אי אפשר למולו אפילו ביום השלושים, יפדוהו למרות שהוא עדיין ערל, כמו הבכורות במדבר שנפדו למרות שלא מלו, וגם כדי שזכות מצוות הפדיון תסייע לתינוק להתרפא.

פדיון ילד מאומץ

יח. ילד מאומץ או ילד שאביו אינו לפנינו אך ידוע שהוא חייב בפדיון הבן, יש סוברים שבית דין יכול לפדותו. ויש סוברים שמצוות פדיון הבן מוטלת רק על האב וכשאינו נמצא, רק הבן יכול לפדות את עצמו לאחר שיגדל, ויתלו לו טס של כסף, שכתוב בו 'בן כהן' וכדומה, על צווארו לזיכרון כדי שיידע שהוא צריך לפדות את עצמו לכשיגדל. למעשה, על בית הדין לפדות את הקטן בברכה אך בלי שם ומלכות, וכשיגדל יפדה את עצמו שוב מספק, בברכה בלי שם ומלכות, ויש שהכריעו למעשה שאפשר לפדותו בברכה ושכן המנהג.



עורכים שולחן לסעודה ונוטלים ידיהם והכהן בוצע ומברך ברכת המוציא. אח"כ מביא האב את הבן לפני הכהן, והבן מקושט בתכשיטים.
הכהן שואל את האב אם הבן הוא פטר רחם לאמו, והאב עונה: "אשתי ילדה לי בן זכר זה פטר רחם".
הכהן שואל: "במה תרצה יותר, בבנך בכורך זה, או בחמישה סלעים שנתחייבת בפדיונו?".
[דיאלוג זה הוא לחבב את המצווה, כי החובה לפדות את הבן היא חובה קבועה (רמ"א יו"ד שם)].
האב לוקח את כסף הפדיון בידו ועונה: "את בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמישה סלעים בפדיונו".
האב מברך:

ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו על פדיון הבן... שהחיינו.

נותן לכהן את הכסף ולוקח את בנו.
והכהן אומר שלוש פעמים "בנך פדוי", נוטל כוס יין ומברך בורא פרי הגפן, ונותן גם לאבי הבן (מנהגי מהרי"ל שם).

ויש שמוסיפים:

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, כשם שזכית לפדיון כך תזכה לתורה ולחופה ולמצוות (לקוטי הפרדס מרש"י ז"ל).

אחרי הפדיון אוכלים סעודת מצווה (רמב"ם בכורים פי"א, סדור עבודת ישראל 584).


בימי הגאונים היה טקס פדיון הבן כפי שמתואר בתשובה זו:

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן מז
וששאלתם סדר פדיון הבן, פדיון הבן כיצד?
פדיון הבן תלוי באנשים ולא בנשים וכל מי שנושא אשה שלא ילדה לו מעולם, אפילו היו לו כמה בנים מאשה אחרת, אם ילדה לו זכר, לאחר שלושים יום חייב לפדותו מן הכהן בחמש סלעים.
ואמרו רז"ל שאם עברו עליו שלושים יום ולא פדאו, חייב להוסיף חומש, עד שיגיע מה שראוי לתת לכהן עשרים דינרים ערביים של כסף יפה.
ואמרו רז"ל, שחייב האב לברך בשעה שנותנן לכהן שתי ברכות: 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן', ו'שהחיינו'.

ונהגו רבותינו ראשי הישיבות המקיימים מצות כהונה והזריזים בהם, כשהם פודין בכור פטר רחם, מביאין כוס של יין והדס, ומברכין 'בורא פרי הגפן' ו'בורא עצי בשמים'.

ואחר כך אומר הכהן: ברוך אתה ה' אלהנו מלך העולם, אשר קידש עובר במעי אמו, וארבעים יום חלק רמ"ח אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, דכתיב 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סככו, דכתיב 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני'. והאכילו בנס נפלאותיו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו, וזימן מלאכיו לשמרו במעי אמו, דכתיב 'חיים וחסד עשית עמדי' וגו'.

ואחר כך אומר: זה בני בכורי, וזהו ראשית אוני, ופי שניים ראוי לתת לו, שכן כתוב בתורת משה, לתת לו פי שניים.

אמו אומרת: זהו בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, חמש סלעים נתחייבנו לתת לכהן לפדותו ממנו, שכך היא גזרת מלך, שנאמר 'אך פדה תפדה', ואומר 'ופדויו מבן חדש תפדה', ונאמר 'ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת'. יהי רצון מלפני אלהינו, שכשם שהכניסו אביו לפדיון זה, כך יכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ברוך אתה ה' מקדש ישראל בבכוריהם ופדיונם.

ואחר כך מגביה הכהן שתי ידיו וסומך על ראשו, ואומר לאביו: איזה חביב עליך יותר, בנך או חמשה סלעים הללו? והאב אומר: בני חביב עלי, ואני פודהו.

ופודהו שתי פעמים, משום דכתיב 'אך פדה תפדה', וכתיב 'ופדויו מבן חודש תפדה. 'פדוים' - תרין, חד מקודשא בריך הוא, וחד ממלאך המות. ועל זה אני פודהו בחמשה סלעים כמצוות המקום, שנאמר 'וכל בכור בני אפדה'; וכתיב 'וכל בכור בניך תפדה'.

מיד נוטל הכהן הכסף ומוליכו בידו אצל ראש הבן, ואומר: חמשה סלעים אלו פדיון בנו של פלוני זה, זה פדיון תחת זה, חלופי זה על זה, יצא זה לכהן ויכנס הבן לחיים וליראת שמים. ומברכו ואומר: 'אל יתן למוט רגלך' וגו' וכל המזמור.

מנהג זה בטל, לפי דברי הרא"ש הכותב שזה מנהג מחודש שאינו מוזכר בגמרא:

רא"ש מסכת בכורות הלכות פדיון בכור סימן א
ולא נהגו לברך הכהן ברכה זו בצרפת ובאשכנז, דלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה.
[בתודה לרב יהודה ברנדס שהפנה תשומת לבנו למקורות מתקופת הגאונים].

מנהגים הקשורים לפדיון הבן, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד




הערות לערך:
שם המעיר: אור קאופמן
הערה: יש לציין בעניין של שווי הכסף, שהמנהג היום לתת 100 גרם כסף הוא לא הדין, אלא הדעה הכי מחמירה היא של השדי חמד שהיא 95 גרם- ועיין בספר אוצר פדיון הבן חלק א' שכותב שם את כל הדעות. כמו"כ גם שהשטרות אינם שטרות של הכסף של היום אלא שטרות מכר ובעלות, כדי למנוע בלבולים מיותרים בקרב אנשים שלא ירדו לעומק הסוגיא יותר מדי.
יומקסים.

מקור ההערה: ספר אוצר הפדיון חלק א'

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן