לדף ראשי



הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נוהגים לכנות ימי בין המצרים על פי הכתוב במגילת איכה: כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

בי"ז בתמוז שבר משה את הלוחות בעקבות מעשה העגל. בעת חורבן בית שני הובקעה העיר. התוספות במסכת מגילה דף ל"א מביאים בשם הפסיקתא שאנו נוהגים לומר ג' דפורענותה קודם תשעה באב, ובתר ט' באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא.
גם הראב"ן בעל ספר המנהיג כותב:

שנינו בפסיקתא: מפרשת בראשית עד י"ז בתמוז מפטירין לעניין הפרשיות דומה לדומה. משם ואילך - הכל לפי הזמן ולפי המאורע".

כלומר עד לי"ז בתמוז היה עלינו לחפש קשר בין הפטרת השבוע לבין הפרשה. למצוא את הדומה לדומה. תוכן ההפטרה היה מקביל לתוכן הפרשה. מכאן ואילך קשורות ההפטרות אל לוח השנה ולאו דווקא אל פרשת השבוע.

ההפטרות הבאות תהיינה:
תלת דפורענותא - שלש הפטרות, בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, העוסקות בפורענות;
שבע דנחמתא - שבע הפטרות נחמה בשבתות שלאחר תשעה באב;
תרתי דתיובתא - שתי הפטרות שנושאן תשובה, הקשורות לראש השנה ויום הכיפורים.

פרשיות הפורענות הן:
דברי ירמיהו, (מירמיהו פרק א') בקהילות אחדות נהגו לכנות שבת זאת על שם הפטרתה: שבת דברי.
ההפטרה השניה היא: שמעו דבר ה' (אף היא מירמיהו) והשבת נקראת שבת שמעו.
בשבת שלפני תשעה באב אנו קוראים את פרק א' בישעיה: חזון ישעיה. השבת נקראת על שם הפטרתה: שבת חזון.

ההפטרות של פורענות באות להזכירנו על מה חרבה הארץ. הנביאים הוכיחו את בני דורם. הם מנבאים על הרס וחורבן שיבואו בעקבות החטאים.

ההפטרה הראשונה מתלתא דפורענותא
דבריו הקשים של ירמיה בפרק א' הם פתיחה מתאימה להפטרות הפורענות: הנביא נשלח לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ארבעה פעלים של חורבן ורק שנים של בנין. תחילה ההרס ורק לבסוף הבנין. הנבואה הראשונה שראה ירמיה הייתה מקל שקד. המקל - סמל לפורענות, למכה. על בלעם נאמר: ויך את האתון במקל. רד"ק מבאר מדוע נבחר דווקא מקל שקד? ואלה דבריו:

"משל על הפורענות העתידה לבוא על עם ישראל, שתבוא להם במהרה, כמו שעץ שקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא: שקד."

בילקוט שמעוני לקהלת על הפסוק "ויאנץ השקד" דרשו חז"ל:

ויאנץ השקד - זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר מקל שקד אני רואה. אמר ר' אלעזר: מה סימנו של שקד? - משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו עשרים ואחד יום, כך מי"ז בתמוז עד ט' באב - אחד ועשרים יום.

מקל שקד נקשר אל הנבואה לא רק במראה ובסמל אלא גם בצליל: שקד - כי שוקד אני על דברי לעשותו. הפורענות תבוא במהירות. בפרק מ"ד מבהיר הנביא את משמעות השקידה הזאת: הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה.

המראה השני הוא הסיר הנפוח, אשר פניו מפני צפונה ומשמעו: מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ. האסון יבוא על יהודה מעמי הצפון. הנביא מפרש כי הרעה תבוא על יהודה בגלל חטאיהם. "ודברתי משפטי אותם על כל רעתם, אשר עזבוני ויקטרו לאלוהים אחרים, וישתחוו למעשי ידיהם." הנבואה מסתיימת בקריאה לירושלים, קריאה שהיא נחמה. הנביא מסיים את הנבואה בנחמה כדי לחתום את נבואותיו הראשונות בדבר טוב, כנהוג אצל נביאים אחדים. במכילתא דדר' ישמעאל פרשה דשירה אמרו שהקריאה לירושלים הייתה תחילת הספר. ולמה נכתב כאן? שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

מחלק הפרקים סיים, אמנם, את פרק א' בפורענות, לפני הקריאה לירושלים, אך לפי המסורה ברור שהקריאה היא סיום הנבואות שבפרק א'. גם קובעי ההפטרות בחרו לסיים אותה בטוב. למרות זעמו של ה' על עמו, היה ישראל, וימשיך להיות קדש לה'. נאמנות ישראל לה' במדבר לא תשכח:

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה'.

השנייה מתוך תלתא דפורענותה
השבת השניה שלאחר י"ז בתמוז, היא השבת השניה מתוך שלשת שבתות הפורענות. מי"ז תמוז ואילך נקראות ההפטרות: "הכל לפי הזמן ולפי המאורע". כלומר עד לי"ז בתמוז היה עלינו לחפש קשר בין הפטרת השבוע לבין הפרשה. למצוא את הדומה לדומה. תוכן ההפטרה מקביל לתוכן הפרשה. מכאן ואילך קשורות ההפטרות אל לוח השנה ולאו דווקא אל פרשת השבוע.

בשבת הראשונה הייתה ההפטרה נבואתו הראשונה אל ירמיהו נביא החורבן. גם בשבת השנייה קוראים מתוך נבואת ירמיהו: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל". הקריאה בהפטרות התוכחה והפורענות באות להזכירנו על מה חרבה הארץ. הזכרת אזהרותיו ותוכחותיו של ירמיהו, הנביא המנבא את חורבן הבית הראשון, בשבועות האבל על חורבן הבית השני והחורבנות שבאו בעקבותיו, מלמדת כי הבית חרב בעוונות, וכל דור שלא נבנה הבית בימיו, כאילו חרב בימיו.

תוכחותיו של ירמיה מופנות לעתיד: "לכן עוד אריב אתכם נאום ה', ואת בני בניכם אריב".
קריאתו של ירמיהו היא לכל משפחות בית ישראל ולא אל יהודה בלבד. הנביא קובל על כך שעם ישראל הוא עם כפוי טובה:

"המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם".

הנביא מונה שני חטאים מרכזיים של העם:
א) עזבו את ה',
ב) עבדו אלילים.
"כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו - מקור מים חיים, לחצוב להם בורות, בורות נשברים, אשר לא יכילו המים". "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו, כי פנו אלי עורף ולא פנים".
חטאי ישראל התחילו כבר מימי קדם, כאשר שבר העם את עול התורה, כמו בהמה המסרבת לעבוד. "כי מעולם שברתי עולך, נתקתי מוסרותיך, ותאמרי לא אעבור" הצורה שברתי, נתקתי, היא הצורה העתיקה לגוף שני נקבה בעבר. כלומר: שברת את עולך וניתקת את מוסרותיך, הם הרצועות הרותמות את הבהמה לעול.
לתיבה לא אעבור קרי וכתיב. על פי הכתיב: לא אעבוד - לא אמשיך לעבוד. על פי הקרי: לא אעבור - לא אמשיך ללכת.
ישראל יהיה לבז. האויב, שהנביא מדמה לאריה, ישית את הארץ שממה, וישרוף את עריה באש: "עליו ישאגו כפירים, נתנו קולם, וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב". בעת צרתו פונה העם אל הקב"ה בקריאה לעזרה: "ובעת רעתם יאמרו: "קומה והושיענו" הנביא שואל בלעג: "איה אלוהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך".
חכמינו קובעי ההפטרות לא רצו לסיים במילים קשות, ולפיכך מוסיפים הספרדים פסוקי תשובה ונחמה מתחילת פרק ד' בירמיה, ואילו האשכנזים מוסיפים פסוק אחד מפרק ג': "הלוא מעתה קראת לי אבי, אלוף נעורי אתה".

שבת שלישית: שבת חזון - דברים
השבת שלפני תשעה באב היא השבת השלישית משלשת שבתות הפורענות. הפטרת השבוע היא הפרק הראשון של ישעיה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". השבת כולה נקראת על שם ההפטרה: שבת חזון.
הקריאה בתורה בשבת חזון היא תמיד בפרשת דברים. ספר דברים הוא תמצית נאומיו של משה רבנו לעם העומד לפני הכניסה לארץ ישראל. נאומיו הראשונים של משה הם נאומי תוכחה. משה סוקר את תולדות העם מבקר אותו על מעשיו, ומוכיח אותו. על מטרתם של דברי התוכחה של משה לעם ישראל אומר רמב"ן בהקדמתו לפירושו לספר דברים:

"וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת רחמים וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא אוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבנו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכעניין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא.

פניה של התוכחה אל העתיד. תפקידה לטעת תקווה לעתיד טוב יותר ונקי יותר מחטא.
את הפסוק: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם" אנו נוהגים לקרוא במנגינה של מגילת איכה. גם את פסוקי התוכחה שבהפטרה אנו קוראים בניגון של איכה. גם בפסוקי ההפטרה מופיע פסוק הפותח באיכה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים." על הקשר בין הפסוקים עומד המדרש בפתיחה לאיכה רבתי:

"משה ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.
ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: איכה היתה לזונה קריה נאמנה.
ירמיהו ראה אותם בניוולם ואמר: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם.

בזמנים שונים, מתוך תנאים שונים, בעקבות חטאים שונים בוקעת ועולה הקינה: איכה. איכה היא בכיית הדורות כולם. בתוכחתו מזכיר משה בהרחבה את חטא העם בעקבות חטא המרגלים, כשנתגלו חוסר הרצון לרשת את הארץ ולהתמודד עם קשייה.
ויבכו העם בלילה ההוא –

אמר רבה א"ר יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות. אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב.

הנביא פונה אל העם בקריאה "הוי גוי חוטא". הויהיא מילת קריאה המביעה צער על רעה שבאה, חרדה מן הבאות, ויש בה גם מנגינה של איום. הנביא מזדעזע מכובד עוון העם, מביע את צערו על גודל העונש והמצוקה, ומאיים בפורענות.
דבריו של ישעיה בהפטרה: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וגו'", קרובים לדבריו של ירמיה במגילת איכה.
תוכחתו הקשה של ישעיה בן אמוץ מתאימה לעיקר תכנה של תוכחת משה בפרשת דברים.

עם ישראל שוקע בימי בין המצרים באבל ובעצבות, אך מצהיר כי כשם שהוא יודע להתאבל על חורבן ועל ימי התפארת שחלפו, כן יודע הוא לקוות לימי הזוהר שישובו.
את ההפטרה מסיימת הבטחה:

"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".

הערות לערך:
שם המעיר: לואי ליפסקי
הערה: חיפשתי לדעת באלו טעמי מקרא קוראים את כל אחת מן ההפטרות, רגילה או של מגילת איכה? יש בהחלט מקום לציין בערך זה את מנהגי ישראל.
מקור ההערה: ידע אישי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן