לדף ראשי





צוואות שנים עשר השבטים - אחד הספרים החיצונים שנכתב לפני חורבן הבית השני. תוכן הספר הוא דבריהם האחרונים של בני יעקב. הדברים כתובים בסגנון ברכת יעקב: השבטים כמו אביהם אוספים את בניהם ובני משפחתם סביב למטתם לפני מותם, מתודים על שגיאותיהם ועונותיהם בימי חייהם, ומוסרים להם אשר יקרה אותם באחרית הימים. המחבר השתמש במדרשים רבים או בספרים שנתפרסמו לפניו, כמו ספר היובלים.

ראובן, למשל, מודה שבאמת חלל יצועי אביו עת היה בן עשרים שנה, כי יצרו תקף עליו עת ראה בלהה שיכורה וערומה, ואביו לא היה אז בביתו כי הלך לראות את יצחק. מפני חטאו זה נענש במחלה קשה משך שבעה חדשים ונרפא רק ע"י תפלתו של יעקב. המחבר יודע לא רק את מספר שנותיו של ראובן בשעה שחטא, כי אם גם את המקום שהתעכבו אז. המחבר משתמש במעשה זה להזהיר מפני נשים יפות המעבירות את האדם על דעתו ועל דעת קונו.

שמעון מזהיר מקנאת אחים, כי מפני קנאתו ביוסף נמכר אחיו זה למצרים והוא נענש כי זרועו יבשה משך שבעה ימים.

הפרקים החשובים מבחינה הסטורית הם נאומיהם של לוי ויהודה.

לוי ראה בחלומו שמלאכים העלוהו לשמים ולשמי השמים והלבישו אותו בגדי הכהונה ושלשה כתרים, כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה, וה' בעצמו מנה אותו ואת זרעו אחריו להיות נשיאי העם להורותם דעת ה' ולהנחותם לפי משפטי התורה.

יהודה מספר על גבורותיו ומלחמותיו, שגבר על העזים שבחיות ועל הגיבורים שבאומות ומלכיהם. מוצאים בדבריו מן האגדות המפוזרות במדרשים שלנו.

בפרק זה נמצאת האגדה שיעקב ועשו ישבו יחד בשלום שמונה עשרה שנה. אחר כן עלה עשו על אחיו בחיל גדול, ויעקב הרגו בחץ, ועמו נהרגו במלחמה ההיא רבים מבני עשו.
בדבריו האחרונים מודה יהודה שהיתרון ללוי ולזרעו, עליו ועל בני שבטו להיות כפופים להם, כי יתרון גדול לממשלת הרוח על ממשלת הזרוע, למלכות שמים על מלכות בשר ודם. הוא מזהיר מפני אהבת נשים, שתיית יין ואהבת בצע, שהשפעותיהן רעות ומשחיתות מדות האדם.
מאמרים רבים בספר מדברים בפירוש על בואו של המלך המשיח, הוא הנוצרי "מלך השמים אשר ירד לארץ בדמות אדם", "מבן אלהים אשר יולד בשבטו של יהודה", "כי הכהנים הגדולים ישלחו ידם במשיח העולם וכי דמו על ראשם".
פרק אחד בצוואת בנימן מרמז בדברים ברורים לשאול התרסיסי שאמר שהיה משבטו של בנימן, ונקרא שם שליח הגוים אשר בא להפיץ דעת הנוצרי בין האומות.

המחבר
הבישוף גרוסיטיסט (במאה הי"ג) שתרגם את הספר הזה לרומית האמין שנמסרו בו דברי אבות השבטים אשר נבאו על התגלות ישו, והיהודים הסתירו אותו לבל יוודע בעולם.

גראבע שהיה הראשון לפרסם את התרגום היוני שנמצא בשלמותו (בשנת 1698), ניסה להוכיח שהספר נכתב בידי יהודי, וכי זוייף ע"י נוצרים שהכניסו בו את כל המאמרים המשיחיים. דעה זו אושרה ע"י נוסח מהימן של התרגום הארמני, שבו חסרים רוב המאמרים הרומזים לביאת הנוצרי.
בכל זאת התנגדו לו כמעט כל חבריו הנוצרים, ומאות שנים שלטה הדעה שהמחבר היה נוצרי והמאמרים המשיחיים הם במקור הספר.

שנאפ בספרו (האללע 1884) הביע דעה שהחזיונות ודברי הנבואה הנמצאים בספר הם הוספות מאוחרות שנעשו בידי יהודים ונוצרים.

גאסטר במאמרו היה הראשון להניח ששפת הספר המקורית הייתה עברית ומחברו היה יהודי. את השערתו זאת חיזק ע"י ההוכחה שכמה ניבים לא יובנו עד שיתורגמו בשנית לעברית. הוא פירסם את צוואת נפתלי שמצא בכ"י במקורה הראשון (לדעתו) ולתכלית זאת בחן ארבעה כתבי יד שונים. רוב החכמים ובפרט חכמי הנוצרים דחו את דעתו.

השערתו בנוגע לשפת הספר התחזקה ע"י החכם משארלס. יש מאמרים שלמים בתרגום היוני המתנגדים לרוח השפה ההיא. לפעמים אף אין להם משמעות, ובתרגום עברי נמצא בהם מליצות עבריות יפות. לפעמים לא הבין המתרגם את המלה העברית, או שהייתה לפניו נוסחה משובשת, או מלה בעלת שני פרושים, והוא בחר בפירוש שאינו מתאים למשפט.
למשל בצוואת אשר פרק ו' בסופו, נקרא בנוסחא אחת של התרגום היוני:

"אבל אם נשמתו יוצאת בשלום, יפגוש את מלאך השלום אשר ינחהו לחיי העולמים".

ובנוסחא שניה:

"יפגוש את מלאך השלום אשר ינחמהו בחיי העולמים".

הראיה מפסוק זה שמלת ינחהו נשתבשה לו למתרגם במלת ינחמהו בולטת כל כך, ושבוש כזה אפשרי רק אם שפת המקור הייתה עברית.

בצוואת בנימן (פי"ב, ב'), נאמר שמת בשינה טובה, ואין ספק שצריך להיות בשיבה טובה, ונתחלפה לו ב' בנ'.

צדקה גם השערת משארלס שהמחבר היה פרושי. צדוקי אינו מאמין בתחית המתים ויתר העיקרים שהצדוקים כפרו בהם. גם יהודי-נוצרי לא היה, באשר הוא מודה בקדושת המזבח ועבודת המקדש, מלבד הטעמים שנביא בפרק הבא.

זמנו
פאול התרסיסי וחבריו השליחים כבר השתמשו במליצותיו ובפתגמיו. וכבר ידוע שפאול היה יכול לדעת רק את התרגום היוני, בפרט שהשתמש לפעמים באותן המלים עצמן הנמצאות בתרגום היוני. גם הפתגם המפורסם והמשובח של הנוצרי המובא במתי (פכ"ב-ל"ט): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך זו היא המצוה הראשונה, והשניה לה ואהבת לרעך כמוך, פתגם זה נמצא בצוואת דן.
הפתגם: (שם ה' כ"ח): "כל הנותן עינו באשה לחשק בה ברוח זנונים נאף אותה בלבה", נמצא בספרנו זה בניסוח שלילי. "כל איש אשר לב טהור בו לא יתן עינו באשה לחשק בה ברוח זנונים." פאול בעצמו השתמש בו קרוב לארבעים פעם.

כיוון שהוא מביא את ספר חנוך, וספר היובלים היה ידוע למחבר, אפשר לקבוע את הזמן בקרוב. לפי השערתו של משארלס חי בזמן יוחנן כהן גדול, יוחנן הורקנוס. את ספרו זה כתב לפני שנפרד יוחנן מן הפרושים. כי רק על ראשו נתאחדו שלשת הכתרים, של נבואה מלכות והכהונה הגדולה, המוזכרים בצוואת לוי, כפי שעולה מדברי יוספוס פלביוס בקדמוניות ומלחמות, וגם מדברי הגמרא בקדושין ס"ו. ובסוטה ל"ג.
העובדה שיהודה מיעץ את בניו להכנע לשבט לוי, ושיהודה בעצמו מודה שכתר הכהונה עולה על כתר מלכות, מעידה שהנשיא מבית חשמונאי היה נכבד על פני כל העם, וכל הכתות השלימו תחת שבטו. זה היה רק בימי יוחנן לפני שנבדל מן הפרושים. הפרקים הרומזים למאורעות של זמן מאוחר, לדעת טשארלס נוספו אחר כן.

מאמרים הנמצאים בתלמוד
(שבת קנ"א:): כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, נמצא ג"כ בצוואת זבולון (פ"ה, ג').
(ברכות ס"א,) תנו רבנן כליות יועצות, לב מבין וכו' עד טחול שוחק וקרקבן טוחן, נמצא בצוואת נפתלי (פ"ב, ה').
כמעט כל המאמר בחגיגה י"ב על דבר השמים ושמי השמים, שבהם חשכת מים ולמעלה מהם רקיע שבו קבועין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ולמעלה מהם זבול שבו מזבח ומיכאל השר הגדול עובד ומקריב עליו קרבנות, ושבשמים מכון שבו אצרות שלג ואוצרות ברד, וכסא הכבוד רם ונשא שוכן עליהם בערבות, נמצא בשנויים מעטים בצוואת לוי פ ג' המספר שם שראה כל אלה בחלומו.

טקסט מלא של הספר "צוואות השבטים"


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן