לדף ראשי




שמואל - אמורא בבלי בדור הראשון. היה גם רופא ואסטרונום, ולכן הוא מכונה "ירחינאי" - כלומר יודע דרכי הירח. נולד בערך בשנת 165 לספירה, בנהרדעא (שבת קט"ז, ב"ב נ"ג), ומת שם בערך בשנת 254. אביו היה אבא בר אבא הכהן, נצר למשפחה גדולה ומיוחסה בישראל, וגם הוא היה גדול הדור.

על לידת שמואל יש אגדה מוזרה:

דכי אזל אבוה דלשמואל למערבא ואשכחתיה מדיתא (אשה ממדינת מדי) דהוה ידעא בלישנא דציפורא אמרה ליה: איזדקק לי ואנא יהיבנא לך כך וכך, משום דהוה ידעא דנפק מינה גברא רבה, לאלתר ערק מינה והדר אתא בשם (בשם המפורש, וקפצה לו הדרך) לדביתהו בההוא ליליא ואזדקק לה והדר אזל, לסוף אישתמעית מילתא דמיעברא. אתיוה לבי דינא ואלקוה, ואמר שמואל בכרסא דאמיה איכוף רישאי דילמא מטא לי רישא דשוטא וכאיב לי, כף נפשיה בכרסא דאימיה ומטייא רישא משומא (הלכות גדולות סוף גיטין, הוצאת מקיצי נרדמים עמ' 387. בתוס' קדושין ע"ג. בשם הירושלמי, וכן הרא"ש פ' עשרה יוחסין סי' ז', אבל לפנינו בירושלמי ליתא).

הגדה אחרת:

אבא אבוי דשמואל הוה מתעסק במטכסא (משי) ושלח גביה יהודה בן בתירה לנציבין (למכור לו משי), בחד זמן קם עמו (ולא רצה לקנות). אמר ליה לית רבי בעי האי מילתא (משי). א"ל ולא מלין הוו (דברים בעלמא), אמר ליה מלתך (דברך) הימנה עלי סגי מן ממונא. א"ל את היימנת במלתי עלך, הזכה למקמא בר כשמואל נביאה, דכתיב ביה וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע וגו'. וזכה למקמא שמואל בר אבא (מדרש שמואל פ"י, ילקוט שמואל רמז ק').

שמואל אמר על עצמו: "אנא חכים לחייתא דילדון לי (ירוש' כתובות פ"ה ל'.), [=מכיר אני את המילדת שלי]. כאשר הלך לבית הספר אמר סברות שרבו לא ידען.

אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דקא בכי. א"ל אמאי קא בכית? דמחיין רבאי, אמאי? דאמר קא ספית לבראי ולא משית ידך. - ואמאי לא משית? א"ל הוא אכל ואנא משינא?! א"ל לא מסתייה דלא גמיר, ממחי נמי מחי? הלכה, המאכיל אינו צריך נטילת ידים (חולין ק"ז:).
[=אביו של שמואל מצא את שמואל בוכה. שאל אותו מדוע בכית? אמר לו: רבי הכה אותי. - ומדוע? שהאכלתי את בנו ולא נטלתי ידים. – ומדוע לא נטלת? – הוא יאכל ואני אטול ידים? אמר לו: לא די שרבך לא למד, הוא עוד מכה אותך? הלכה, המאכיל אינו צריך נטילת ידים].

אבי דשמואל לימדו תורה בעירו, ואח"כ שלחו לרבי יהודה בנציבין אשר ניבא על לידתו וחכמתו (כנ"ל). הוא למד שם זמן קצר, חזר לנהרדעא ולמד אצל לוי בן סיסי. לא ארכו הימים עד שנעשה חבירו של לוי (ברכות כ"ח רש"י). כאשר עזב לוי את בבל ועלה לא"י, נכנס שמואל לישיבתו של רב הונא רבה, שם הצטיין בשאלות ובבעיות ששאל מר"ה רבו (גיטין ד', זבחים מ"ו).

שמואל בארץ ישראל וידיעתו בחכמות כלליות
בעת ההיא היה רבי הנשיא בא"י, אך שמואל עודנו צעיר מכדי ללמוד ממנו ולמד אצל תלמידי רבי.

לפי המסופר היה שמואל ירחינאה רופאו של רבי וריפא את עיניו. הוה קא מצטער רבי למסמכיה ולא הוה מסתייעא מלתא, (השתדל לסמוך אותו להוראה ולא עלה בידו). א"ל לא לצטער מר, לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון וכתיב ביה:

"שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי." (ב"מ פ"ה:).

אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית, מכל קילורין [=תרופות] שבעולם (שבת נ"ח).
ידע יונית ורומית ותולדות העמים, והשתמש בידיעותיו אלה לפירוש הלכות. כמו:
מאי אפיקומן? אמר שמואל כגון אורדיליאי לי וגוזליא לאבא. (פסחים קי"ט).
מהו קרטסים? אמר שמואל יום שתפסה בו מלכות רומי וכו'.
אמר שמואל ועוד אחרת הייתה ברומי אחת לשבעים שנה מרכיבין אדם שלם ע"ג חיגר.. וקוראין לפניו "סף קירי פלסתר" (צ"ל כס קירי פלסתר) שהוא תרגום יוני למלים "אחותי דמרנא זייפנא" (עבודה זרה ז ז).
ידיעתו באסטרונומיה הייתה רבה. אמר: נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא (ברכות נ"ח); וגמירי דלא עבר ככבא דשביט כסלא, ואי הוה עבר מחריב עלמא (שם). ולפי שהיה אסטרולוג, (דברים רבה מ' וילך) השתמש בתחום זה גם לרפואה. היה מכוון את השעה והמצב ומשטר הכוכבים להעריך רפואותיו על ידיהן, ולפיכך אמר פורסא דדמא (מקיז דם) בחד בשבתא ובמעלי דשבתא וכו' (שבת קכ"ט.).

חקר בטבע החיות, ואמר (ב"ק ט"ז) ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור (דהיינו אורחיה) טרף ואכל חייב (דלאו אורחיה); כל השרצים יש להם ארס ושל נחש ממית. בזכות ידיעה זו הציל את חבירו רב ממות:

ההוא בר טביא (צבי) דאתא לבי ריש גלותא דהוה מפסק כרען בתרייתא, בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה. סבר למיכל מניה באומצא (בצלי מעט) א"ל שמואל לא חייש מר לניקורי (שמא נשכה נחש ואסורה משום סכנה)? א"ל מאי תקנתיה? נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה. אותביה, נפל תלחי תלחי (חתיכות חתיכות מהנחשים). קרי שמואל עליה דרב: לא יאונה לצדיק כל און. קרי רב עליה דשמואל: כל רז לא אנס לך (חולין נ"ט).

בענייני איסור התלוים בידיעת הטבע סמכו עליו חז"ל, ואילו באיסורים פסקו כרב.
בדיני ממונות הלכה כשמואל נגד רב, לפי שהיה דיינא ובקי בדיני ממונות, והיה מתמיד במקצוע הזה, עד שכנו אותו בשם "שוקד".
ר' זעירא שלח לרב נחמן בר יעקב ולר' אמי בר פפי: מעשה ידי הבת של מי? א"ל "שוקד" אומר לעצמה. מני שוקד? שמואל (בבלי כתובות מ"ה. ירוש' כתובות פ"ד), ופירש"י על שם דהלכתא כוותיה בדיני, השוקד על דבריו לאומרן כהלכתן.
יתכן שרבי לא הצליח לסמוך אותו להוראה, מפני שלא רצו חכמי א"י להתאסף לסמכו. הוא היה בקי בחכמת התכונה וידע סוד העבור, וחכמי ארץ ישראל חששו שבחזרתו לבבל יעבר את השנה ולא יציית לבי"ד הגדול בירושלם או ביבנה. כמו שהתפאר שמואל: יכולנא לתקוני לכולא גולה (ר"ה כ'), כלומר יש בידי לתקן את בני הגולה לבל יהיו משועבדים לשלוחי א"י.
חשבון העבור שלו קרוי "תקופת שמואל", והוא מבוסס על שנת חמה שארכה 365.25 ימים. אנו נוהגים לפי שיטה זו בחישוב זמן ברכת החמה, וכן בתפילת "טל ומטר" בחוץ לארץ.

שמואל כדיין הגולה
אחר שלמד את משנתו של רבי עזב את א"י וחזר עם אביו לבבל. מר עוקבא ריש גלותא שהיה תלמידו, מינהו לדיין בנהרדעא יחד עם קרנא. שניהם נקראו "דייני גולה" (סנהדרין י"ז:).

בימים שרב ושמואל היו בא"י בישיבת רבי, נמנה רב שילא לריש סדרא בבבל. מקום משכנו בעיר בבל, ומשם ניהג את כל המדינה, כי לא היו אז ישיבות אחרות בבבל.
כאשר שב שמואל מא"י מצא את רב שילא זקן ויושב בישיבה, וקבע את ישיבתו בנהרדעא מקום מולדתו. אח"כ בא רב לנהרדעא, ובראותו כי כבר קדמהו שמואל, פנה ללכת למקומו של רב שילא להיות מתורגמן לפניו (עי' שבת ק"ח).

כתב רב שרירא גאון באגרתו:

וכד נח רב שילא, רב לא רצה למהוי רישא עליה דשמואל, ושמואל לא רצה דרב קשיש מיניה טובא. איתרחק רב לסורא.

שני המורים הגדולים, רב ושמואל, האירו בזוהר התורה בבבל, ואליהם נהרו תלמידים לאלפים ליהנות מאורם, ולא היו צריכים עוד לעלות לא"י. ובהקשר זה אמר שמואל כי כשם שאסור לצאת מא"י לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (עי' כתובות קי"א.). שמואל ראה את בבל כקדושה ברמה משנית לארץ ישראל. אחר מות רב, נשאר שמואל המומחה היחידי בבבל בדיני ישראל במשך עשר שנים. גם רב הונא שהיה ריש מתיבתא בסורא ציית לו ושאל ממנו (גיטין ס"ו: פ"ט: ועי' סנהדרין י"ז: תוס' ד"ה אלא).

גם ר' יוחנן ראה את שמואל כגדול בדורו.

בכולהו שני דרב הוה כתב ליה רבי יוחנן "לקדם רבינו שבבבל", כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל "לקדם חבירנו שבבבל" אמר (שמואל) לא ידע לי מידי דרביה אנא. כתב, שדר ליה עיבורא דשיתין שני. אמר (ר' יוחנן) השתא חושבנא בעלמא ידע. כתב, שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא. אמר (ר"י) אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר ליה: "ושמואל מת". אמר: ש"מ נח נפשיה דשמואל. ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח ר' יוחנן (חולין צ"ה:).
[=כאשר כתב רבי יוחנן לרב, כתב לו "לכבוד רבנו שבבבל". לאחר מותו, כאשר כתב לשמואל, כתב "לחברינו שבבבל". שמואל נפגע, ושלח לו לוח עיבורים לשישים שנה. ר' יוחנן לא התרשם, ואמר שזה חשבון בלבד. שלח לו שלושה עשר גמלים [נוסח אחר: גווילים] של שאלות בטרפות. אמר רבי יוחנן, יש לי רב בבבל, אלך ואראה אותו. לא הספיק לנסוע עד שמת שמואל].

נראה שבשעה שהיה שמואל בא"י עדיין לא נולד ר' יוחנן, או שהיה קטן ולא הכירו בישיבת רבי. רק בסוף ימיו של שמואל הכיר ר"י את גדולתו ורצה לקבל פניו.
כך מבואר בירושלמי: ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש הוו מחמדין מיחמי אפוי דשמואל (שבת פ"ו ט').

דרכו בהלכה
שמואל היה עניו מאד, והלכה שלא ידע, אמר לא שמיע לי (ברכות מ"ט). הוא קרע בגדיו באבל על ההוא מרבנן דאסביר ליה מאמר אחד (ב"מ ל"ג.).
בהלכה שהיתה ברורה, לא נשא פנים גם לרב. פעם אחת אמר אחד מתלמידי רב דבר בשם רבו בדיני טרפות לפני שמואל, השיבו שמואל ואמר: אי הכי אמר אבא (רב) לא ידע בטרפות ולא כלום (חולין מ"ה:).
בדיני שבת אמר לו: אי הכי אמר אבא, לא ידע במילי דשבתא ולא כלום (שבת נ"ג.).
התאמץ להעמיד המשנה על הנוסחא האמתית והגיה לפעמים בחסר ויתר. היה הראשון שחידש 'חסורי מחסרי והכי קתני' (שבת ל"ד: ס"ו. ביצה ל"א: קדושין ל"ט.).
הכריע הלכה במחלוקות תנאים: הלכה כחנניה (שבת נ"א:), הלכה כריב"ב (שם נ"ד,), הלכה כר"ש (שם קי"א.), הלכה כרבי מאיר בגזרותיו (ערובין מ"ז.), הלכה כדברי המיקל באבל (שם מ"ו:), כל מקום ששנה ר"י במשנתנו הלכה כמותו (שם פ"א:), הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו (פסחים כ"ז.) ועוד הרבה.

נטה בקצת דברים לצד הקולא. בשבת התיר לכבות גחלים של מתכת המושלכים בחוץ, לבל יוזקו בהם רבים (שבת מ"ב.). התיר חמץ בזמנו כשנתערב שלא במינו, ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו (פסחים כ"ט:). אמר קדרות בפסח לא ישברו (שם ל'.). אמר אין תענית צבור בבבל אלא ת"ב בלבד (פסחים נ"ד:). מעיקרא סבר כיון דלית תנא דמיקל כרבי מאיר, אמר הלכה כרבי מאיר, וכיון דשמעיה לרשב"ג דמיקל טפי, אמר הלכה כרשב"ג (תענית י"ח.).
שמואל חיבר גם הוא ברייתות או תוספתות שנשנו בבית מדרשו בשם "תני דבי שמואל". מסופר עליו כי היה לו בביתו חכם אחד סומא אשר סדר הברייתות (ביצה ט"ז:).

שמואל היה מומחה בדיני ממונות, ובהם הלכה כמותו כאשר הוא חולק על רב (בכורות מ"ט:). ואמרו על אחד מפסקיו בדיני ממונות "מאן דלא סבר הדא מלתא לא ידע בנזקין כלום" (ירוש' קדושין פ"א ו').

קבע כללים בדיני ממונות:
"דינא דמלכותא דינא" (גיטין י:).
אריסותא דפרסאי ארבעין שנין (ב"ב נ"ה.) למרות שבדיני ישראל חזקה היא שלש שנים (עי' רמב"ם שם).
שטר מתנה העולה בערכאות גוים וחותמיו גוים, כשר משום דינא דמלכותא (גיטין י'.). קבע את
המוציא מחבירו עליו הראיה (ב"ק מ"ו.).
אין הולכין בממון אחרי הרוב (ב"ב צ"ב:).

דרכו באגדה
אגדות שדרש:
אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שיעבוד מלכיות לבד (ברכות ל"ד:);
לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל (שבת מ"ט:);
רעות רבות וצרות - זה הממציא לו לעני מעות בשעת דחקו (חגיגה ה'.);
כל היושב בתענית נקרא חוטא (תענית י"א.);
אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של גוי (חולין צ"ד.);
הכל לשם שמים (קדושין פ"ב,).
לוי דרש והוא ישפוט תבל בצדק לאומים במישרים, הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצות ואת האומות בלילה בשעה שהן בטלות מן המצות. ושמואל אמר מי שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות, מה מקיים שמואל ידין לאומים במישרים? דנן ככשרים שבהן, מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להם מעשה רחב הזונה (ירוש' ר"ה פ"א נ"ז ע"א).

תקנותיו
שמואל קבע הלכות לתקנת יתום ואלמנה. לדוגמה:
בת הנזונית מן האחים מעשה ידיה שלה (כתובות מ"ג:);
מטלטלין של יתומים שמין ומוכרים אותם לאלתר (שם ק:);
יתומים אינם צריכים פרוזבול (ב"ק ל"ז:);
מעות של יתומים מלוינן להו בריבית (ב"מ ע'.);
הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא (ב"ב קמ"ד.) [תקנה לטובת היתומים];
מציאת אלמנה לעצמה (כתובות צ"ו.);
אלמנה אין שמין מה שעליה (שם נ"ד.).
המדיר אשתו שלא ליהנות ממנו, הורה רב שיוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר שלא יתן גט לאלתר, אלא ימתין שמא ימצא פתח לנדרו (כתובות ס"א:).
רב הורה שהאומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה. אמר שמואל: עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון (שם ע"ז.).
הגביל דין המשנה בגט המעושה בישראל שהוא כשר, ואמר שאינו כשר אלא א"כ מכריחים אותו ליתן גט ע"פ דין ובאופן שחייב לגרשה, אבל גט מעושה שלא כדין פסול (גטין פ"ח:).
מעמידין אגרדומין למידות ואין מעמידין אגרדומין השערים (ב"ב. פ"ט.). פירוש: חובה על ב"ד להעמיד משגיחים לבדוק את דיוק המדות והמשקלות, אין חובה להעמיד משגיחים לבדוק את המחירים, כי הקונים ימצאו אחרים שימכרו בזול. ובמקביל גזר שהמשתכר אל ישתכר יותר משתות [=הרווח של המוכר מוגבל לשישית המחיר] (ב"ב צ':; ב"מ מ':)

עירער על הדיינים הכותבים פרוזבול בב"ד שאינו חשוב. אמר: "עולבנא דדייני, אי איישר חילי אבטליניה" (גיטין ל"ו:). תיקן שאין כותבין פרוזבול אלא או בב"ד של סורא או בב"ד שבנהררעא; ובמקביל תיקן שהמלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו (מכות ג':): כל חוב שזמן הפרעון אינו חל בשנת השמיטה, אלא לאחריה או לפניה - אין השביעית משמטתו (ח"מ ס"ז).

תיקן תקנות לשמירת המשפחה: כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהן (קדושין ו'.).
הנהיג בנהרדעא שלא יהיו מבטלים קול שיצא על אשה שנתקדשה (גטין פ"א,).
עשה הרחקות שלא להרגיל נשים בין אנשים, וגזר אסור ייחוד עם כל העריות שבתורה (קדושין פ"א:).

מעשה שנשבו נשים בא"י והוליכון לבבל, אתא עובדא קומי אבא בר בא ולוי ושמואל, אמרו מסרו להן עדים, ניסקון לארעא דישראל. א"ל (שמואל) ומה נעשה לימים הראשונים שנתייחדו? א"ל אבא בר בא, אילו הוינן בנתך כן היית אומר?! ואישתביין בנתיה דשמואל, כשגגה שיוצא מלפני השליט. כד סלקון להכא סלקו שביין עמהון. עליי קומי רבי חנינא, אוקימן שביין מלבר, אמרי ליה: "נשבינו וטהורות אנו". והתירן (ירוש' כתובות פ"ב כ"ו ע"ג, בבלי כתובות מ"ה.).

שמואל עזר לרב בתקון התפלות, והם חידשו בעת ההיא את תפילת 'ותודיענו' הנקראת על שם שניהם "מרגניתא דרב ושמואל" (ברכות ל"ג:).
לשמואל התייחסה תפלת 'הביננו', המכונה תפלה קצרה (ברכות כ"ט.).

כחכם מדיני
לשמואל היה קשר עם שבור המלך הפרסי. היה נכנס אצלו כאחד מאנשי ביתו (סוכה נ"ג). המלך שאל אותו שאלות בענייני מדע (ברכות נ"ו), ודיבר אתו מענייני מלחמותיו. המלך התפאר לפניו: תיתי לי שלא קטלתי יהודאי מעולם (מ"ק כ"ז). כפי הנראה רצה המלך להרגיע בזה את שמואל שהיה מליץ לטובת היהודים. שמואל המכיר לו טובה והשתדל לחזק את מעמדו בעיני העם. אמר: אם יאמר מלכא טורי עקר, עקר טורי ודברי מלכא לא יעקרו (ב"ב ז').
התנגד למורדים במלך, וכאשר שמע כי קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במגזת דקיסרי לא קרע עליהם, משום דגרמו לנפשייהו (מ"ק כ"ז).
בשל חשיבותו בעיני שבור המלך כינו את שמואל "שבור מלכא" (ב"ב קט"ו:). התואר "אריוך" שהוצמד לשמואל (שבת נ"ג. קדושין ל"ט. מנחות ל"ת: חולין ע"ה) הוא על שהיה קרוב למלכות, כי 'אריוך' בארמית הוא כמו "אברך" בעברית, תוארו של יוסף לפני פרעה.
לדעת קרוכמל כנוהו חז"ל בכינויים שונים, דבר שלא עשו לחכמים אחרים. כי לא יכלו לקראו רב או רבי, כי לא נסמך, ובשל גדולתו התבישו להזכרו בשמו בלבד, לכן בדו כינוים לכנותו בהם.
בין מכריו של שמואל היה החכם הפרסי אבלט, אשר התרועע עמו והיה אוהבו כל ימי חייו (שבת קנ"ו. ע"ז ל').
שמואל נפטר בשיבה טובה, והשאיר אחריו שתי בנות מפורסמות בחכמתן ובצניעותן (ירוש' כתובות פ"ב). בנים לא היו לו (שבת ק"ב).



הערות לערך:
שם המעיר: מאיר לפיד
הערה: לגבי היחס בין ר' יוחנן לשמואל:
בגמ' מו"ק כד ע"א מסופר ש"בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת?" ובפשטות זה קרה בהיותו של שמואל בא"י. מה שרצו ריו"ח ור"ל לראות פניו של שמואל יש לבאר לפי הגמ' בחולין דף צה ע"ב שזה היה לאחר שהתברר לו ששמואל הוא "גדול הדור" לאחר מותו של רב וכנראה שרצה לקיים בו מצוות "הקבלת פני רבו.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן