לדף ראשי



העיר משהד והישוב היהודי בה
משהד, עיר בפרס, העומדת במחוז כורסאן, על גבול אפגניסטאן ומונה כמאה אלף תושבים. העיר מצוינת במסחרה, בעיקר עורות ופרוות קאראקול. משהד היא העיר הקדושה השנייה למוסלמים השיעים, כי בה קבור האימאם השמיני, עלי אר-רדא בן מוסא בן ג'עפר. שלוש פעמים בשנה עולים אליה לרגל: בחודש מוחרם, ברמאדן ובימי החג' למכה.

הישוב היהודי בה נוסד בידי המלך נדיר-שאה בשנת 1734. מלך זה שאף לדת אוניברסאלית והיה סובלן כלפי כל הדתות. הוא גם רצה לבצר את נקודת הגבול המזרחית הצפונית של המדינה בכוחות חדשים, והביא יהודים מקאזוין בצפון והשובים במשהד.

עם מות המלך (1747) נשתנה היחס, והאכ'ונדים השיעים נשאו ראש והשפילו את היהודים.

פרעות ביהודים בשנת 1839
בשנת 1839 דרשה אשה יהודיה בעצת רופא פרסי על צרעת שבידה. הלה יעצה להשתמש בדם כלב. היא שכרה פרחח מוסלמי שיערוף לה את הכלב. פרץ סכסוך ביניהם. הנער רץ ברחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום המקודש לזכר הקדושים בני עלי, קראו לו בשם חוסין, ולעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושתיים נפשות מבין ארבע מאות נפש שמנתה הקהילה.

החיים כאנוסים
מאז מתחילה שניות בחיי אחינו אלה: בדת, בשמות, בחיי המשפחה, בחגים ובחנוך. מכיוון שמאורע זה קרה סמוך לעלילת הדם בדמשק (1840), שהעסיקה את מנהלי כי"ח ואגודת אחים, לא בא איש לעזרתם של יהודי משהד.

יהודי משהד קיבלו על עצמם, כלפי חוץ, את האיסלאם ונודעו כ"ג'דיד אל איסלם" (מוסלמים חדשים). שנת האונס נתכנתה "אללה דאב" (מתת-אל, עונש משמים). האנוסים הללו שמרו על יהדותם. התפללו במרתפים או בחדרים הפנימיים. על הפתח הושיבו אשה רעולה ואיש לא העז להיכנס. ביום השבת פותחים הם את בתי עסקיהם ומושיבים בו ילד, שעונה לקונים כי המוכר איננו או שהסחורה המבוקשת איננה.

מסובכת יותר הייתה בעיית חג הפסח. יצאו אל הגרנות וקנו חטים, בררום וטחנום באבני-רחיים. את הקמח נתנו בשקיות, הזקנים הדריכו, הצעירים הביאו חומרי הסקה עצים וגללי עזים, והנשים לשו ואפו מצות, אשה אצל תנורה שעמדו בחצרות הבתים. יש ולעתים עלה קול זמר, והשמחה רבתה, המוסלמים ידעו כי הללו אופים את "הפטיר". בימי חג הפסח הוסיפו יהודים לקנות לחם מחנויות המוסלמים לשם ראווה, וחלקו אותו לעניים. במשך השנים זכורים אך ארבע פעמים שלא נחוג הפסח במועדו מחמת הרדיפות, וחג פסח נדחה יחד עם שבועות שמונה ימים.

כמובן שאין אוכלים בשר אלא משחיטה כשרה. פעם נתפס השוחט בשעת מעשה ונהרג באכזריות על קיום המצוה.

ביום השישי בבקר הלכו למסגד ובערב קבלו את השבת בקדושה בחצרם; אבל לפני כניסתם למסגד בקשו סליחה מאת ה' על מעשיהם זה. ויש כמה מהם שתחת לחץ המוסלמים הוכרחו לעלות לרגל למכה ושבו משם מוכתרים בתואר "חג'י" ורכשו על ידי זה כבוד גדול. אבל דווקא אלה עבדו את ה' במסירות נפש והיו מורי העדה ומנהיגיה.

לימים חלה הקלת-מה, בייחוד לאחר עלייתו של ריזא שח, אביו של השח האחרון, אשר הכניס ריפורמות רבות במנהגים ובלבוש, והאנוסים נהנו מחרות יתר.

כ- 2000 מיהודי משהד עלו לישראל.

אתר האינטרנט של קהילת יוצאי משהד בישראל



הערות לערך:
שם המעיר: יוסף יאקאב
הערה: היות שאני כותב ספר על מאה שערים ושם היה כמה אנשים שבואו ממשהד בערך בשנת תרצ''ב 1936 ע''כ ברצוני לבקש אם יש לכם תמונות מהשנים הללו מהקהילה המשהדית אשמח מאוד או חומר אחר מהקהילה
בתודה מראש
רביי יוסף משה
rabbiyosefmoshe@gmail.com

שם המעיר: מוטקה הדר
הערה: האיסלם, לפי הקוראן, מתיר ליהודים והנוצרים לחיות
תחת שלטון מוסלמי כד'הימי, כלומר בני חסות.
האיסלם גורס שאסור לכפות את דת האיסלם על "אהל אל
כיתאב", כלומר, "עמי הספר", והכוונה הינה ליהודים
והנוצרים.
בקוראן כתוב: "אין אינוס בדת". מה שעשו השיעים בפרס
אסור על פי דתם הם.
אותה תופעה מוכרת מתקופת המוואחידון בארצות המגרב.
מקור ההערה: מחקר וידע אישי.

שם המעיר: קהילת יהודי אנוסי משהד
הערה: משפחתי הגיעה מהעיר משהד שבאירן, וכל הסיפורים שמסופרים כאן , סופרו לי על ידי הורי גם, היהודים שמרו על דתם בהסתר , אך כלפי חוץ קיבלו על עצמם שמות מוסלמים , ואורח חיים מוסלמי, סופר לי גם , שבשנים האחרונות לשהותם באירן ,עדיין היו רדיפות כלפי היהודים ואפילו רצחו כמה יהודים במשהד.
היהודים חיתנו את ילדיהם בגילאים מוקדמים, בינם לבין עצמם , כדי שהשכנים המוסלמים לא יבואו ויבקשו את ידי הבנות היהודיות.
גם בקרב שאר יוצאי אירן הקהילה המשהדית היא קהילה מתבדלת באופן יחסי, מתבדלת ומגובשת .
ישנם הרבה יוצאי משהד שחיים במילאנו , או בלונדון, או בלוס אנגלס, ועשירי העדה אף תרמו את בית האבות שעל שם אנוסי משהד שנמצא בהרצליה פיתוח ( צמוד למלון תדמור)

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן