לדף ראשי




משפחתו
היה כוהן והתייחס לזרע עלי הכוהן (ר"ה יח:א). אביו היה כייליל (זבחים קיח:ב), אחיו של רבה בן נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא בדור השלישי לאמוראים. אביי לא ראה את הוריו. כשעברתו אמו מת אביו, וכשילדתו מתה אמו (קידושין לא:ב). הוא חונך על ידי אישה חכמה, שדאגה לו כאם. אביי קרא לה אמא, ומסר כמה מפתגמיה במלים "אמרה לי אם" (שבת קלד:א, ועוד).

שמו היה נחמני, כשם סבו, וכך הוא נקרא כמה פעמים בתלמוד, בייחוד על ידי רבא חברו (שבת לג:א, עד:א). גדל בביתו של רבה בר נחמני דודו. כדי להימנע מהזכרת שם אביו "נחמני" - קרא לו רבה "אביי", כלומר אבי שלי (ערוך, ערך אביי).

לימודו
במסכת ברכות (מח:א) מסופר על תבונתו כילד. בנעוריו למד בישיבת רב יהודה (פסחים מה:ב, ועוד). רבותיו המובהקים היו חכמי הדור השלישי, רבה ורב יוסף, ראשי ישיבת פומבדיתא. רבה, שגידלו בביתו ואימצו לבן, שאל שאלוות כדי לחדדו (ברכות לג:ב, ועוד). אצל רב יוסף קיבל בייחוד ברייתות ושמועות.
את רב יוסף כיבד אביי מאוד, וכאשר היה רואה מרחוק את אוזני חמורו של רב יוסף, היה קם מפניו (קידושין לג:א). כשחלה רב יוסף ושכח תלמודו היה אביי מזכירו (עירובין י:א, מא:א, ועוד). קיבל הרבה ברייתות ומאמרי אמוראים ארצישראליים מפי חכמי ארץ ישראל, שירדו אז בהמון מא"י לבבל (נחותי דמערבא), ובייחוד מפי רב דימי ורבין.

אביי כיבד את בני א"י מאוד, ואמר על חכמיהם שאחד מהם עדיף כשניים מבבל (כתובות עה:א). התעניין במאמרי בני א"י, וחקר מפיהם את פירושיהם למקראות (סנהדרין מד:ב).

נתן עדיפות למנהג ארץ ישראל: הארצישראלי בבואו לבבל רשאי להמשיך לנהוג במנהגיו, אפילו אם הם לקולא. אנו הבבליים, הוא אומר, כפופים להם - עלינו ללכת במנהגיהם, ולא להיפך (פסחים נא:א).

נשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו, ובייחוד עם חברו רבא. מספר חלוקי הדעות שביניהם מגיע למאות. נושאי ויכוחיהם הם הם הוויות דאביי ורבא (סוכה כח:א). הלכה כאביי רק בשישה דברים, שסימנם יע"ל קג"ם (סנהדרין כז:א, ראה פירוש הסימן ברש"י שם).

על אשתו הראשונה שילדה לו בנים ובנות לא ידוע דבר. אשתו השנייה הייתה חומה בת איסי, נכדתו של רב יהודה, שהייתה יפת תואר מאוד, אך לא האריך ימים אתה (יבמות סד:ב). מבניו יש להזכיר את האמורא רב ביבי בר אביי (ע"ע).

כראש ישיבת פומבדיתא
על התמנותו לראש ישיבת פומבדיתא מסופר, שהיו ארבעה מועמדים למשרה זו: אביי, רבא, רב זירא (השני) ורבה בר מתנה. מכיוון שלא ידעו להכריע ביניהם החליטו שכל מי שיאמר דבר שאין עליו פירכא יהיה לראש. כולם הופרכו, מלבד אביי, וכך נעשה לראש ישיבת פומבדיתא (בבלי, סוף הוריות).

לאהבתו את התורה ונושאיה, תלמידי החכמים, לא היה קץ. כשראה תלמיד חכם צעיר מסיים מסכתא היה עושה יום טוב לרבנן (שבת קיח:ב). ידע שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה בלי בסיס כלכלי, והעיר: הרבה עשו כר' ישמעאל (שנהגו בדרך ארץ, לחרוש ולזרוע, ועסקו בתורה בשעת הפנאי) ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי (שהייתה תורתן אומנותן) ולא עלתה בידן (ברכות לה:ב).

אוהב את הבריות
עסק גם בגמילות חסדים (ר"ה יח:א). בייחוד היה מכבד את הזקנים. כשהיה עובר ברחוב היה מושיט ידו לתמוך בכל זקן שעבר לידו (קידושין לג:א).

אהבתו את הבריות נשקפת יפה ממאמר שהיה רגיל בפיו:

לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות (ברכות יז:א).

מעניין פתגמו הקצר המקפל בתוכו השקפת עולם שלמה: כל התורה כולה מפני דרכי שלום (גטין נט:ב). ופתגם שני, המעיד על גדלות רוח: אין עני אלא בדעה (נדרים מא:א).

האידיאל שלו היה לקדש שם שמים בכל דרכי החיים, על ידי שימוש דוגמה ומופת לחיים טהורים ויפים: ואהבת את ה' אלוהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך (יומא פו:א).

מהלכותיו נזכיר שהתיר לדבר עברית בתוכן של חולין בכל מקום: דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש (שבת מ:ב). בניגוד לאחרים שחששו לקדושת השפה, ואסרו לדבר עברית במקומות טמאים ומטונפים. בזה הניח אפשרות לתחיית השפה העברית בדיבור.

מהלכותיו של אביי:
דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש. (שבת מ:א)
נוח לו לאדם שתקויים מצוה בממונו. (פסחים ד:ב)
מים אחרונים - חובה. (עירובין טו:ב)
כל מלתא דאמר רחמנא 'לא תעביד' - אי עביד - מהני. (תמורה ד:ב)

הערות לערך:
שם המעיר:
הערה:
משפחתו
היה כוהן והתייחס לזרע עלי הכוהן (ר"ה יח:א). אביו היה כייליל (זבחים קיח:ב), אחיו של רבה בן נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא בדור השלישי לאמוראים. אביי לא ראה את הוריו. כשעברתו אמו מת אביו, וכשילדתו מתה אמו (קידושין לא:ב). הוא חונך על ידי אישה חכמה, שדאגה לו כאם. אביי קרא לה אמא, ומסר כמה מפתגמיה במלים "אמרה לי אם" (שבת קלד:א, ועוד).

שמו היה נחמני, כשם סבו, וכך הוא נקרא כמה פעמים בתלמוד, בייחוד על ידי רבא חברו (שבת לג:א, עד:א). גדל בביתו של רבה בר נחמני דודו. כדי להימנע מהזכרת שם אביו "נחמני" - קרא לו רבה "אביי", כלומר אבי שלי (ערוך, ערך אביי).

לימודו
במסכת ברכות (מח:א) מסופר על תבונתו כילד. בנעוריו למד בישיבת רב יהודה (פסחים מה:ב, ועוד). רבותיו המובהקים היו חכמי הדור השלישי, רבה ורב יוסף, ראשי ישיבת פומבדיתא. רבה, שגידלו בביתו ואימצו לבן, שאל שאלוות כדי לחדדו (ברכות לג:ב, ועוד). אצל רב יוסף קיבל בייחוד ברייתות ושמועות.
את רב יוסף כיבד אביי מאוד, וכאשר היה רואה מרחוק את אוזני חמורו של רב יוסף, היה קם מפניו (קידושין לג:א). כשחלה רב יוסף ושכח תלמודו היה אביי מזכירו (עירובין י:א, מא:א, ועוד). קיבל הרבה ברייתות ומאמרי אמוראים ארצישראליים מפי חכמי ארץ ישראל, שירדו אז בהמון מא"י לבבל (נחותי דמערבא), ובייחוד מפי רב דימי ורבין.

אביי כיבד את בני א"י מאוד, ואמר על חכמיהם שאחד מהם עדיף כשניים מבבל (כתובות עה:א). התעניין במאמרי בני א"י, וחקר מפיהם את פירושיהם למקראות (סנהדרין מד:ב).

נתן עדיפות למנהג ארץ ישראל: הארצישראלי בבואו לבבל רשאי להמשיך לנהוג במנהגיו, אפילו אם הם לקולא. אנו הבבליים, הוא אומר, כפופים להם - עלינו ללכת במנהגיהם, ולא להיפך (פסחים נא:א).

נשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו, ובייחוד עם חברו רבא. מספר חלוקי הדעות שביניהם מגיע למאות. נושאי ויכוחיהם הם הם הוויות דאביי ורבא (סוכה כח:א). הלכה כאביי רק בשישה דברים, שסימנם יע"ל קג"ם (סנהדרין כז:א, ראה פירוש הסימן ברש"י שם).

על אשתו הראשונה שילדה לו בנים ובנות לא ידוע דבר. אשתו השנייה הייתה חומה בת איסי, נכדתו של רב יהודה, שהייתה יפת תואר מאוד, אך לא האריך ימים אתה (יבמות סד:ב). מבניו יש להזכיר את האמורא רב ביבי בר אביי (ע"ע).

כראש ישיבת פומבדיתא
על התמנותו לראש ישיבת פומבדיתא מסופר, שהיו ארבעה מועמדים למשרה זו: אביי, רבא, רב זירא (השני) ורבה בר מתנה. מכיוון שלא ידעו להכריע ביניהם החליטו שכל מי שיאמר דבר שאין עליו פירכא יהיה לראש. כולם הופרכו, מלבד אביי, וכך נעשה לראש ישיבת פומבדיתא (בבלי, סוף הוריות).

לאהבתו את התורה ונושאיה, תלמידי החכמים, לא היה קץ. כשראה תלמיד חכם צעיר מסיים מסכתא היה עושה יום טוב לרבנן (שבת קיח:ב). ידע שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה בלי בסיס כלכלי, והעיר: הרבה עשו כר' ישמעאל (שנהגו בדרך ארץ, לחרוש ולזרוע, ועסקו בתורה בשעת הפנאי) ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי (שהייתה תורתן אומנותן) ולא עלתה בידן (ברכות לה:ב).

אוהב את הבריות
עסק גם בגמילות חסדים (ר"ה יח:א). בייחוד היה מכבד את הזקנים. כשהיה עובר ברחוב היה מושיט ידו לתמוך בכל זקן שעבר לידו (קידושין לג:א).

אהבתו את הבריות נשקפת יפה ממאמר שהיה רגיל בפיו:
לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות (ברכות יז:א).
מעניין פתגמו הקצר המקפל בתוכו השקפת עולם שלמה: כל התורה כולה מפני דרכי שלום (גטין נט:ב). ופתגם שני, המעיד על גדלות רוח: אין עני אלא בדעה (נדרים מא:א).

האידיאל שלו היה לקדש שם שמים בכל דרכי החיים, על ידי שימוש דוגמה ומופת לחיים טהורים ויפים: ואהבת את ה' אלוהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך (יומא פו:א).

מהלכותיו נזכיר שהתיר לדבר עברית בתוכן של חולין בכל מקום: דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש (שבת מ:ב). בניגוד לאחרים שחששו לקדושת השפה, ואסרו לדבר עברית במקומות טמאים ומטונפים. בזה הניח אפשרות לתחיית השפה העברית בדיבור.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן