לדף ראשי



נאמר בתורה שסימניו של דג כשר הם "סנפיר וקשקשת". המשנה מגדירה את הקשקשת כדבר הקבוע בדג, ואילו הסנפיר הוא דבר "הפורח", שהדג שט בעזרתו במים.
הרמב"ן, בפירושו לתורה, אומר שאין להסיק מלשון המשנה שהקשקשת קבועה ממש בעור הדג, אלא כוונת חז"ל במילה "קבוע" היא: בניגוד לסנפיר, הקשקשים אינם מתנועעים. בתלמוד נאמר שהקשקשים מכסים את גוף הדג כמו מלבוש. הרמב"ן מביא את תרגום אונקלוס למילת "קשקשת", "קליפין [=קליפות]", ואומר "שהן קליפין שעל העור, נפשטים ונקלפים ממנו כקליפות האילנות והפירות". בסוף דבריו, מביא הרמב"ן נימוק על פי המדע בתקופתו לתמוך בגישתו שרק דגים בעלי קשקשים נקלפים ראויים לאכילה.

הרמב"ם מגדיר את "קשקשת", בעקבות הפירוש הפשוט במשנה, "הדבוקה בכל גופו", אולם הרב וידאל די טולושא, בפירושו "מגיד משנה" על משנה תורה להרמב"ם, מוסיף את מבחן הקילוף מיסודו של הרמב"ן. וזה לשונו:

"ודע שאף על פי שאמר הקשקשים הקבועים, הקשקשים הם אותן הקליפות הנקלפות ממנו ביד או בכלי. אבל הקבועה ואינה נקלפת מעור הדג אינה קשקשת. וזה ברור, כתבו הרמב"ן".

ר' יוסף קארו חוזר בשולחן ערוך על לשון המשנה:

"וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו".

ר' משה איסרליש מוסיף בהגהותיו לשולחן ערוך את מבחן הקילוף:

"ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם אי אפשר לקלפם מעור הדג, לא מקרי קשקשת".

הגדרת הקשקשת, ומה פירוש "נקלף" עוררו ויכוח קשה בתחילת המאה ה- 18, בקשר עם כשרותו של דג השטירל. עיין בערך שטירל.

סיכום הויכוח, במאמרו המעניין של פרופ' דניאל סינקלר



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן