לדף ראשי



נולד בבבל ולמד בסורא ובפומבדיתא. עלה לא"י, למד בטבריה, ונשא ונתן בהלכה עם כל חכמי דורו. מספר מאמריו בתלמודים מגיע למאות, ורבים החכמים המוסרים מאמרים בשמו.

רבותיו המובהקים בבבל היו רב הונא, ראש ישיבת סורא, ורב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא (ברכות לט:א). למד תורה גם אצל שאר חכמי בבל: רב חסדא, רב נחמן, רב המנונא ואחרים.

ר' זירא רצה מאוד לעלות לא"י וללמוד בישיבת ר' יוחנן. קשה הייתה עליו ההחלטה לעלות לא"י, מכיוון שרב יהודה רבו התנגד לעלייתם של תלמידיו לארץ: בבלה יובאו, ושמה יהיו, דרש רב יהודה על יושבי בבל. והוא עוזב את בבל בלי ליטול ברכת פרידה מרבו.

כאשר הגיע לנהר האחרון בגבול הארץ, עבר על חבל, ולא חיכה למעבורת שתעביר אותו את הירדן. צדוקי לגלג עליו ואמר: עם פזיז, המקדים פיו לאוזניו, גם במעמד סיני הקדמתם "נעשה" ל"נשמע". ענה לו רב זירא: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו מי יאמר שאני אזכה? (כתובות קיב:א, ירושלמי שביעית ד:ז).

קשים היו חייו של ר' זירא בארץ ישראל. יחסם של יושבי הארץ לעולים היה זר ומתנכר, ור' זירא, שדיבר במבטא בבלי, הסגיר את מוצאו.
פעם בא לשוק לקנות, ואמר לחנווני "שקול יפה". גער בו החנווני: לך מכאן בבלי, שאבותיך החריבו את בית המקדש. הלך ר' זירא תמה ועצב, ואמר: וכי אין אבותי כאבותיו? הלך ר' זירא לבית הועד, שם שמע את דרשתו של ר' שילא "אם חומה היא - אילו ישראל עלו חומה מן הגולה [בזמן עזרא] - לא חרב בית המקדש פעם שניה". אמר רב זירא: יפה למדני עם הארץ. (מדרש רבא שהש"ש ח יא).

מאושר היה על שזכה לעלות לארץ. את ידיעתו בתורה תלה בזכות ישיבת א"י: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח:ב); "אפילו שיחתן של בני א"י תורה היא" (ויק"ר לד:ז). צם מאה תעניות, לשכוח את דרכי לימודם של הבבליים (ב"מ פה:א). לעתים קרא "בבלאי טפשאי"! (ביצה טז:א, נדרים מט:ב).

בא"י למד אצל ר' יוחנן, ריש לקיש ור' אלעזר, ואצל תלמידיהם: ר' אמי ור' אסי.

ר' זירא דייק במסורת השמועות. כמה פעמים חוקר מפי חכמי א"י לאמיתת השמועות שנמסרו בשמם. החשיב מאוד את ר' חייא בר אבא על דייקנותו במסירת השמועות בשם אומרן (ברכות לג:ב). סמך רק על הברייתות שנשנו בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא (חולין קמא:א-ב). בשל דייקנותו קראו עליו את המקרא (משלי כ:ו) "ואיש אמונים מי ימצא" (ירושלמי שבת יא:ב).

תלמידו הקרוב היה ר' ירמיה, שהיה גם הוא בבלי. קרא לו "ירמיה ברי", ושיבח את שקדנותו.
במותו הספידוהו:

ארץ שנער (בבל) הרה וילדה,
ארץ צבי גידלה שעשועיה,
אוי נא לה אמרה רקת,
כי אבדה כלי חמדתה (מו"ק כה:ב).

מדבריו:

לא יאמר אדם לתינוק אתן לך דבר ואינו נותן, משום שמלמדו לשקר, שנאמר (ירמיה ט:ד) "למדו לשונם דבר שקר" (סוכה מו:ב).
גדול הוא כבוד הרבים, שהוא דוחה מצווה בלא תעשה שעה אחת (ירושלמי ברכות ג:א).
אם הראשונים כמלאכים - אנו כבני אדם. ואם כבני אדם - אנו כחמורים (ירושלמי דמאי א:ג).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן