לדף ראשי



מחכמי ירושלים ערב החורבן. היה מעורב בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, שבגלל מריבתם חרבה ירושלים: אחד שהיה ידידו של קמצא, ואויבו של בר קמצא ערך מסיבה, והמשרת הזמין בטעות את בר קמצא במקום את קמצא. כאשר רצה לגרשו מן הסעודה, הציע בר קמצא לשלם את כל הסעודה, ובלבד שלא להתבזות. האיש סרב, ובר קמצא גורש בחרפה. אמר: אם חכמים ישבו ולא מיחו, משמע נוח להם שביזו אותי, החליט להלשין בפני הקיסר שמרדו בו היהודים.

שאל הקיסר, וכיצד אדע שמרדו, ענה לו: שלח קרבן, ותראה אם מקריבים את קורבנך. הטיל האיש מום בקורבן, כדי למנוע את הקרבתו. התלבטו חכמים מה לעשות: רצו להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! חשבו להרוג את האיש ובכך להסתיר את העובדה שלא הקריבו את הקרבן, אמר להם רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! בין כך ובין כך לא עשו כלום, והקיסר הבין שמרדו בו היהודים ויצא למלחמה והחריב את המקדש.
על כך אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. (גיטין נה-נו).
לפי האגדה במדרש היה ר' זכריה בין המוזמנים בסעודה שהעליבו בה את בר קמצא, ובזה שלא מיחה במעליב גרם לחורבן (איכ"ר ד:ג).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן