לדף ראשי



כינו אותו 'אבא אריכא' (חולין קלז:ב), בגלל קומתו הגבוהה: היה ארוך בדורו, ורב יהודה תלמידו היה מגיע עד כתפו (נדה כד:ב).

מוצאו ממשפחה שייחוסה הגיעה עד שמעא אחי דוד (כתובות סב:ב), או עד דוד עצמו (ירושלמי תענית ד:ב). מושב משפחתו היה בעיר כפרי הסמוכה לסורא.

בימי עלומיו עלה רב ביחד עם ר' חייא דודו לארץ ישראל. ר' חייא דאג לחינוכו. רב היה עם דודו, עזר בעסקיו והלך בשליחותו (סנהדרין ג:ו), ואכל על שולחנו (עירובין עג:א).
פעם סעד רב עם ר' חייא דודו בבית הנשיא. רבי כיבד את רב הצעיר לברך ברכת המזון, ורב התרגש והתבלבל (ברכות מג:א).

רב למד בישיבתו של רבי, ולאחר זמן קצר נחשב בין התלמידים החשובים בישיבה. ר' יוחנן מספר: זכורני כשהייתי יושב שבע עשרה שורות מאחורי רב, שישב לפני רבי, היו זיקוקין של אש יוצאים מפי רב לפי רבי, ומפי רבי לפי רב, ולא הבינותי את דבריהם (חולין קלז:ב).

רב עסק גם בתורת הנסתר, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכמה ממאמריו באגדה הם מאופי זה (חגיגה יב:א). רב צורף לחברי בית הדין של רבי, והיה הצעיר שבדיינים (גטין נט:א).

רב ירד לבבל לתקופה מסוימת, שב ועלה לארץ ישראל ולמד מפי רבן גמליאל בנו של רבי, ולבסוף ירד לבבל והשתקע בה, בשנת 219.

ירידתו של רב לבבל פותחת תקופה חדשה במסורת התורה שבעל פה.
בתחילה לא התקבל רב בעין טובה בבבל. לאחר שעבר לסורא, יסד שם את ישיבת סורא, שמשכה אליה תלמידים מכל עיירות בבל. כך נעשתה סורא למרכז התורה במשך מאות בשנים.
מלבד התלמידים שבאו להסתופף מסביב לישיבה בשני חודשי הכלה (אדר ואלול), הגיע מספר התלמידים הקבועים בכל ימות השנה, שקיבלו את צורכיהם מקופת הישיבה, לאלף ומאתיים (כתובות קו:א). בין תלמידיו ידועים בשמותיהם אלה שמסרו מאמריו משמו, ביניהם בולטים: רב יהודה, רב הונא, רב חסדא, רב גידל, רב זוטרא בר טוביה, רב חנן בר רבא, רב חייא בר אשי, רב חננאל, רב ירמיה בר אבא, רבה בר אבוה ורבים אחרים.

רב עורר את יהודי בבל ודחף ליצירה רוחנית. רבה היתה סמכותו בעיני בני דורו ובעיני הבאים אחריו. הוא נחשב כאחרוני התנאים, ועליו אמרו: "רב תנא הוא ופליג" (עירובין נ:ב). הוראותיו של רב באיסור והיתר נקבעו להלכה: "הלכתא כרב באיסורי". בענייני ממונות ודינים נקבעה הלכה כשמואל (בכורות מט:ב). מאמריו ומחלוקותיו עם שמואל חברו, ממלאים את שני התלמודים.

מרובה הוא מספר מאמריו באגדה. הוא דן בגיבורי העבר מימות אדם הראשון, האבות, משה רבנו, הנביאים והמלכים. על דוד מלך ישראל אמר, שכל העולם לא נברא אלא בשבילו (סנהדרין צח:ב). את רבי רבו העריץ, וקרא לו 'רבנו הקדוש' (ביצה כב:ב).

חיבר תפילות רבות. תקיעתא דרב (ירושלמי ר"ה א:ג), - תפילת מלכויות זיכרונות ושופרות למוסף ר"ה, אשר תפילת עלינו לשבח היא קטע ממנה.
התחינה שבה היה מסיים תפילתו (ברכות טז:ב) נעשתה לברכת החודש. יחד עם חברו שמואל חיבר את תפילת "ותודיענו" לליל יו"ט שחל במוצאי שבת, שנקראה על ידי הקדמונים "מרגלית" (ברכות לג:ב).

תיקן תקנות בדיני אישות:

אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו (קידושין מא:א); אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (שם); המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר (דברים כט:יח-יט): "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלח לו" [=ביטוי מליצי שמשמעו חוסר התאמה בין בני הזוג] (סנהדרין עו:ב).

מבניו הצטיין בייחוד רב חייא בנו. בנו השני איבו, עסק במסחר (פסחים קיג:א). היו לו כמה בנות. אחת היתה נשואה לרב חנן בר רבא, ואחת לבנו של ראש הגולה, וילדה לו שני בנים: רבנא עוקבא ורבנא נחמיה. מבת אחרת היו לו שני נכדים בשם איבו וחזקיה (סוכה מד:ב).

רב נפטר בשנת 247. מסורא הובילו אותו לכפרי, עיר מולדתו, לקברות אבותיו (ברכות מב:ב ורש"י שם).




הערות לערך:
שם המעיר: אברהם פינקלשטיין
הערה: בס' ''שם הגדולים'' מהחיד''א זצוק''ל בערך אבא מביא בשם ס' ''כנפי יונה'' שרב הוא ר' אבא המפורסם הנזכר בזוהר והיה חי ארבע מאות שנה , ד. א.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן