לדף ראשי



אחיה של המלכה שלומציון, אשת ינאי המלך. הפרושים נרדפו בידי מלכי החשמונאים הצדוקים (קידושין סו:א). שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי נרדפו וברחו: יהודה בן טבאי לאלכסנדריה של מצרים, ושמעון בן שטח התחבא בארץ עד שעבר זעמו של המלך. כאשר חזר לארץ, הצליח באמצעות קשריו עם אחותו המלכה לחזק את כוחם של הפרושים ואת מעמד תלמידי החכמים.

האגדה מספרת על הקרע בינו לבין המלך, ועל השלמתם, סיפור זה: שלוש מאות נזירים עלו לירושלים בימי שמעון בן שטח. למאה וחמישים מצא שמעון בן שטח היתר, לפטור אותם מקרבנות נזירות. בא אל ינאי המלך ואמר לו: יש כאן שלוש מאות נזירים והם צריכים תשע מאות קרבנות, תן אתה מחצה ואני אדאג למחצית השנייה. נתן לו המלך קרבנות עבורם. הלכו וספרו למלך שלא הקריב אלא קרבנות אלה שנתן הוא, וכעס. שמע שמעון בן שטח וברח. לאחר זמן, ממשיכה האגדה לספר, באו אל ינאי המלך אנשים חשובים ממלכות פרס. כשישבו אצלו וסעדו, אמרו לו: זכורים אנו שהיה כאן זקן אחד שאמר לפנינו דברי חכמה. סיפר להם את העובדה. אמרו לו: שלח והביאו. שלח אחריו ונתן לו הבטחה ובא. אמר לו: למה היתלת בי? אמר לו: לא היתלתי בך, אלא אתה נתת מממונך ואני מחכמתי (ירושלמי ברכות ז:ב).

כנשיא הסנהדרין נאבק בצדוקים והרחיקם משורות הסנהדרין (מגילת תענית י).

היה תקיף במעמדו כנשיא הסנהדרין, אפילו ביחס לינאי המלך:
עבדו של ינאי המלך הרג נפש. שלחו לקרוא את המלך. בא וישב לו לפניהם. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם! האגדה מוסיפה: מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו (סנהדרין יט:א-ב).

ציווה: הוי מרבה לחקור את העדים, והווי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א:ט).

אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה (דברים יז:ו) "על פי שנים עדים יומת המת". היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת (סנהדרין לז:ב).

ויכוח בינו לבין ר' יהודה בן טבאי נסתיים בהודאתו של בן טבאי והסתלקותו מהוראה:

חגיגה דף טז עמוד ב
אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין - עד שיזומו שניהם, ואין לוקין - עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון - עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם: קולי הוא, תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע.

למרות זהירותו בדיני עדות ובדיני נפשות, תלה שמונים נשים מכשפות באשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו:ד), בניגוד להלכה שאין דנים שני דיני נפשות ביום אחד.
במגילת תענית נאמר כי טו אלול הוא מימי השמחה:

"שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חיבות הריגה ותליה היו? אלא שהייתה השעה צריכה, לכך כדי שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו".

קרובי הנשים רצו לנקום בו, והעידו על בנו של שמעון בן שטח שהרג את הנפש. כשגמר דינו למיתה ויצא ליהרג התחרטו והודו שהעידו עדות שקר. רצה אביו להחזיר דינו, אמר לו בנו: אבא, אם ביקשת להביא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה הנדרסת (ירושלמי סנהדרין ו:ג, ועיין רש"י סנהדרין מד:ב).

לפני מותו אמר ינאי המלך לאשתו שמלכה אחריו, להשלים עם הפרושים:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תקה
אמר לה ינאי מלכא לדביתהו [=לאשתו], אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים, הדומין לפרושים ואינם פרושים, שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפינחס.

בתקופת שלומציון היה שמעון בן שטח אחיה למנהיג האומה.

שמעון בן שטח תיקן כמה תקנות: שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר (ירושלמי כתובות ח), שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לפירעון כתובת האשה (תוספתא כתובות יב:א).

כתובות דף פב עמוד ב
בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה; ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים; ועדיין כשכועס עליה, אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובתה".

ימי שמעון בן שטח נזכרים כשנים טובות. על אותן השנים אמרו:

בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים (ויק"ר לה:י, תענית כג:א).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן