לדף ראשי




מבוא
בספר במדבר בא הציווי על הקמת ערי המקלט, שנועדו להגן על הרוצח בשגגה מפני נקמת גואל הדם:

והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מגּאל... והצילו העדה את הרצח מיד גּאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה (במדבר לה, יא-כה).

ובספר דברים:

הוא ינוס אל אחת הערים האלה וָחָי. פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש, ולו אין משפט מות כי לא שׂנֵא הוא לו מתמול שלשום (דברים יט, ה-ו).

הרושם הראשוני המתקבל מקריאת פסוקים אלה הוא, שהתורה מבינה לסערת הנפש שגואל הדם נתון בה עקב הריגת קרובו, והיא מבקשת לגונן מפניו על מי שרצח בשגגה, לבל יהרוג אותו בעידנא דרתחא. ושאלה היא אם ניתן להסיק ממוסד גואל הדם שהמשפט העברי מכיר בקנטור כהגנה מפני אחריות בפלילים, או למצער כעילה להקלה בעונש.

גואל הדם
חומרת הרצח ידועה ומפורסמת. בספר בראשית נזכרת אזהרה לנח ובניו מפני שפיכות דמים ועונשה בצדה: "שׁפך דם האדם באדם דמו ישָּׁפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו), וכך הפך איסור הרצח לאחת משבע המצוות שנצטוו בהן בני נח1, והוא גם הדיבר השישי2. במשפט העברי, דין רוצח בזדון הוא מוות בסיף3, משום ש"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים"4. יתרה מכן. התורה אף מזהירה פעמיים שלא לחמול על חיי הרוצח5.

ושאלה היא: למה התורה מצווה ש"לא לחוס" על הרוצחים, ו"לענוש אותם כפי רשעתם"6, אך בד בבד מגלה סלחנות כלפי מי שרוצח את הרוצח בשגגה, "כי יחם לבבו".

עיון בפרטי מוסד גואל הדם מגלה שמדובר במוסד מורכב שרוב פרטיו אינם מיוסדים על סלחנות כלפי מי שפועל מתוך "חום לבבו", אלא דווקא על ההכרה בחומרת הרצח והצורך למצות את הדין עם מי ששפך דם נקי בישראל.

גואל הדם והרוצח בזדון
על הרוצח בזדון, נאמר:

ואם בכלי ברזל הכהו וימת רצח הוא, מות יומת הרצח. ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת רצח הוא, מות יומת הרצח. או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימת רצח הוא, מות יומת הרצח. גּאל הדם הוא ימית את הרצח, בפגעו בו הוא ימיתנו. ואם בשנאה יהדפנו, או השליך עליו בצדיה וימת. או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא, גּאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו (במדבר לה, טז-כא).

רוצח בזדון שעמד לדין ונמצא אשם, בן מוות הוא, וגואל הדם אף מצוּוה להוציא לפועל את גזר דינו, כפי שפסק הרמב"ם7:

מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח, שנאמר: "גואל הדם ימית את הרוצח" (במדבר לה, כא). וכל הראוי לירושה, הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא יכול היה להמיתו או שאין לו גואל דם - בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.

ולא זו בלבד, אלא שבתלמוד הבבלי8 מובאת ברייתא ולפיה אם אין לנרצח מי שיגאל את דמו, מחויב בית הדין למנות אדם לבצע את המצווה. וזה לשונה:

דתניא. "גואל הדם ימית את הרוצח" - מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר: "בפִגעו בו הוא ימיתנו" (שם, יט).

לפי זה, דין גואל הדם אינו מבוסס על תפיסה של הענקת פטור מאחריות פלילית לרוצח שפעל מתוך חמת זעם, כלומר סייג מסוג excuse, אלא על תפיסה שונה בתכלית, קיומו של הצדק, כלומר סייג מסוג justification, להמית אדם שנטל את חייו של הזולת.

הרציונל המונח ביסוד ההצדקה לפגוע ברוצח בזדון הוא שהרוצח אינו חוטא כלפי הנרצח ומשפחתו אלא גם לבורא העולם9, ועל כן לא ניתן בשום אופן לוותר על ביצוע גזר הדין, כפי שמטעים בעל "ספר החינוך"10:

אפילו רצה גואל הדם לפטרו, ואמר לדיין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כופר אם ירצו, אינן רשאים ליקח כופר, ולא לפטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצוות האל עלינו.

ברור אפוא שבניגוד לרושם הראשוני, אין קשר בין דיני גואל הדם, המחייבים את גואל הדם להמית את הרוצח בזדון אף בניגוד לרצונו, לבין "סלחנות" או "התחשבות" בדמו החם של גואל הדם. לא דמו החם של גואל הדם מעניק לו את ההגנה מאחריות, אלא העובדה שהוא מקיים מצווה להרוג את הרוצח ולבער את הרע, בחינת "נפש בנפש" (דברים יט, כא). עיקרון זה יש לו ערך חברתי רם מעלה. כפי שנראה להלן, מסקנה זו נכונה גם ברוב פרטי הדין הנוגעים לגאולת הדם על רצח בשגגה.

גואל הדם והרוצח בשגגה
עיון בהלכות היסודיות של גאולת הדם ברוצח בשגגה מלמד שגם הן אינן מושתתות בעיקרן על גישה סלחנית כלפי מי שקונטר בשל מות קרובו, אלא על קביעות נורמטיביות.

א. מינוי גואל הדם
יש מן הראשונים הסבורים11 שחובת בית הדין למנות גואל דם למי שאין לו גואל, נאמרה ברוצח בשגגה דווקא. נקל להניח שגואל הדם שימנה בית הדין לא יהרוג את הרוצח בגלל כעסו, שהרי הנרצח אינו קרובו. לפי גישה זו, ברור שהמשפט העברי אינו מכיר במוסד גואל הדם בדיעבד בלבד מתוך גישה סלחנית, אלא זהו מוסד שהוא רוצה בו לכתחילה מתוך הכרה בערך הנעלה של חיי אדם דווקא. תפקידו לשמש כאיום לרוצח בשגגה לבל יצא מעיר מקלטו, אלא ירצה שם את עונשו ויתכפר לו שם עוונו.

ב. יציאת הרוצח מתחום עיר המקלט
הסנקציה המוטלת על רוצח בשגגה היא גלות, "צו הגבלה", המחייב אותו להישאר ב"עיר מקלט" עד מות הכהן הגדול. אם הרוצח בשגגה יצא בזדון מעיר מקלטו, הרשות נתונה לגואל הדם להרוג אותו12. אולם גם אדם זר, שאינו גואל הדם, כלומר שאין לו קרבה משפחתית לנרצח, פטור על הריגת הרוצח מחוץ לעיר מקלטו, כפי שפסק הרמב"ם13:

נכנס לעיר מקלטו, ויצא חוץ לתחומה בזדון - הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם, אין חייבין עליו, שנאמר: "אין לו דם" (במדבר לה, כז).

אילו היה היסוד להתרת פעולת גואל הדם "לבבו החם", לא היה מובן מדוע מותר גם לאדם זר לפגוע ברוצח שיצא מעיר מקלטו, הלוא הוא לא קונטר על ידי הרוצח.

המסקנה המתבקשת היא אפוא: האדם הזר פטור מטעם אחר לחלוטין, נורמטיבי באופיו, והוא הערך המצדיק המתת רוצח בשגגה שהעז להפר את "צו ההגבלה" שהוטל עליו להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. מכאן שהפטור מהריגת הרוצח בשגגה אינו קשור בהכרח ב"חום לבבו" של הורגו, אלא בקביעה הנורמטיבית ולפיה רוצח בשגגה "אין לו דם".

ג. גואל הדם שהרג בתוך עיר המקלט
גואל הדם שהרג את הרוצח בשגגה בתוך עיר המקלט, נהרג עליו, כדברי הרמב"ם14: "הרגו בתוך תחום עיר מקלטו, אפילו גואל הדם - הרי זה נהרג עליו".

אם יסוד ההיתר להרוג הוא ב"חום לבבו" של גואל הדם, מדוע יהא שונה דינו אם המית את הרוצח בתוך עיר המקלט? ומוכח שוב שהלכת גואל הדם אינה נשענת על עצמת חרון אפו וחמתו שבערה בו בשעת הרצח, אלא על ההצדקה לפגוע ברוצח בשגגה רק מחוץ לעיר מקלטו, ולא בתוכה, מפני שפגיעה בו בתוך עיר המקלט מעקרת את עצם הרעיון לקיום ערי המקלט. בנסיבות אלה, יש להעניש את גואל הדם בכל חומרת הדין15, ואין להתחשב ב"חום לבו".

ד. רוצח בשגגה קרוב לאונס
נוסף על "רוצח בזדון" ו"רוצח בשגגה", מכיר המשפט העברי במעמד נוסף, "רוצח בשגגה קרוב לאונס", כלומר מי שגרם למוות ב"מאורע פלא", כלשון הרמב"ם16, שאינו עולה לכדי רשלנות. רוצח מסוג זה פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם, הוא חייב מיתה כדין כל רוצח17. אילו עמדה הכרה בחולשת טבע האדם ביסוד דיני גואל הדם, מן הדין היה לפטור אותו גם בכגון זה. אלא שמוכח שוב שדיני גאולת הדם מיוסדים על ערך חברתי המצדיק ביעור הרע מקרבנו, מי שרצח בזדון או אף ברשלנות, אך לא מי שגרם למות הזולת "בשגגה קרוב לאונס". לפיכך, מי שקונטר סובייקטיבית מעצם הריגת קרובו, לא יזכה לשום הגנה.

גואל הדם שהרג לפני שעמד הרוצח לדין
על אף האמור לעיל, יש להודות שהדברים מורכבים יותר, והמשפט העברי מכיר בכל זאת במידה מסוימת בהגנת הקנטור, שהרי נפסקה הלכה18:

רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו, פטור. שנאמר: "ולו אין משפט מות" (דברים יט, ו). אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלטו או שהרגו בחזירתו [מבית הדין אחרי שנפסק דינו לגלות] עם השנים ששומרין אותו.

הלוא ברור שאין רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה לפני שעמד לדין. אף אסור לו להרוג אותו בדרכו מבית הדין לעיר המקלט, והתלמוד אומר ששני תלמידי חכמים מלווים אותו לעיר המקלט ואומרים לגואל הדם: "אל תנהג בו מנהג שופכי דמים. בשגגה בא מעשה לידו"19. ואם בכל זאת, יהרוג אותו - לא ייענש. דומה שאין להסביר את הפטור אלא ב"חום לבבו". מכאן שהמשפט העברי מכיר בקנטור חמור ואובייקטיבי דוגמת הריגת קרוב משפחה מתוך רשלנות כהגנה מפני אישום פלילי.

ואכן, הוכרה הגנה זו בספרות השו"ת בנסיבות מסוימות, כמו שהשיב רבי אליהו ן' חיים (טורקיה, המאה הט"ז) בעניין מי שהטיח עלבונות בחברו ספונטנית על עלבונות שספג הוא ממנו תחילה20:

ולענין דברי ראובן שקרא את האשה בשם שפחה, אף על פי שהקורא לחבירו עבד יהא בנדוי, מכל מקום כיון שהאשה קראתו קודם ממזר, יש להקל בעונש ראובן, כמו שכתב מהרי"ו בתשובה

21

בשם מהרי"ח

22

. מעשה בראובן שהכה את שמעון, ושמעון בעת שהכהו בעוד שלבו חם, קרא לראובן ממזר, וירדו לדין לפני ה"ר יצחק מוינא. ורצה ראובן ששמעון יעשה לו דין בשביל שקראו ממזר. ופטרו ה"ר יצחק, והביא ראיה: "והיה כי יחם לבבו", וממנה למד מהרי"ח במי שחרף את חברו תחלה לקרות מלשין מוסר, וחברו קראו ממזר, שהשני פטור מן הטעם הנזכר. וכן יש לנו לומר בנדון שלפנינו.

והוא אומר עוד שאמנם פסק הרא"ש שמי שהכה את חברו, לאחר שהכהו הלה, אינו פטור מתשלומי נזיקין, אלא שהסיבה לכך היא שאדם חייב בתשלומי נזיקין גם אם גרם נזק לחברו שלא במתכוון. אך הוא פטור מלשלם לו תשלומי בושת, משום שרק מי שהכה את חברו בזדון חייב בהם. ומאחר שהכה אותו מתוך "חום לבבו", הריהו נחשב כשוגג, והוא פטור מתשלומי בושת.

מכאן עולה אפוא שההגנה נתונה למי שפעל ב"חום לבבו", ובלבד שהייתה התאמה, אף אם לא זהות, בין הפגיעה שהביאה אותו לאבדן עשתונות ובין הפגיעה שגרם בעקבות כך לחברו23. לשון אחר, במשפט העברי, בדומה לשיטות משפט אחרות, עצמת התגובה של מי שפעל ב"חום לבב" חייבת לעמוד במבחן הסבירות, שאם לא כן, אין הצדקה לנהוג עמו בסלחנות.

הקנטור במשפט הישראלי
לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), דינו של הגורם למותו של הזולת בכוונה תחילה "מאסר עולם ועונש זה בלבד". סעיף 301(א) לחוק העונשין אף קובע שהמתת אדם בכוונה תחילה משמעה שהגורם למוות "החליט להמית [את קרבנו; א"פ], והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

בשורה ארוכה של פסקי דין, פירש בית המשפט העליון את סעיף 301(א) כהוראה המחייבת את התביעה להוכיח שלושה יסודות מצטברים לפני שיורשע נאשם בעברת רצח בכוונה תחילה: כוונה מיוחדת להמית את הקרבן, להבדיל מכוונה לגרום "רק" פציעה חמורה24; ביצוע מעשה הכנה פיסי למימוש מעשה ההרג כגון הצטיידות בסכין או אקדח25; והחשוב לענייננו, גרימת מות הקרבן מבלי שקדמו לכך התגרות או קנטור, כשיסוד זה עצמו משלב בתוכו שני מרכיבים: המרכיב ה"סובייקטיבי", זה הבוחן אם אכן אירעה התגרות ואם אמנם היא גרמה לנאשם לאבד את שליטתו העצמית באופן שלא היה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו; והמרכיב ה"אובייקטיבי-נורמטיבי", הבוחן אם אדם מן היישוב במצבו של הנאשם היה מתקשה לעמוד בפני ההתגרות, ועלול היה לאבד את עשתונותיו ולהגיב בצורה שהגיב הנאשם26. רק אם שני המרכיבים הללו קיימים יחדיו, הנאשם זכאי ליהנות מהפחתת סעיף ההרשעה בעניינו מרצח בכוונה תחילה להריגה, כאמור בסעיף 298 לחוק העונשין27.

בעברת הרצח, הקנטור משנה את הגדרת העברה מרצח בכוונה תחילה להריגה. בשאר העברות, הקנטור עשוי להיות שיקול להקלה בעונש, כעולה מסעיף 40ו(ב)(3) להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006, המסכם את הפסיקה בעניין ומונה בכלל הנסיבות המקילות את הנסיבה הבאה:

העבירה בוצעה עקב התגרות של נפגע העבירה בנאשם, שקדמה בתכוף למעשה העבירה, ושהביאה את הנאשם לאיבוד השליטה העצמית ולכך שלא הבין את משמעות מעשהו ותוצאותיו השליליות.

עוד ראוי לציין שהמשפט הישראלי אינו מעניק הגנת קנטור לנאשם שתגובתו לא עמדה ביחס סביר למידת ההתגרות. לפיכך, בית המשפט אינו נכון להפחית בהרשעתו ובעונשו של מי שהמית את זולתו בתגובה לקללות או לתקיפה קלה28. מדיניות שיפוטית זו מתיישבת היטב עם עקרון היסוד בדבר קדושת החיים ואיסור שפיכות דמים.

סוף דבר
באחת מתשובותיו, דוחה הריב"ש, רב יצחק בר ששת ברפת (ספרד - אלג'יר, המאה הי"ד) טענת קנטור של דיין שעודד את בנו למעשה אלימות שהביא בסופו של דבר למות אדם. וזה לשונו:

ואין לדיין הרשע הזה התנצלות, במה שאמרו העדים שהיה נראה להם שאמר זה מרוב כעסו. כי כל הרוצחים כן דרכם, להרוג מתוך הכעס ומתוך מריבה, כמו שכתוב: "כי יריבון אנשים, והכה איש את רעהו...", ומכאן למדו ז"ל שחובשין אותו

29

. והכעס בחיק כסילים ינוח, לא בלב שופטי ארץ.

הערות:
1. ראה: סנהדרין נו ע"א; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה א.
2. שמות כ, יב; דברים ה, יז. וראה דברי כב' השופט א' רובינשטיין, ע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2911, פסקה ג(6).
3. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה א.
4. שם, פרק א, הלכה ד.
5. דברים יט, יג; דברים יט, כא.
6. כלשונו של בעל "ספר החינוך", המיוחס להרא"ה, רב אהרן הלוי מברצלונה, בדברי ההסבר שלו על שורש אזהרה זו: "שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו - איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות... והדיין העובר על זה, והעלים עינו מלענוש המחויב כפי רשעתו, עבר על לאו זה... ועונשו גדול מאוד, מן הטעם שזכרנו, שיש בדבר חורבן ביישוב העולם. ואף בחוצה לארץ, אף על פי שאין בנו כוח לדין דיני נפשות, חייבין כל בית דין לענוש המחויבין כפי רשעתן, כאשר תשיג ידם, הן בממון או בגוף, אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה, שאי אפשר לקיום העם, אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים" (ספר החינוך, פרשת שופטים, מצוה תקכא).
7. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ב. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם, מונה מצווה זו כאחת המצוות שהשמיט הרמב"ם ממניין המצוות, ראה שם, שכחת העשין, מצווה יג. אך ראה שם, מגילת אסתר לרבי יצחק די ליאון, המוכיח שגם הרמב"ם רואה זאת כמצווה, אף שלא מנה אותה כאחת מתרי"ג המצוות.
8. סנהדרין מה ע"ב.
9. וראה: אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 426.
10. ספר החינוך, פרשת מסעי, מצווה תיב.
11. ראה רש"י, סנהדרין מה ע"ב, ד"ה וגואל הדם. וראה רמב"ן, הנזכר לעיל, הערה 7, הסובר שכך סבר גם הרמב"ם בדעת רבי יוסי הגלילי (המוזכר בהערה הבאה).
12. במדבר לה, כו-כז. זו דעת רבי עקיבא (מכות יב ע"א) שנפסקה להלכה. אך ראוי לציין שרבי יוסי הגלילי סבור ש"מצוה ביד גואל הדם, ואם אין לו גואל רשות ביד כל אדם".
13. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ה, הלכה י.
14. רמב"ם, שם, פרק ה, הלכה יא.
15. וראה דברי רבי יוסף קארו, מחבר כסף משנה, על דברי הרמב"ם שם.
16. רמב"ם, שם, פרק ו, הלכה ג.
17. רמב"ם, שם.
18. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ה, הלכות ט-י, על פי מכות י ע"ב.
19. מכות י ע"ב. וראה רמב"ם, שם, פרק ה, הלכה ח.
20. שו"ת מים עמוקים, חלק ב, סימן עז. וראה עוד המקורות שהביא א' בן זמרה, "שיקולי ענישה בספרות השו"ת", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 7, בעמ' 36-35.
21. שו"ת מהר"י וייל, סימן כח.
22. שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן כה.
23. ראה שו"ת מים עמוקים, שם.
אמנם בדין הבא במחתרת, אומר רב הונא: "נטל [הגנב הבא במחתרת] הכיס והפך את פניו לצאת, והלך לו, ועמד עליו [בעל הבית] והרגו - אין ההורגו נהרג. מה טעמא דרב הונא? 'כי יחם לבבו'" (ירושלמי, סנהדרין מג ע"ב - מד ע"א). אבל אין להוכיח מכאן שלא דרושה התאמה בין עצמת הקנטור לעצמת הפגיעה במקנטר, ושפגיעה בממון עשויה להצדיק פגיעה בנפש. רב הונא מתכוון רק לומר שאדם מתוך "חום לבבו" על ממונו לא יוותר על ממונו אף לאחר שיצא הגנב מביתו, הוא ישיג אותו וינסה להוציא את שלו מידו, והגנב עלול להרוג אותו משום כך. חידושו של רב הונא הוא שגם בכגון זה הגנב נידון כמי ש"בא להרוג" את בעל הבית ומותר לבעל הבית להשכים ולהרגו כהגנה עצמית, כדין הבא במחתרת הנתפס בשעת מעשה. ראה פני משה, שם, ד"ה רב הונא. לא למותר לציין גם שההלכה לא נפסקה כשיטת רב הונא, אלא: "הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו - יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים" (רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה יא).
24. ע"פ 396/69 נעים בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 570-567 (להלן: פרשת בנו); ע"פ 402/87, 411 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 394.
25. פרשת בנו, שם בעמ' 575-571; ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 253, 259; ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 470-469 (להלן: פרשת אליאבייב); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3264 (פסקה 10).
26. ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט' 393; ע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 718, 724-722; ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, 614-610; פרשת אליאבייב, שם בעמ' 476-471, 480; ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 448, 461-459. פסק הדין האחרון עומד לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של שבעה משופטי בית המשפט העליון בשאלה אם היסוד להכרעה הוא צדקת המבחן האובייקטיבי ביסוד היעדר הקנטור [דנ"פ 1042/04]).
27. "הגורם במעשה או מחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנה".
28. ראה: פרשת בנו הנ"ל, עמ' 582; ע"פ 655/78, 663 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(1) 63, 73; ע"פ 153/85, 209 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 51, 55; ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 103, 108.
29. סנהדרין עח ע"א-ע"ב. בעניין זה ראה צ' אילוז, "על המעצר עד תום ההליכים", פרשת השבוע, שלח, תשס"ו, גיליון מס' 254.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן