לדף ראשי



בתלמוד הירושלמי (תענית ב', הלכה י"ג) ובמגילת תענית ל', מסופר על שר צבא יווני אחד, ושמו ניקנור, שניאץ את ירושלים ונענש. וזה נוסח הסיפור במגילת תענית ל':

בתלת עשר ביה יום ניקנור. [תרגום: בשלושה עשר באדר - יום ניקנור]
אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר מתי תיפול בידי ואהרסנה.
וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם.
יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.

בספר חשמונאים א', ז' מז-מט (מהדורת הרטום), מובא הסיפור בנוסח זה:

"היהודים לקחו את השלל ואת הביזה (לאחר הניצחון בקרב הגדול עם צבא יוון), וכרתו את ראש ניקנור ואת ידו הימנית, אשר נטה בגאווה; הביאו את הראש ואת היד לירושלים ויתלום. והעם שמחו מאוד ויעשו את היום ההוא יום שמחה רבה, ויקבעו לחוג בכל שנה את היום ההוא, שלושה עשר באדר".

אחרי החורבן, משבטלה "מגילת תענית" שקבעה את יום ניקנור כיום טוב שאסור להתענות בו, קבעו חכמים במקומו את "תענית אסתר".


הערות לערך:
שם המעיר:
הערה: ר,וילק "ההתעללות בגופת ניקנור" סידרא ח,תשנ"ב עמ'53-57

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן