לדף ראשי




א) הקדמה
הרב שמחה אסף כותב (בספרו "בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד") :

"גדולי ישראל שבכל דור הקפידו בעיקר על ההליכה לערכאות של גויים, שלא יהיו אויבינו פלילים. אולם בזמן שבעלי הדין מצייתים לדין תורה, ומגישים משפטם לפני אנשים מישראל, לא דרשו מהם שדינם יתברר דווקא לפני בית דין מסודר באופן זה ולא באופן אחר. לקהילות ניתן חופש רב, שיסדרו להם בירור משפטיהן כחפצן וכרצונן, בהתאם לדין תורה ולמנהגים המקובלים. ואמנם היו דיני ממונות נדונים על ידי אורגנים משפטיים שונים - אף כי לא מכולם היתה דעת החכמים נוחה במידה אחת - הכל לפי הזמן והמקום ולפי תנאי העניין הנדון. אורגנים אלה הם :
1) בי"ד של שלושה מורכב משלושה דיינים קבועים ומומחים
2) דיין אחד קבוע המצרף אליו בכל דין שניים מזקני המקום
3) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והרב שבעיר הוא השליש
4) שלטון הקהל (חבר הפרנסים).
יש שאורגנים אחדים היו קיימים זה על יד זה בעיר אחת. היו, למשל, קהילות שהיה בהן בי"ד קבוע של שלושה דיינים לדיני ממונות, אולם דיני קנסות, עונשין, וגם חלק ידוע מדיני ממונות, כגון ענייני הסגת גבול, חזקת הבתים וכיוצא בזה, היו נדונים ע"י פרנסי הקהל".

פרופ' יעקב כ"ץ בספרו "מסורת ומשבר" חוזר על עניין זה בהטעמה :

"לא כל שאלה משפטית מובאת לפני בית דין שההלכה היא הבסיס לדיוניו. במידה לא מועטת משמשים גם מנהיגי הקהילה עצמם כדיינים - בייחוד בעניינים הקרובים למשפטים פליליים, כגון דברי ריבות, עלבונות, קטטות והכאות".

בהערה הוא מביא לשון תקנת קהל :

"מנהיגי הקהילות ידונו בדברי ריבות וקטטות... וקנסות ועונשין ודייני הקהילה ידונו דיני ממונות ואין להדיינים להכניס ראשם בדברים הבלתי שייכים להם".

להלן נסקור את האורגנים השונים שהוזכרו על ידי אסף ואת היחסים ביניהם; יחסים אשר לא התנהלו תמיד על מי מנוחות, כפי שעולה מדברי כ"ץ.

ב) בית דין של שלושה
על פי המשפט התלמודי בית דין של שלושה הוא בית הדין המוסמך לדון בדיני ממונות. המשנה קובעת: "דיני ממונות בשלושה" (סנהדרין א, א). יש לתמוה אפוא על קיומם של אורגנים אחרים לאותם העניינים, אך על כך ידובר להלן. אסף מעיר שאמנם קיים מקור תנאי אחר לפיו "אם היה מומחה לרבים, דן אפילו יחידי" (סנהדרין ה ע"א), אולם הוא מציין שהגאונים פירשו ברייתא זו פירוש מצמצם ביותר והחילו אותה על הגדול שבדור בלבד. ואכן בתקופת הגאונים היו ברוב קהילות ישראל, החשובות פחות או יותר, בתי דין של שלושה. זה היה המצב גם בארצות הרחוקות מן המרכז הבבלי, על כל פנים בקהילות החשובות שבהן. היו אפילו ערים שהיה בהן יותר מבית דין אחד. ידוע לנו לדוגמה שבקהילת קראקא היו שלושה בתי דין קבועים הבנויים כשלוש ערכאות זו על גבי זו הנבדלות זו מזו על פי סמכויותיהן וחשיבותן. גם כשלא היה בית דין קבוע של שלושה, ורב המקום היה משמש בתפקיד של דיין (ראה להלן), הוא היה מצרף אליו שניים מחשובי הקהילה כדי להרכיב בית דין של שלושה.

ג) דן יחיד
אסף כותב:

"במדינות ידועות, כגון ספרד, לא מילא הרב תפקיד של שופט רק במקרים מועטים. עיקר תפקידו של הרב היה לנהל את העדה ברוח התורה ולפקח על צרכיה הרוחניים... דיני ממונות נדונו על ידי הדיינים או הפרנסים בלי השתתפותו הקבועה של הרב; אילו היו הדיינים הפרנסים פונים בכל הדבר הקשה".

כך היה גם בפולין כשתחום פעילותו ושלטונו של הרב היה גדול מאוד; רק בקהילות הקטנות היה הרב ממלא גם תפקיד של דיין.

שונה היה המצב בקהילות אשכנז. בחלק מקהילות אלו נהגו שבמשפטים על סכומים קטנים היו בעלי הדין נידונים לפני הרב שהיה דן את הדין יחידי. בקהילות אחרות נהגו להפך, שתביעות על סכומים לא גדולים היו מתבררות לפני הדיינים, ולפני הרב הביאו את הדבר הקשה או מקרים שבהם סכום התביעה היה גדול. אסף מעיר ש"בכלל... המוסדות המשפטיים לא היו מפותחים ביותר באשכנז, ולכן היו ענייני המשפט מוטלים ברובם על הרב, כנהוג בקהילות קטנות גם בשאר ארצות".

השאלה שעולה מהאמור לעיל היא: איך יכול היה הרב לשמש בתור דן יחיד שעה שהמשנה אומרת בפירוש ש"דיני ממונות בשלושה" ? על כך יש להביא את דברי רבי יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, סוף המאה הי"ט, מחבר ערוך השולחן):

"פחות משלושה אין דיניהם דין אפילו לא טעו. שהציבור קיבלו את הרב לדון ביחידי, יש לו דין בית דין" (ערוך השולחן, חו"מ ג, ד-ה

).
ומכאן שסמכותו של דן יחיד באה לו מכוח הסכמת הציבור. "ודאי הציבור יכולין לתקן - כמו שירצו". על כוחו של הציבור בקביעת מוסדות ומבנה המערכת השיפוטית עוד ידובר להלן.

ד) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (זבל"א)
בית דין זה מוכר גם תחת השם "בית דין של בוררים"; על מוסד זה כותב הרב אסף:

"בי"ד של בוררים הוא יליד תקופת השמד והשעבוד הקשה שבאה אחרי חורבן הבית השני. ...כיון שניטל ייפוי-כוחם של בתי הדינים הקבועים ונתמעט מספר הדיינים המומחים, התחילו בעלי הדין להישפט בבתי דין של בוררים, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד. ואמנם כל ההלכות שבמשנה על דבר בי"ד של זבל"א נשנו על ידי רבי מאיר, בן דורו של שמד. נראה גם כן שבי"ד זה היה נוהג רק בארץ ישראל, שבה הוגבל כוחו של בית הדין העברי על ידי ממשלת רומא יותר ויותר, ולא בבבל, מקום שבו היה כוחו של בית הדין הקבוע יפה. דומה שבתלמוד ובכל ספרות הגאונים אין אנו מוצאים עובדה קונקרטית שאיזה משפט יובא לפני בי"ד של זבל"א, ובתשובות הגאונים אין כמעט גם זכר לו.
בארצות אירופה היה בית דין של זבל"א מצוי ורגיל ביותר באשכנז ובאיטליה, ארצות שלא היה כוח בתי הדינים יפה. היו גם קהילות חשובות שלא היו בהן בתי דינים קבועין כל עיקר, ואת כל דיניהם היו דנים בבית דין מורכב באופן זה : כל אחד מבעלי הדין היה בורר לו דיין אחד והרב היה השליש".

להשלמת תמונת המצב של בתי הדין של בוררים באשכנז נביא כאן את דבריו של מ' פרנק (בספרו "קהילות אשכנז ובתי דיניהם") :

"בי"ד של בוררים היה מצוי ורגיל ברוב המקומות באשכנז ובדיני ממונות היה ממלא את מקומו של בית הדין הקבוע, שלא היה נוהג שם, אלא בתקופה מאוחרת יותר. במקומות שהיו שם בתי דינים קבועים לא היו נוהגים לדון על פי זבל"א אלא בהסכמת שני הצדדים או כשהדיינים הקבועים אינם יכולים ליישב בדין, כגון מחמת קורבה וחשש של נגיעה בדבר. היו מקומות שלא היו נוהגים לדון בזבל"א גם במקרה האחרון, אלא האב בית דין שבמקום היה בורר דיינים ומסדר בית דין, או שבעל הדין היה כופה את שכנגדו לילך עמו לבי"ד סמוך. ולעומת אלה יש לציין מקומות רבים שבהם היו דנים בזבל"א אף על פי שהיה שם בית דין קבוע, אלא נהגו להושיב את הרב כשליש".

נחזור לסקירתו של אסף:

"בספרד לא היה כנראה בי"ד של זבל"א נוהג כלל וכל המשפטים הובאו לפני מוסדות משפטיים בעלי כוח כפיה, הם בתי הדין הקבועים או לפני 'מוקדמי הקהל', ראשי העדה ופרנסיה, שהיו ברובם בעלי תורה חשובים. אולם בפולין, אף שגם בה היה כוח בית הדין ופרנסי הקהל יפה, אנו מוצאים בצד בית הדין הקבועים גם את בית הדין של בוררים.
כבר ראינו שבקהילת קראקא, למשל, היו שלושה בתי דינים של שלושה, אבל יש ששני בעלי הדין היו בוחרים להישפט בזבל"א, ותקנות הקהילה קובעות את סדריו של בית דין זה".

מקור כוחו וסמכותו של בית דין של בוררים הוא בהסכמת הצדדים המביאים את ריבם בפניו. הצדדים משתתפים בהרכבת בית הדין ומסכימים להישפט על ידו ולציית להכרעתו. מכאן מתבקשות שתי הלכות:
1) הבוררים אינם חייבים, באופן עקרוני, להיות תלמידי חכמים, והם יכולים להיבחר מתוך "יושבי קרנות".
2) אם אחד הצדדים מבקש להישפט בבית דין קבוע או על ידי הרב והדיין שקיבלוהו עליהם בני העיר לדון יחידי, אין השני יכול לכופו.

ואולם בכוחו של הציבור להתנות על שתי הלכות אלה, וכך אמנם היה במספר קהילות כפי שעולה מדברי פרנק:

"בוורמיישא היה קיים במאה השבע עשרה בי"ד של זבל"א בצדו של בית הדין והאב"ד הקבוע, והנתבע יכול היה לכוף את שכנגדו להתדיין עמו בזבל"א.
במאות המאוחרות צמצמו את הזכות של בחירת דייני זבל"א במקומות שונים על ידי דרישות מסוימות לבוררים בידיעת התורה (צנזוס). רק בעלי תואר 'מורנו' שאושרו על ידי בית הדין והקהל, היו רשאים ליישב בדין כבוררים".

ה) בית דין של בעלי בתים
ראינו בסעיף הקודם שבית דין של בוררים לא חייב היה להיות מורכב מתלמידי חכמים. עתה נראה שקיימים היו גם בתי דינים קבועים של הדיוטות, שאינם תלמידי חכמים, ושדין תורה לא היה המקור לפסיקתם. בתי דינים אלו עסקו לא רק בעניינים פליליים, כפי שכבר צוין לעיל, אלא אף בדיני ממונות, דבר שבתקופות מסוימות היה למורת רוחם של הרבנים והדיינים אשר ניסו להילחם בתופעה, בדרך כלל בלא הרבה הצלחה. נראה גם שתופעה זו היתה נפוצה בעיקר בקהילות אשכנז ולא בקהילות ספרד.

להלן מה שכותב כ"ץ על בתי דינים אלו:

"מבין בעלי בתים שבקהילות נתמנו דיינים כדרך שאר המינויים. אין דיינות זו תפקיד של כבוד אלא זיכיון למתן שירות. בעלי הדין משלמים שכר טרחה לדיינים לפי גודל העניין המשפטי המובא לפניהם. הדיינים הממונים אינם, כמובן, תמיד תלמידי חכמים. ממילא מובן, שאף אין הם דנים לפי דין תורה - לא זו בלבד שאין המשפט התלמודי משמש יסוד להכרעות, אלא אף הסתמכות על מקורות ההלכה במובן הרחב אין כאן. הם דנים לפי שיקול דעתם, ומן הסתם לפי תקדימים מתחום הניסיון המקומי המצומצם שלהם. עם זאת, לא היה מקום מנקודת-מבטה של ההלכה לפסול דיינות זו. שהרי המתדיינים רשאים היו מאז להישפט אף לפני הדיוטות, בתנאי שקיבלו על עצמם את השופטים מרצונם. מצד אחר, ניתנה לקהילה רשות להכריח את חבריה להישמע להחלטותיה בענייני ממון. הדיינים שנבררו על ידי הקהילות נחשבו אפוא כמו הסכימו עליהם בעלי הדין מרצונם, ומעתה היו משוחררים מכל זיקה לתוכן המשפט התלמודי...".

לנו נדמה שבעניין כוחם ההלכתי של בתי דינים אלו, כ"ץ מרחיק לכת בניסוחו. הוא עצמו מציין להלן שאחד הנימוקים כבדי המשקל להצדקת בתי דינים אלו הוא החשש מפני ההליכה לערכאות של גויים. כשחשש זה אינו קיים, לדוגמה כשיש בעיר תלמידי חכמים די הצורך למלא תפקידים שיפוטיים על פי ההלכה התלמודית, ספק רב אם ההלכה מסמיכה את הקהל לברור לעצמו שופטים שידונו שלא על פי "דין תורה", ולא כל שכן לחייב את הציבור להישפט בפניו!

נחזור להרצאת דבריו של כ"ץ.

"אף על פי ש 'פסקי בעלי בתים' מצאו צידוק פורמאלי לפני כס ההלכה, היה עצם המוסד הזה כקוץ בעיני בעלי ההלכה, כמובן; שכן נסמך הצידוק הזה על הנימוק, שבמקום שאין חכמים הראויים להיות דיינים מוטב להיזקק לשיפוט בעלי-בתים מאשר לערכאות של גויים. נימוק זה הלם את המציאות בפולין, בליטא ובמקומות רבים אף בארצות גרמניה עד המחצית השניה של המאה הט"ז.
מכל מקום העברת דיני ממונות בקנה מידה רחב לידי הדיוטות היה בה משום צמצום סמכותה של מסורת ההלכה שטופחה ע"י תלמידי חכמים. מטעם זה נתעוררה הדרישה במאות הי"ז י"ח, בעת פריחת לימוד התורה וריבוי תלמיד חכמים, כשכל קהילה המליכה על עצמה רב אב בית דין, לחזור ולהשיב להלכה ולנושאיה את התפקיד השיפוטי בדיני ממונות. מכאן הביקורת החריפה של הדיינות הבעל-בתית מפי רבנים ותלמידי חכמים. במקומות רבים הצליחו הללו למעשה להבטיח לעצמם זכויות יתר לדיינות, אם בהקמת בית דין של רבנים בצד בית דין של בעלי בתים, או בצירופו של רב או תלמיד חכם לבית דינם - אולם לדחוק את בית הדין של הדיוטות לא יכלו. המאבק בין תלמידי חכמים לבין סתם דיינים נמשך. ועוד במחצית השנייה של המאה הי"ח קובל הרב יחזקאל לנדא בפראג שאת המשפטים הפעוטים מוסרים להכרעתם של תלמידי חכמים, ואילו משפטים בעלי חשיבות נותנים להכרעתם של בעלי בתים הדיוטות.
יתרונם של פסקי בעלי בתים היה, כנראה, במהירות חיתוך הדין וביצועו. יש בתקנות קביעת שיעור של זמן שלמעלה ממנו אסור שיימשך המשפט. כנגד זה יכול היה הדיון במשפטי 'דין תורה' להימשך על ידי ההכרח של הוכחות והבאת ראיות, עתים אף על-ידי פנייה בכתב לבעלי סמכות תורנית מחוץ לעיר - מנהג שהיה נפוץ בימי הביניים ולא נעלם מחיי הקהילות גם בתקופה זו".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן