לדף ראשי



מיקי לבית שטרנברג נולדה בברלין ובשנת 1925, בהיותה בת חמש, עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בחיפה. בשנת 1932 הצטרפה מיקי לבית"ר וכאשר נודע הדבר למנהל בית-הספר הריאלי, היא גורשה מבית-הספר. הוריה החליטו לשלוח אותה להמשך הלימודים לאנגליה ובשנת 1938 חזרה ארצה ואף הספיקה לבקר, יחד עם חבריה מבית"ר, את שלמה בן-יוסף לפני עלותו לגרדום. מיקי המשיכה להיות פעילה בבית"ר ומשם קצרה הייתה הדרך לאצ"ל.

בסוף 1943 התאהבה בקצין יהודי צעיר, דוד דוידסון, יליד סקוטלנד, שהגיע ארצה במסגרת הצבא הבריטי, ובינואר 1944 נישאו השניים בחיפה. מיקי המשיכה בפעילותה באצ"ל בעוד הבעל, בדרגת מייג'ור, המשיך לעסוק בפרוייקט סודי הקשור בראדאר. שבוע לאחר שובם מירח הדבש נקראה מיקי לפגישת הכנה לקראת פיצוץ משרדי העלייה בחיפה. מן המעקבים התברר, כי לאחר סגירת המשרדים נשאר רק נוטר ערבי אחד כדי לשמור על המקום. ב-12 בפברואר 1944 התקרבו שתי חוליות למקום: האחת הייתה מורכבת מזוג "נאהבים" ותפקידם היה למשוך את תשומת ליבו של הנוטר הערבי, בעוד החוליה השנייה אמורה הייתה לפרוץ דרך הסורגים אל תוך הבניין, להניח את מטעני הנפץ ולצאת במהירות. אלא שהתברר כי הסורגים היו צפופים מאוד והבחור שאמור היה להיכנס פנימה לא היה מסוגל לעבור דרכם, אף כי לא היה שמן במיוחד. התפקיד הוטל על מיקי, שהייתה רזה וצרה. ואכן היא הצליחה לחדור דרך הסורגים, הניחה את המטענים ולאחר שיצאה את הבניין, הסתלקה מן המקום יחד עם חוליית הפורצים. כאשר ראה זוג "הנאהבים" שהפורצים סיימו את עבודתם, הסתלקו אף הם, לא לפני שהזהירו את הנוטר הערבי שלא להיכנס אל תוך הבניין משום שהונחו בו מוקשים. כעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות חזקה והנוטר, ששמע לעצת זוג "הנאהבים", נשאר מחוץ לבניין, ולא נפגע.

חודש וחצי לאחר מכן שוב נקראה מיקי לפעולה. הפעם הייתה המטרה משרדי הבולשת בחיפה. כאמור, גם פעולה זו נערכה בעת ובעונה אחת בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה. היה זה ב-23 במרס 1944, אלא שבאותו ערב נערך נשף סטודנטים בטכניון והזוג דוידסון היה בין המוזמנים. מאחר והפעולה נקבעה לשעה מוקדמת יחסית (הבניין התרוקן מפקידיו בשעה שבע בערב), ביקשה מיקי מבעלה ללכת לנשף והיא הבטיחה להצטרף אליו מאוחר יותר. וכך היה. מיקי צורפה הפעם לחוליית אבטחה, שהייתה מורכבת משלושה זוגות "נאהבים", ואלה לא עוררו חשד מיוחד. בנוסף למיקי השתתפו בפעולה גם חנה אוירבך-הלל וחיה בן-צבי - סבן. על הפעולה פיקד יעקב הלל, מפקד המחוז, ובשעה היעודה הצליחה חוליית הפורצים להניח את מטעני הנפץ ולהסתלק במהירות מן המקום. אחריהם עזבו את המקום גם שלושת זוגות "הנאהבים" וכעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות חזקה ובניין הבולשת קרס תחתיו. מיקי מיהרה לביתה, החליפה את בגדיה ויצאה לפגוש את בעלה בנשף הסטודנטים של הטכניון.

בעקבות ההתקפה על משרדי הבולשת, הוכרז עוצר בחיפה ונערכו חיפושים נרחבים אחר חשודים. בין הנעצרים הייתה גם מיקי דוידסון שהובלה לקישלה, שם פגשה את אסתר גליקסמן, אולגה לנדאו ואחותה רבקה פרל. לאחר ארבעה ימים הועברו הבנות לבית-הסוהר בבית-לחם, מלבד אולגה ששוחררה כי הייתה כבר אם לתינוק (התינוק, עוזי לנדאו, לימים חבר כנסת ושר במדינת ישראל). זמן קצר לאחר המעצר, נסע הבעל דוד דוידסון כדי לבקר את אשתו הטרייה. כשהגיע לירושלים, נאמר לו כי לא יוכל לבקר את מיקי מאחר שאין זה זמן ביקור, אולם הוא הפעיל את קשריו בצמרת הצבא ומשם הופעל לחץ על הבולשת לאפשר לקצין בצבא הוד מלכותו לבקר את אישתו שנעצרה. הבולשת הובאה במבוכה וחיפשה דרכים להיפטר ממיקי. ואכן לא חלף זמן רב ומיקי הוזמנה אל מנהל הכלא, שהציע לה להשתחרר בתנאי שתעזוב את הארץ. מיקי ביקשה להתייעץ עם בעלה, שבינתיים חלה והועבר לקהיר לשם טיפול רפואי. המנהל נתן למיקי את כתובתו של דוד בעלה והיא כתבה לו על ההצעה שקיבלה ובשפת רמזים ניסתה להסביר לו את ההתלבטות שלה. היא חששה מאוד שהבריטים טומנים לה פח. תשובתו של דוד לא איחרה לבוא ובה ההתלבטות שלו, כי לא ידע לאן עומדים להעביר אותו. מיקי הודיעה למנהל בית-הסוהר שהחלטתה שלילית, אלא אם כן תוכל להתייעץ עם בעלה פנים אל פנים. לא חלף זמן רב ומיקי הוזמנה לשיחה, הפעם עם אשת המנהל, שאמרה כי יש סיכוי לסדר לה פגישה עם בעלה בדרך ליעד שתבחר לנסוע אליו. בינתיים נמשכה חליפת המכתבים בין מיקי ובעלה דוד ועל דעת שניהם הוחלט להודיע למנהל בית-הסוהר כי היעד המועדף הוא לנסוע לאנגליה אל הוריו של דוד, אבל לא לפני שתתקיים פגישה בין בני הזוג. וכך היה. בתחילת אוגוסט 1944 יצאה מבית-לחם שיירה בת שלוש מכוניות צבאיות, כאשר מיקי עם קצינה מלווה היו במכונית האמצעית. השיירה נסעה לפורט-סעיד ומיקי הועברה אל אחת האוניות שעגנו בנמל. אל הסיפון הגיע דוד והשניים שוחחו ארוכות עד להפלגה. דוד סיפר למיקי שהוחלט להעביר אותו להודו ועל כן טוב יהיה אם תישאר בבית הוריו עד שהמצב יתבהר. קשה הייתה הפרידה והאונייה הפליגה כשעל סיפונה משפחות של אנשי צבא ופקידות בריטית שנתקעו בתקופת המלחמה במקומות שונים. שלושה שבועות ארכה הנסיעה בים עד שהאונייה הגיעה בסופו של דבר לליוורפול ולאחר ארבעה ימי שהייה החלו הנוסעים לרדת לחוף. לאחר סיום המלחמה, במאי 1945, שב דוד לאנגליה כדי להתאחד עם אשתו, ובשנת 1950 הם חזרו ארצה למדינת ישראל.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן