לדף ראשי



רחל לבית ימיני ("רוחמה") נולדה בפתח-תקוה. האב, חיים שלמה, היה אף הוא יליד פתח-תקוה. הבת ושני הבנים היו כולם באצ"ל. הבן הצעיר אריה נהרג בכיבוש יפו (אפריל 1948).

בשנת 1938, בגיל 14 הצטרפה רחל לבית"ר ועברה קורס מדריכים שהתקיים בבאר-יעקב. בת 16 הייתה כשהתגייסה לאצ"ל, וכעבור שנתיים השתתפה בקורס מפקדים. הקורס התנהל בערבים ובשבתות בפרדסי פתח-תקוה ולאחר מכן באופן מרוכז בשוני. לאחר סיום הקורס נתמנתה להיות המקשרת של יוסף לוי ("עוזי") ששימש מפקד סניף פתח-תקוה.

בעקבות ההתקפה על תחנת השידור ברמאללה (17 במאי 1944) נערכו ב-6 ביוני מעצרים נרחבים בפתח-תקוה. רחל נעצרה, יחד עם האח הבכור אשר, ונלקחה למשטרת פתח-תקוה. למחרת היום הועברה עם שאר העצורים ליפו, שם הוכנסה לתא יחד עם אסירות ערביות. היא נחקרה על-ידי הקצין וילקינס אולם הכחישה כל שייכות לאצ"ל. כנראה שעשתה רושם טוב על החוקרים, שהחליטו לשחררה מן המעצר. היא חזרה לביתה, אולם כעבור זמן קצר נקראה שוב לחקירה במשטרת פתח-תקוה. רחל החליטה לא להתייצב במשטרה, ובאותו בוקר נסעה לירושלים, שם התגוררה אצל קרוביה. כעבור שלושה שבועות חזרה לתל-אביב, הפכה ל"פליטה" והתגוררה בחדרים שונים תחת שמות בדויים. בתל-אביב הוצע לה לעבוד עבור הארגון במשרה מלאה והיא הייתה למקשרת של המטה, שם גם עסקה בעבודות משרדיות שונות והוכיחה אחריות ומסירות רבה.

האח הבכור, אשר, נשלח למחנה המעצר בלטרון ולאחר מכן הוגלה לאפריקה ורק כעבור ארבע שנים, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הוחזר ארצה.

ב-30 בינואר 1945 נקראה רחל לקחת חלק בהחרמת יהלומים ממשרד הדואר הראשי בתל-אביב. הנוהג באותם ימים היה שהיהלומים היו מועברים מכספת המלטשה אל משרד הדואר ומשם הייתה מועברת החבילה לשדה התעופה. מרגע בו נמסרו היהלומים לפקיד הדואר, עברה האחריות לגורלם לידי משרד הדואר, אשר דאג לבטח אותם בחברת ביטוח בריטית. האצ"ל הקפיד על-כך שההחרמה תתבצע לאחר מסירת היהלומים לפקיד הדואר, ועל-ידי כך תספוג חברת הביטוח הבריטית את הנזקים ולא בעל המלטשה היהודי.

בשעה שפקיד הדואר העביר בעגלת-יד את שקי הדואר, וביניהם חבילת היהלומים, אל מחסן "דואר חבילות", התנפלו עליו מספר בחורים והוציאו מידיו את העגלה. השקים הורדו מן העגלה והועמסו במהירות אל תוך מכונית שחנתה בקרבת מקום, בה ישבו הנהג ולידו רחל. המכונית נמלטה מיד מן המקום ותוך דקות מועטות הגיעו היהלומים אל מקום מבטחים. בנוסף לרחל ימיני ("רוחמה"), השתתפה גם שרה חייכמן בהעברת היהלומים, ששוויים נאמד אז ב-40 אלף לירות ארץ-ישראליות (סכום גדול מאוד באותם ימים).
לאחר החרמת היהלומים, חזרה רחל לשִגרת העבודה. היא הרבתה להדפיס במכונת כתיבה את פקודות המפקדה הראשית, הטקסט של הכרוזים, מאמרים לעיתון "חרות" - כולם כתובים בידי מנחם בגין. כתב ידו של בגין היה קשה מאוד לקריאה, אולם רחל פיתחה מיומנות מיוחדת כדי לפענח אותו.

במשך הזמן הייתה "רוחמה" למקשרת של מפקד הארגון. מדי יום ביומו נהגה לבקר בביתו של בגין, למסור לו מכתבים שונים ולקבל ממנו חומר להדפסה וכן מכתבים עבור חברי המפקדה השונים. בכל התקופה הזו נמנעה "רוחמה" מלבקר בפתח-תקוה. כאשר תקפו אותה הגעגועים, נהגה לבקר בבית ההורים בשעות הלילה וחזרה לתל-אביב כעבור מספר שעות.
את התנאים ששררו במשרד בו שכן מטה האצ"ל, מתארת "רוחמה" בעדותה:3

אחד המשרדים היה ברחוב ביאליק 16 במרתף. הכיסוי היה "אימפורט אכספורט" והיו שם ארגזים, חלקם ריקים. הציוד המשרדי היה שולחן מטבח קטן וכסאות בלי משענת. לי לא היה שולחן, ואילתרנו מארגזים שולחן כתיבה. הייתה לי מכונת כתיבה קטנה, שניתן היה לטלטל אותה, ועליה כתבתי את כל החומר שקיבלתי מהמפקד (מנחם בגין). היה שם גם חדר קטן, ששימש את הלל חברון ("צבר"), מזכיר המטה, ובו נהגנו לשרוף את כתב היד לאחר סיום ההדפסה. במשרד הזה קיים חיים לנדאו ("אברהם") את הפגישות שלו. עבדתי שם עד לתאונת הדרכים שקרתה לי. בסוף אפריל 1947 נשלחתי למסור הודעה דחופה לשמואל מייטין ("אמנון"), מפקד מחוז חיפה, שהייתה קשורה להתקפה על כלא עכו. העמידו לרשותי מכונית עם נהג, ונסענו לחיפה. בדרך, ליד אבן יהודה, התהפכה המכונית ואני מתחתיה. אגן הירכיים שלי רוסק והוזמן אמבולנס. הנהג רצה לקחת אותי לבית-החולים ביילינסון, אולם מאחר שבית-חולים זה היה שייך לקופת חולים כללית, חששתי שמא שם יזהו אותי ויסגירו אותי למשטרה. על-כן עמדתי על-כך שיעבירו אותי לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב וכך היה. שכבתי שם בשם בדוי ופרופ' מרכוס, שאהד את המחתרת, טיפל בי במסירות רבה. כעבור זמן לא רב, הגיע לבית החולים שוטר בריטי וביקש לקבל ממני עדות בקשר לתאונה. אמרתי לו שאני מרגישה רע מאוד וביקשתי אותו לחזור במועד אחר. בינתיים הגיע חיים לנדאו ("אברהם") וכמובן שסיפרתי לו אודות ביקור השוטר. אברהם המציא לי כתובת מגורים, אותה מסרתי לשוטר כשבא אלי בשנית. כן אמרתי לו שהנהג הוא מכר שלי ואין לי אליו שום טענות. המשטרה ביקרה בכתובת שמסרתי להם ולאחר שדברי אושרו, לא הטרידו אותי עוד מן המשטרה... ביליתי בבית-החולים תקופה ארוכה יחסית, וכדי לא לעורר חשד, היה מספר המבקרים קטן למדי. אימי ביקרה אותי פעם או פעמיים, אולם לעומת זאת נהג אחי הצעיר אריה (שלא היה נתון למעקב של המשטרה) לבקר אותי מדי יום ביומו. למרבה הצער נפל אריה ז"ל בהתקפה על יפו, שנערכה באפריל 1948. כן הרבה לבקרני ד"ר אליעזר מתן ("יואב") שהיה אחראי לטיפול הרפואי בפצועי הארגון.

לאחר שהשבר התאחה, יצאתי מבית החולים אבל עדיין לא יכולתי ללכת על רגלי. באותה תקופה התאכסנתי אצל דוריס ושמואל (מוקי) כץ, ודוריס טיפלה בי במסירות רבה. מספר פעמים בשבוע נהגתי לבקר אצל ד"ר וייזר כדי לקבל טיפול בפיזיותרפיה. ד"ר וייזר נהג לטפל בפצועי הארגון, למרות שלא הזדהה עם האידיאולוגיה של האצ"ל... כאשר התחלתי ללכת ללא עזרה , אומנם בצליעה, חזרתי לדירתי ולעבודתי.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן